בהעלותך
במדבר ח'/1 - י"ב/16
ד"ר משה גרנות
פרשה זו עולה לראשונה במדור פרשות
השבוע באתר חופש.
תחילת הפרשה עוסקת בהלכות פולחן ותיאור מעשי
הלווים במשכן, והמשכה - הטענות שהעלו בני ישראל בנושא המחסור באוכל, והשלו שנשלח
להם משמים.
תחילתה של הפרשה עוסקת בנושאים המועדפים על
הסופר הכוהני - פולחן ו"כלי קודש", אבל, שוב, כמקובל עליו, הוא חוזר על
מה שהוא, או בן האסכולה שלו, כתב במקום אחר. כך למשל, תיאור הטיפול בנרות המנורה
ותיאור המנורה בבמדבר ח' 1 - 4 חוזר על הנאמר בשמות כ"ה 31 - 40; או תיאור
טקס טיהור הלויים והקדשתם (ח' 5 - 22), החוזר על הרעיון שהם באים במקום הבכורות
מבני ישראל שהאל הציל במצרים (כי האל אמור לא להושיע את בני ישראל ללא תמורה!),
רעיון המופיע בבמדבר ג' 9 - 12; או כמו תיאור אורך תקופת השירות של הלויים במקדש
(שם ח' 23 - 26), אלא שכאן קרתה תקלה: בפרשה שלנו מצוין שגיל השירות הוא בין 25 ל-
50; במקומות מקבילים שנכתבו גם כן על יד סופר כוהני - הגיל הוא 30 עד חמישים (שם,
ד' 3, 23, 30; במקור מאוחר יותר, שהוא מתלמידיו של הסופר הכוהני, מסתבר שהגיל הוא
20 (דברי הימים א' כ"ג 24). לא נותר אלא לשאול את השאלה המתבקשת: אם דברי
התורה הגיעו לבני ישראל מפי הגבורה, איך זה שהם מדברים על אותו עניין בשלושה
קולות?! מילא, לחזור על אותו עניין פעם ופעמיים ושלוש, אבל להביא שלוש גירסאות
סותרות לאותו העניין - איך ייתכן?! ייתכן רק כשמדובר בטעויות ובאי-ידיעה של בני
אדם המתיימרים לדבר בשם האל!
פסיפס של מנורת שבעת הקנים
בהמשך הפרשה שוב מוכיח הכתוב עד כמה הוא מייחס
לאל תכונות אנושיות. מסופר בפרק ט' 1 - 14 כיצד חגגו את הפסח במדבר בשנה הראשונה
לצאת בני ישראל ממצרים, והנה, מסתבר שהיו אנשים טמאי נפש, אשר לא יכלו לקיים את החג,
והם חשים עצמם מקופחים על כך שאינם יכולים להקריב את קורבן ה'. משה מבקש מהם
להמתין עד אשר ישמע מה יענה ה'. האל מתואר כאן כמעין בית משפט עליון אנושי המייצר
חקיקה שיפוטית על פי הנסיבות, והרי מהאל הכול יודע היינו מצפים שיראה מראש את כל
האפשרויות, וכי חוקיו יכסו כל מקרה ומקרה. מסתבר שזו לא הפעם היחידה שהאל
"מתנהג" כך - בנות צלופחד מתלוננות על כך שלא נותרה להן נחלה בתוך השבט
שלהן, משום שלאביהן לא היה יורש ממין זכר. משה פונה בשאלה אל האל, וזה מצדיק אותן
ומחוקק מניה וביה חוק מיוחד למקרה שאין יורשים זכרים (במדבר כ"ז 1 - 11; וראו
תבנית דומה בויקרא כ"ד 10 - 16, במדבר ט"ו 32 - 36). טוב שבנות צלופחד
התלוננו - אחרת לא היה עולה בדעתו של האל, בוודאי לא בדעתו של משה, לחוקק חוק
לטובת האבות חשוכי הבנים הזכרים...
תבליט מנורת שבעת הקנים על שער טיטוס
פורו-רומנו, רומא, איטליה
בתבליט - יהודים נושאים את המנורה שנלקחה שלל מבית המקדש
הפסוקים ט' 15 - 23 מתארים את הענן החופף על
המשכן, שעל פיו חונים בני ישראל, או יוצאים למסעיהם. כאן יש שוב חזרה והרחבה של
הכתוב בחנוכת המשכן בשמות מ' 34 - 38. בהמשך מוזכרות החצוצרות שאמורות להקהיל את
שדרות העם השונות וגם לשמש לזיכרון בפני האל כדי שיציל אותם במלחמה ובעת הקרבת
הקורבנות (שם, י' 1 - 10). הכתוב מניח שהאל נמצא במעין נמנום, וצריך להעיר אותו
כדי שייצא לעזרת עמו, או כדי שלא יזיק - כאן בחצוצרות, ובמקום אחר בפעמונים (שמות
כ"ח 33 - 35).
מנורת שבעת הקנים כסמל מדינת ישראל
נדלג על סדר המסע ועל תפילותיו של משה בנסוע
הארון ובנוחו (י' 11 - 28, 33 - 36) ונעבור אל השיחה שבין משה ובין חובב חותנו (י'
29 - 32). מהשיחה הזאת מסתבר לנו שלחותן משה קראו חובב בן רעואל, וכי משה הפציר בו
ללכת עם בני ישראל לארץ כנען ולזכות בכל הטוב שהאל הבטיח לעם ישראל. חובב מסרב
ומבקש לחזור לארצו ולמולדתו. משה ממשיך להפציר, אך מן הכתוב לא ברור אם הסכים או
לא. מספר שופטים (ד' 11) אנחנו לומדים כי בקרב בני ישראל ישב שבט שנקרא "חבר
הקיני", שנפרד מקין (?), ומקורו מבני חובב חותן משה, כלומר, מכתוב זה ניתן
להניח שחובב בן רעואל נענה, בסופו של דבר, להפצרות משה, הגיע עמו לארץ והתיישב בה.
אבל כשאנחנו קוראים בשמות י"ח, מסתבר שלחותן משה קראו יתרו, והוא חוזר למדיין
לאחר הפגישה עם משה (שם פ' 27).
ובכן, איך קראו לחותן משה - רעואל (ככתוב בשמות
ב' 18)? חובב בן רעואל? יתרו? האם היה מדייני או קיני? האם נענה לבקשתו של משה
לנסוע עמו לכנען, או חזר לארצו? צריך אקרובטיקה ראויה לשמה כדי לצאת מהתסבוכת
הזאת, בהנחה שמדובר בדברי אלוהים חיים. אם ההנחה הזאת מופרכת (ואיך לא?), הרי
שברור כי מדובר במסורות שונות מזמנים שונים, ואשר שובצו בתוך הכתוב כפי שהוא
בידינו בשלומיאליות מעוררת גיחוך.
בכך לא תמו כל "פלאי" העריכה המקראית:
בהמשך הפרשה (י"א 10 - 17) מתלונן משה מרה בפני האל שהטיל עליו משא כבד כל כך
של הנהגת העם הסרבן הזה המתמרמר כל פעם על דבר חדש - הפעם על כך שאין להם בשר
לאכול, וכי הם צריכים להסתפק במן. האל מציע למשה לאסוף אליו שבעים איש מזקני
ישראל, והאל יאציל עליהם מהרוח אשר על משה, והם יסייעו בידו להנהיג את העם. אלא
שכאשר אנחנו מעיינים בשמות י"ח, אנחנו מתבשרים כי את העצה הטובה הזאת להסיר
מעליו את הנטל ולהעמיסו על אנשים הגונים מבני ישראל - את העצה הטובה הזאת הוא קיבל
מיתרו חותנו (שם פ' 18 - 27). בדברים א' 9 - 18 יש גירסה אחרת לגמרי לאותו העניין:
לא האל, ולא יתרו נתנו את העצה הטובה הזאת למשה, אלא הוא עצמו דיבר עם העם והציע
להם להסיר מעט מהעול מעליו על אנשים ראויים, והעם הסכים עמו.
משה מגן על בנות יתרו
רוסו פיורנטינו (ידוע גם בשם ג'ובני בטיסטה די-ג'קופו)
צייר איטלקי, 1540-1495
שמן על בד, גלריה אופיצי, פירנצה, איטליה
האם יש צורך לחזור ולשאול מדוע יש שלוש גירסאות
סותרות לאותו העניין?
מוטיב חוזר בסיפורי המדבר הוא התלונות שהעם מלין
על משה בכל הנוגע למצוקות המדבר, כגון פחד, חוסר מים וחוסר אוכל (שמות י"ד 11
- 12, ט"ו 22 - 25, ט"ז 2 ואילך ועוד). האל מגיב לעתים בקצף גדול
המסתיים בהריגת המונים מן העם בחרב או במגיפה - כל זאת לא לפני שהאל מראה לעם את
כוחו ועוצם ידו על ידי כך שהוא נענה זמנית לתלונות העם - רגע לפני הפורענות. מחברי
הכתובים מתארים את האל בדמותם הם: פגיע ליוקרה ונוח לקצוף, להרוג ולהשמיד.
פרק י"א מתחיל בתלונה כללית של העם
("ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'..." - פ' 1). סופה של התלונה - תבערה
שאכלה בקצה המחנה. מייד אחר כך מסופר על תלונה נוספת (לפי גירסת הכתוב, העם העקשן
איננו לומד לקח!), הפעם מתלוננים על כך שאין להם בשר לאכול. הכותב מטיל את עיקר
האשמה על האספסוף, אשר התחיל בתלונה, ואליו הצטרפו אחר כך גם בני ישראל (י"א,
4 - 6). על הצטרפות בני לאומים אחרים אל בני ישראל בצאתם ממצרים אנו קוראים כבר בשמות
י"ב 38, שם הם נקראים גם כן בשם הלא מחמיא "ערב רב". הכתוב מכין
כבר כאן את האליבי לאי הצלחתו של עם ישראל בצעדיו הראשונים בארץ כנען - מאחר
שהצטרפו אליו עמים אחרים, ומאחר שהסכימו שעממי כנען ייטמעו בהם - ברור שלא יכלו
לשמור על אמונתם הטהורה, וברור שהם היו לו למוקש שבגללו האל מעניש אותם בעונשים
אכזריים. הפתרון שמציעה התורה למכשלה זאת הוא השמדה, והדוגמה הכי בוטה לקו מזוויע
זה הוא הפסוק בדברים כ' 16: "... לא תחיה כל נשמה!".
ובכן, האספסוף בראש, ובני ישראל בזנב, מתלוננים
על כך שאין בשר, ושהם נאלצים להסתפק במן המשאיר את נפשם יבשה (במדבר י"א 6).
כותב הדברים כאן שכח, ואולי מעולם לא ידע, כי בני ישראל כבר התלוננו על כך שאין
להם בשר - "מי ייתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר, באוכלנו לחם
לשובע" (שמות ט"ז 3), וכי האל המטיר להם בעקבות כך בשר, ובדיוק באותו
האופן - נחיתת המוני שלווים על המחנה (שם פ' 11 - 13), אלא שאז נחת גם המן (ראו
שמות ט"ז כולו). מחבר הפרק שלנו (במדבר י"א) יודע רק על מן שנחת מן
השמיים להאכיל את בני ישראל. אין לו, כמסתבר, מושג על כך שהאל כבר האכיל את בני
ישראל בשלו, לאחר הבטחתו החגיגית: "... בין הערביים תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו
לחם, וידעתם כי אני ה'" (שמות ט"ז 12).
שלו
השלו הוא עוף קטן, למירב 18 ס"מ, החי וישן על הקרקע, וקל לאספו.
הבדווים בנגב אוספים אותו לצרכי מאכל, בדומה לתיאור המקראי
מסתבר שאמנם הכתוב שלנו איננו יודע על הנס ההוא,
אבל הוא יודע לתאר את האל באותם קווים לא מחמיאים, כמו בשמות ט"ז 12, גם
בפרקנו, האל מתואר כמי שמשתוקק להוכיח את כוחו ועוצם ידו, מתוך דאגה ליוקרתו בעיני
העם: האל מבטיח בפרשתנו כי יאכיל את בני ישראל בשר לא יום אחד, ולא יומיים, אלא
חודש ימים עד שיהיה להם לזרא. משה, שאמור להכיר בגדולתו של האל וביכולתו לחולל
נסים, שואל בתמיהה - איך נס כזה יתבצע - "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנוכי
בקרבו, ואתה אמרת, בשר אתן להם, ואכלו חודש ימים. הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם?
אם את כל דגי הים ייאסף להם ומצא להם?" ועל כך עונה האל את תשובתו הצפויה: "היד
ה' תקצר? עתה תראה היקרך דברי או לא".(י"א 21 - 23).
ובכן, האל נענה לתלונת העם, רק כדי שיוקרתו לא
תיפגע, אך בעצם הוא רואה בחירות להתלונן ובבכיו של העם מאיסה בו, ועל כך הוא לא
יכול לעבור בלא עונש אכזרי. הוא אמנם ממית בהם כשהבשר בין שיניהם, ומשום רוב המתים
במקום ההוא - הוא נקרא "קברות התאווה" (שם, פ' 33 - 34).
ראינו שהכתוב כאן "שכח" שהאל כבר
המטיר על בני ישראל בשר מן השמיים, אך מסתבר שהוא גם "שכח" שבני ישראל לקחו
עמם בצאתם ממצרים "... צאן ובקר מקנה כבד מאוד" (שמות י"ב 38).
כלומר, מלכתחילה לא היה להם שום סיבה להתלונן על היעדר בשר. אבל מסתבר
ש"השכחה" היא ממש סימפטום של מחברי הכתובים בתורה: אם המצרים שיעבדו את
בני ישראל וכבשו אותם לעבדות, איך ייתכן שהיו להם צאן ומקנה כבד מאוד כמו לגדולי
העשירים באותם ימים? וכיצד ייתכן שלעבדים, שיצאו זה עתה משיעבוד מצרים, יש כסף
וזהב ואבנים טובות בממדים אדירים כאלה שניתן לבנות מהם משכן מפואר, מזבחות זהב
ונחושת ובגדי כהונה מהודרים (ראו שמות כ"ה ואילך). הטענה שהם שאלו מהמצרים לפני
יציאתם, ואלה התפתו לתת להם כלי כסף וכלי זהב ושמלות, ככתוב בשמות י"ב 35 -
36, היא טענה המוציאה את ההגיון לגמרי אל "מחוץ לתחום" - איך יעלה על
הדעת שעם אשר רק לפני זמן לא ארוך איבדו את היקר להם באשמת העברים (מכת הבכורות),
ייהפכו בן לילה לחברים הכי טובים עד כי אין להם חשש להשאיל להם את הרכוש הקרוב
ביותר ללבם? אם תאמר שקרה נס, מה הטעם לתאר את יציאת מצרים ונדודי המדבר כרצף של
מאורעות אנושיים ולהצביע על סיבות ותוצאות? זאת אף זאת, אם בימים ההם קרו נסים
שאינם קורים בימינו, שמא מדובר בשני עולמות שאינם מתחברים בשום צורה, ומשום כך
העולם ההוא רווי "הנסים" איננו יכול לחייב אותנו, אלה החיים בעולם
שכמנהגו נוהג?
אלא שההסבר הוא הרבה יותר פשוט: מעולם לא קרו
נסים, ומעצבי האמונה המקראית הלעיטו את המאמינים בסיפורים שאין בינם ובין המציאות,
שהייתה אי פעם, ולא כלום. כיוון שהעולם ההוא היה בלתי מתועד - ניתן לכתוב הכול
מבלי שיהיה מי שיוכיח אחרת. אבל כיוון שמדובר באנשים כמונו, חלקם חדורים באמונה
עמוקה באל בורא הכול ומשגיח על הכול, הם המציאו מציאות על בסיס סיפורי פלאות
שהילכו בעם. כיוון שמדובר בבני אדם, הרי שהם טעו את כל הטעויות שבני אדם מסוגלים
לטעות, והסתבכו בשקרים שלהם כמו שכל השקרנים מאז ומעולם מסתבכים. לכן יש בסיפורים
נסים לרוב, לכן יש כמה גירסאות לאותו אירוע, לכן יש סתירות בין כתוב אחד למשנהו,
ולכן הם מייחסים לאל את התכונות הגרועות ביותר שיש לאדם.
אישה כושית
אחת הדוגמאות המדהימות לתקלות
"אנושיות" שהכתוב מייחס לאלוהים מצויה בסוף הפרשה שלנו: מרים ואהרן
מדברים במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח (לא קראנו בשמות ב' שצפורה המדיינית
הייתה כושית, ולחלופין, לא קראנו שמשה נשא אישה נוספת, כושית, על פני צפורה),
ובהזדמנות זאת הם גם מבקשים להנמיך את קומתו של משה, ולהגביה את קומתם הם:
"ויאמרו: הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר" (י"ב 1 - 2). ואז
מופיע פסוק המחץ: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה" (שם
פ' 3). לולא נאמרו הדברים ברצינות תהומית כזאת, היינו מאמינים שמדובר בבדיחה, שהרי
לפי המסורת, מי שכתב את התורה הוא משה בעצמו, אז איך הוא משבח את עצמו שהוא ענו?!
אם יפרש המפרש, שהאל ציווה עליו לכתוב זאת, למרות רצונו של משה, הרי שאת חוסר הטעם
מעביר הפרשן ממשה לאל עצמו! המסקנה המתבקשת היא, כמובן, שהכותב הלא ממש חכם,
שהתיימר לדעת מה האל חושב ועושה, הסתבך במאמר מגוחך לחלוטין.
בכך לא די: כותב התעודה, המבקש להאדיר את משה,
מייחס לו את הגדולה לדבר פה אל פה עם האל - "ומראה, ולא בחידות, ותמונת ה'
יביט" (שם, פ' 8). האם כותב התעודה "שכח", או שמא לא ידע כלל, שיש
תעודה אחרת, לפיה נאמר ישירות למשה עצמו, שלא ניתן לראות את תמונת ה': "ויאמר
(ה'): לא תוכל לראות את פניי, כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג 20). אלא
שגם בנושא המרכזי הזה באמונת ישראל אין אחידות - אנו קוראים בשמות
כ"ד 9 - 10 כי משה, ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ראו את אלוהי
ישראל, ולא קרה להם דבר. מסתבר שאת מידותיו של אלוהי ישראל ניתן למשוך לכאן ולכאן,
כיוון שהכותבים הבינו, כנראה, בחוש כי אין סיכוי שהאל עצמו יעמיד אותם על טעותם...
בסוף הפרשה הזאת נענשת מרים בצרעת. הכתוב איננו
מפרש מדוע אהרן יצא מהעניין הזה חלק (כך קרה גם בפרשת העגל, בה היה אהרן החוטא
העיקרי - שמות ל"ב). כשמשה מתפלל אל האל שירפא את אחותו, מביא האל נימוק
מדהים: "ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תיכלם שבעת ימים". כלומר, האל משווה
את עצמו לאב הכועס על בתו ויורק (!) עליה, ומשום כך עליה להתבייש ולהסתגר מעיני
האנשים במשך שבעה ימים! ובכן, דרך חשיבה כל כך מעוותת מיוחסת לאל! אבל אנחנו כבר
רגילים...
המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר
"מפרי עץ הדעת"
יוני 2003
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
