פרשת השבוע באתר חופש
למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

דברים
דברים א' - ג' 22

עיין ורשם ד"ר משה גרנות
ערך את הדף: עומר

דיוננו בפרשת דברים יתרכז בשני נושאים:

1. בחינת המקור "האלוהי" של ההיגד המצוי בתורה בכלל, ובספר דברים בפרט
2. בחינת הגרסה "הדברימית" מול הגרסאות של ספר שמות וספר במדבר

התורה יודעת לספר כי היא נכתבה בידי משה מפי ה': "ויכתוב משה את התורה הזאת ... " (דברים ל"א 9), וכך גם קבעו חז"ל: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" (אבות א' א'); "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב ..." (בבא בתרא י"ד ע"ב, שם ט"ו ע"א). ואומנם, על מנת להצביע על קדושתה של התורה ועל מקורה "האלוהי", היה הכרח לייחס את הכתוב בה למשה עצמו, כי הרי הוא היחיד שדיבר עם האל ישירות "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט ..." (במדבר י"ב 8). אילו נקבע במקורות שמישהו אחר כתב את התורה, הרי שהיה ניתן פתחון פה לספקנים באשר למקור האלוהי שלה.

בלעם ואתונו
פייטר לסטמן, 1583-1633, צייר הולנדי
ציור שמן על עץ, מוזאון ישראל, ירושלים
פייטר לסטמן נחשב האומן הבולט ביותר מבין הציירים בתקופה הפרה-רמברנדטית,
שפעלו באמסטרדם לפני רמברנדט והשפיעו על דרכו האומנותית.

עד כאן מה שנתקדש במסורת ומה שחייב כל אדם מאמין, אלא ש"תמימות היסטורית", שלא לומר "בורות היסטורית", גרמו לכך שכותבי התעודות שבתורה פיזרו לאורכן ולרוחבן כל כך הרבה "פליטות קולמוס", ואלו מצביעות בעליל כי הטקסט נכתב על ידי בני אדם כמונו, ולמרבה הצער, לעיתים - אף פחותים מאיתנו.

הדוגמה המאלפת ל"פליטת קולמוס" כזאת מצויה בפסוק הראשון בפרשה שלנו: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר בערבה ..." (דברים א' 1). משה, כידוע, לא נכנס לארץ, אלא מת בארץ מואב, כלומר, בצד המזרחי של הירדן (שם ל"ד 5). הכותב מציין בפסוק שלנו כי משה כתב את הדברים בעבר הירדן - יוצא שכותב זה בהכרח חי בעבר הירדן המערבי, כלומר, באותו חבל ארץ שאליו משה לא הגיע - כלומר, הכותב איננו יכול להיות משה!

הפרשן הגאוני ר' אברהם אבן עזרא, בן המאה ה- 12, רמז רמזים עבים לאי הסבירות שמשה כתב את התורה: "וכן פירוש ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם בעבר הירדן במדבר בערבה, ואם תבין סוד השנים עשר, גם ויכתוב משה, והכנעני אז בארץ, בהר ה' ייראה, גם הינה ערשו ערש ברזל - תכיר האמת" (אבן עזרא לדברים א' 2).

והרי משמעות חלק מהרמזים של האבן עזרא: לא ייתכן שמשה עצמו יכתוב שהוא דיבר בעבר בעבר הירדן; לא ייתכן שמשה יכתוב את שנים עשר הפסוקים האחרונים בספר דברים המתארים את מותו והמפארים אותו כגדול הנביאים מאז ומעולם; לא ייתכן שמשה יכתוב "והכנעני אז בארץ" (בראשית י"ב 6), כי היגד כזה יכול לצאת רק מפיו של מי שבזמנו הכנעני כבר לא היה בארץ, ולא בימי משה, כשטרם נכבשה ארץ כנען; לא ייתכן שמשה יכתוב בפרשת העקדה פסוק כגון "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" (בראשית כ"ב 14) - דברים אלה יכול היה לכתוב רק מי שבזמנו ("אשר ייאמר היום") בית ה' היה קיים, ואנשים הזכירו בדרך של מסורת אמרה ישנה. וכן הלאה, לסיכום - אבן עזרא מרמז רמזים עבים, שהטענה שמשה כתב את התורה, ומשום כך היא בעלת מקור אלוהי - איננה אלא טענה מופרכת.

אם למסקנה הזאת הגיע פרשן מאמין במאה ה-12, כאשר הבעת דעותיו הייתה עלולה לעלות לו בנידוי וחרם, ואולי - אף בחייו, הרי אנו, החיים בעולם רציונלי, שהספקנות בו היא לא רק לגיטימית, אלא אף חובה על כל בעל שכל ישר - ובכן, אנו כפויים על פי הגיוננו ללכת בעקבות הפרשן האמיץ הזה, ולומר את המתבקש: התורה בנויה מהיגדים אנושיים, מרביתם לא מוצלחים ביותר, חלקם מעוררים חלחלה - היגדים המתיימרים באורח שקרי לחלוטין להיחשב לאלוהיים.

ועתה ניגש לנושא השני של דיוננו זה: השוואת הגירסה "הדברימית" לגרסאות של ספר שמות ובמדבר:

נניח שהכתוב בספר דברים מסתמך על אמת, כלומר, שמשה החליט בסוף ימיו, ובסוף נדודי בני ישראל ממצרים לארץ כנען, לסכם את כל הקורות אותם במדבר, לסכם להם את החוקים העיקריים ולהזהיר אותם מפני עזיבת דרכי ה' ומפני עבודת האלילים - נניח שכך אומנם היו הדברים במציאות - מה טעם להביא אותם בפירוט ארכני כזה בשנית בתורה? ונגיד שהיה טעם לחזרה הארכנית הזאת - נשאלת השאלה הקשה, שהתמודדו בה חז"ל והפרשנים הרבים: מה טעם יש כל כך הרבה סתירות בין התעודות השונות בתורה, ובעיקר בין מה שכתוב בשמות, ויקרא ובמדבר לבין הכתוב בספר דברים?

אעמוד להלן על הכפילויות והסתירות העיקריות:

לפי שמות י"ח, הגיע יתרו עם אשת משה ושני בניו אל משה במדבר, ושם יעץ לו לחדול לשפוט את העם לבדו, ובמקום זאת - לבחור אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע, ולשים אותם שרים ושופטים על בני ישראל. משה אומנם שמע בקול חותנו, ועשה כדבריו. אירוע זה קרה, על פי המסופר שם, לפני מעמד הר סיני.

משה על הר סיני
לסר אורי, 1861-1931, צייר יהודי יליד גרמניה
ציור שמן על בד

לעומת זאת, על פי דברים א' 9-18, אותו האירוע התרחש אחרי שעזבו את הר סיני, ולא יתרו יעץ זאת למשה, אלא הרעיון עלה בדעתו של משה עצמו. הוא התייעץ עם העם בנדון וביקש מהם אנשים חכמים, נבונים וידועים, והם הסכימו עימו בדבר, שאומנם אלה ימונו לשרים-שופטים עליהם. יתרו איננו מוזכר כלל בדברים א', הגם שבשמות מוקדש לו פרק שלם!

לפי במדבר י"ג-י"ד מסופר שהאל ציווה את משה לשלוח מרגלים לתור את ארץ כנען, איש אחד לשבט. אלה אומנם תרים את הארץ במשך ארבעים יום, וחוזרים משם כשבידיהם מפרי הארץ. בדיווחם לפני משה ועם ישראל הם מתארים את הארץ כארץ זבת חלב ודבש, אך גם כארץ אוכלת יושביה. העם נפחד מדברי המרגלים, נוטה למרוד במשה ולחזור למצרים. האל מעניש את העם בכך שאף אחד מיוצאי מצרים לא יגיע אל הארץ, חוץ מכלב בן יפונה ויהושע בן נון - מן המרגלים שלא הוציאו את דיבת הארץ רעה. העם ניחם על מעשיו ומבקש לעלות להר ולכבוש את הארץ, אלא שה' לא הלך עימם, והם הוכו על ידי העמלקי והכנעני עד חורמה.

לעומת זאת, בדברים א' 20-46 מסופר אותו הסיפור עצמו בהבדלים משמעותיים: לא האל ציווה את משה לשלוח מרגלים, אלא העם הציע את ההצעה הזאת למשה, ומשה הסכים ("וייטב בעיניי הדבר" - פס' 23). בדיווח של המרגלים בגרסת דברים אין זכר לכך שהמרגלים ריפו את ידיהם של בני ישראל. לא מוזכרת "ארץ אוכלת יושביה", לא "הנפילים בני ענק", ולא "ערים בצורות". המרגלים מציינים רק: "טובה הארץ אשר ה' אלוהינו נותן לנו" (פס' 25), ואילו העם נרגן באוהליו וטוען שהמרגלים המסו את לבם בסיפורים על "עם גדול ורם" ועל "ערים גדולות ובצורות בשמיים" - הרושם כאן הוא כאילו העם בדה זאת מליבו, כי אין לכך זכר בדיווח המרגלים.

ההבדל המשמעותי ביותר בעניין זה הוא בציון יוזם שליחת המרגלים. בספר במדבר יוזם האל, ובספר דברים יוזם העם. ברור שלפי הגרסה הראשונה האל מכשיל את העם, ואילו לפי הגרסה השנייה, העם הכשיל את עצמו!

לפי במדבר כ' 7-13, מוזכר שמשה נענש שלא ייכנס לארץ במסה ומריבה, שנים רבות לאחר חטא המרגלים.

לעומת זאת, בדברים א' 37, האל התאנף במשה בגלל אותה הסיבה שהתאנף בבני ישראל לאחר פרשת המרגלים, והענישו שלא ייכנס לארץ.

לפי במדבר כ"ז 15-23, משה מבקש מהאל שימנה איש על העדה, אשר יוביל אותה לאחר הסתלקותו. האל מצווה את משה למנות לתפקיד זה את יהושע בן נון בטקס מיוחד לפני אלעזר הכהן.

לעומת זאת, בדברים א' 38, מונה יהושע לתפקיד מנחיל הארץ לאחר מות משה, מפני שמשה נענש שלא יעלה לארץ לאחר חטא המרגלים, וכל זה שנים רבות לפני המועד של הטקס המוזכר בספר במדבר.

המרגלים
תחריט מאת אלמוני

לפי במדבר כ' 14-21, פנו בני ישראל בבקשה לאדום כי ירשה להם לעבור בגבולו, כשהוא מוכן לשלם עבור המים למקנה. אדום לא הסכים, ויצא לקראת ישראל בעם כבד להניא אותו מלעבור בארצו.

לעומת זאת, על פי דברים ב' 1-8‏, 28-29, מסתבר שבני ישראל כן קנו בכסף מאת האדומים אוכל ומים.

לפי במדבר כ"א 21-25, פונים בני ישראל בכנות אל סיחון מלך האמורי בבקשת רשות לעבור בארצו מבלי לגרום נזק. כשזה עולה עליהם במלחמה, מכה אותו ישראל ויורש את עריו.

לפי דברים ב' 24-36, הובטח מראש לבני ישראל כי יירשו את ארץ סיחון, ואף צווו להתגרות בו, ומשלוח המלאכים לסיחון שירשה להם לעבור בארצו בשלום היה רק בבחינת מחווה גרידא, ללא כוונות מימוש.

אלה באמת רק ההבדלים העיקריים בין הכתוב בפרשת דברים ובין המקבילות בספר שמות ובספר במדבר. למעשה, יש עוד עשרות הבדלים גדולים וקטנים, ואף סתירות ממש - דבר והיפוכו! איך ייתכן לטעון שטקסטים מסוימים הם קדושים, ומקורם בהיגד אלוהי, אם הם אומרים על אותו עניין דברים סותרים? ראינו בפרשת יתרו, כי אפילו בעשרת הדיברות יש שני הנוסחים - של ספר שמות וספר דברים - ויש ביניהם הבדלים, ואף סתירות. אם תטען שהטקסטים הסותרים האלה נאמרו על ידי אותו האל בהרף אחד, הרי שאתה בהכרח טופל עליו חוסר היגיון וחוסר סבירות מופלגים, ואיך יכול איש מאמין להסכין עם כך?

המסקנה המתבקשת היא שאת הטקסטים האלה חיברו בתקופות שונות - אישים, או גופים דתיים ופוליטיים בעלי השקפות עולם שונות ואינטרסים שונים, ובהליך של עריכה שנמשך דורות רבים הגיעו אלינו בצורה המונחת לפנינו היום. זו התאוריה המתקבלת ביותר על הדעת על אורח חיבורה של התורה ושל מרבית תעודות המקרא, ואותה הגו חוקרי מקרא בני סוף המאה ה-19. מדובר, אם כן, בטקסט אנושי לחלוטין, בעל יומרות אלוהיות, ובתור שכזה הוא לא רק בעל חולשות ומגרעות, אלא אף בעל השתמעויות שצריכות לזעזע כל אדם בעל אוריינטציה הומניסטית.

ד"ר משה גרנות - PhD מטעם אוניברסיטת בר אילן, איש חינוך, מרצה במכללה, מפקח כולל על בתי ספר על יסודיים במשרד החינוך, פרסם כארבעים ספרים וחוברות בתחומי העיון, החינוך, הספרות היפה וספרות ילדים. מהחשובים בהם:

• "התנ"ך כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986
• "אמונה משלו: היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן 1993
• "אדיפוס ואבשלום", הוצאת ידיעות אחרונות 1996
• "שיחות עם חוזר בתשובה", הוצאת עם חופשי ‏1999
• "עגנון ללא מסווה", ירון גולן 1991
• "האב קובלסקי", עקד 1991 (רומן)
• "המאהב השני של הרבנית", תמוז 1997 (רומן)
• "להיות כמו כולם", כתר 1986
• "הנדר", תמוז 1986
• "הדמעות הטובות של ערגה", מסדה 1992
• "מיקינרו", דני ספרים 1996
• "הזבוב הירוק והמעיל הכתום", דני ספרים 1997