אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות הכותבים תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פרשת השבוע באתר חופש
למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

יתרו

שמות י"ח-כ'

עיין ורשם ד"ר משה גרנות

פרשת יתרו היא מן החשובות שבפרשות התורה, מאחר שמצויים בה הכתובים העיקריים עליהם מושתתת האמונה הישראלית - מעמד הר סיני ועשרת הדיברות. בפרשה זו מצוין מפורשות כי מטרת המעמד היא שהעם יאמין למשה ולתורה שהוא מביא לעם בשם האל: "ויאמר ה' אל משה: הינה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם..." (שמות י"ט 9); ובהמשך: "והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני ... והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד, משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" (שם, 11, 18-19‏).

כלומר, העם ראה מראה אלוהי על ההר, ושמע את משה מדבר עם האל: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עימנו אלוהים פן נמות" (שם, כ' 14-15). המראה והקולות היו כל כך מוחשיים וכל כך מבהילים עד כי בני ישראל התחננו על נפשם שאלה ייפסקו, וכי משה יהיה המתווך בין דבר האל ובין העם.

משה מקבל את לוחות הברית - ביזנטי

משה מקבל את לוחות הברית על הר סיני
טמפרה וריקוע זהב על קלף
אמן ביזנטי אלמוני מהמאה ה-11

המעמד הזה, ולא אחר, נחשב לאבן השתייה של האמונה הישראלית, שהרי על פי הכתוב ועל פי המסורת לא קרה מעולם שאלוהים התגלה להמונים. אמונות העמים מלאות בתיאורי התגלות אלוהית ליחידים, ואלו מצויות בשפע במקרא עצמו (לדוגמה, ההתגלויות לנביאים - שמות ג', שמואל א' ג', ישעיהו ו', ירמיהו א', יחזקאל א'-ג', עמוס ט' ועוד), אלא שעל פי הכתוב, ועל פי הפרשנות המקובלת (לדוגמה: ר' יהודה הלוי, הכוזרי, מאמר א' כ"ה, צ"ה) מדובר כאן במקרה חד פעמי, בנס שאין שני לו, כאשר האל מדבר ישירות, בלי מחיצות, אל עמו, וכל שש מאות אלף יוצאי מצרים עדים לחיזיון - וכיצד ניתן להכחיש מופת כזה?

אחד ממאפייניו של האדם המאמין הוא נכונותו - הייתי אומר - תשוקתו, שישקרו לו שקרים "מרגיעים" בכל הנוגע למהלך העולם. הוא מבקש שישקרו לו שהעולם מונהג בצדק, שיש מי שמשגיח עליו באופן ישיר, שבסופו של דבר, כל אחד יקבל כגמולו וכד'. בעקבות כך המאמין מייחל ל"הסברים" מן הסוג שפרשת יתרו מציעה, והוא ממש שש לטענה כי שש מאות אלף בני אדם אינם יכולים לטעות, ואם הם ראו ושמעו התגלות אלוהית, הרי זו ראיה איתנה לנכונות האמונה.

במאתיים השנים האחרונות קם ליד האדם המאמין אדם מסוג אחר, זה האמון על פרכה מדעית, זה שאיננו מקבל בני סמכא כראיה לאמת. אביו הרוחני של האדם הזה הוא הפילוסוף שכבר בימי קדם הטיל ספק בכול. האדם הזה "חייב" לשאול את השאלה: כיצד זה קורה שכל "הניסים" קרו בתקופה העתיקה המחותלת באדי המיתוס, כאשר טרם בא לעולם התיעוד (שהיה בראשיתו, כצפוי, תיעוד בחצרות המלכים)? מדוע בימינו לא מדבר האל בצורה מוחשית עם האדם? מדוע זכו לכך בני ישראל מלפני 3,200 שנה (שהן "פסיק" בהשוואה לגילו של כדור הארץ הנמדד במיליארדי שנים), ואינם זוכים לכך בני ישראל היום?

אם התורה מדברת על אותו העולם שבו אנו נמצאים היום - מן ההכרח שהעולם כמנהגו ינהג, וגם היום יהיו התגלויות אלוהיות, מעשי ניסים וחיזויי העתיד, ממש כמו אלה המוזכרים בכתבי הקודש; אבל אם אין מדובר באותו העולם, כלומר, שהעולם הניסי ההוא חלף עבר ללא שוב - הרי גם ציוויי האמונה של אותו עולם אינם יכולים להיות תקפים בעולמנו השונה.

מי שאמונתו "רוחנית", מתייחס אל הניסים כאל סרח עודף של האמונה, כמו גם אל האמונות "החלשות" בדבר שכר ועונש, עולם הבא וכד'. המאמין הזה רואה עיקר בעצם העמידה לנוכח האל, לאמור, בעצם החובה לקיים מצוות בלי לצפות ל"הקלות" אמוניות. אבל גם בכך לא באה הרווחה על מי שאיננו מוכן לקבל עליו עול ללא ראיה מעולם העובדות - הרי מקור המצוות הוא בהכרח מעמד הר סיני הניסי. הבחירה במצוות אלו, ולא באחרות, קשורה תבניתית בנס ההוא. חז"ל לא היו חופשיים לבחור מצוות כראות עיניהם. הם היו חייבים לקבל על עצמם את עול המצוות שניתנו בהר סיני משום "הראיות", הכתובות בפרשה שלנו. אם כן, חזרנו אל נקודת המוצא, וכל הדרשנות "הרוחנית" לא הועילה.

אבל נניח שקיבלנו על עצמנו את הטענה בדבר שש מאות אלף עדים שאינם יכולים לטעות, הרי נשאר לנו לבדוק את הציוויים עצמם, באיזו מידה הם עומדים ב"קנה מידה" אלוהי. הציפייה של האדם המאמין והספקן כאחד היא שדברי האל יהיו באמת "אלוהיים". לא ייתכן שאדם תולעה ימצא שם חולשות "אנושיות". שהרי האל עצמו טרח לרדת על הר סיני ולהודיע את דברו לבני ישראל ולעולם כולו, וכל זאת בקולות ובמראות, שכמוהם לא נראו מעולם.

משה ולוחות הברית - רמברנדט

משה ולוחות הברית
שמן על בד
רמברנדט ואן ריין, צייר הולנדי, 1606-1669

ובכן, הבה נבדוק את התעודה "האלוהית" הזאת - את עשרת הדיברות:

מסתבר שלמסמך הקדוש הזה, אשר נתן האל היחיד עצמו לעיני כל העם (שמות י"ט 16 - כ' 22, כ"ד 12, ל"א 18, ל"ב 15-16, ל"ד 1, דברים ד' 13, ה' 19, ט' 9-10, י' 1-5), ואשר נשמר מכל משמר בארון (דברים י' 1-5), יש שתי גרסאות השונות בצורה משמעותית זו מזו! לפי הגרסה של ספר שמות, הנימוק לשמירת השבת הוא "...כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו"; ואילו לפי גרסת ספר דברים, הנימוק שונה לחלוטין: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת".

לפי הכתוב בספר שמות, מצטווה המאמין: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך"; ולפי גירסת ספר דברים: "ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו, שורו וחמורו וכל אשר לרעך". מסתבר מן ההשוואה שלפי גרסת שמות האישה היא רכוש, קניין, כמו ביתו, עבדו וחמורו של "רעך", ואילו לפי גרסת דברים, חמידת "אשת רעך" היא עניין חשוב יותר, ואף שונה מהתאוות אל רכושו.

בנוסף על שני ההבדלים הגדולים האלה, ניתן למנות עוד מספר רב של הבדלים קטנים בין שתי הגרסאות, ולא אתעכב עליהם.

נשאלת על כן השאלה: איך ייתכן "כשלון עריכה" נורא כזה במסמך האחד והיחיד הזה, המסמך הקדוש ביותר שניתן לבני ישראל, שניתן על ידי אל אחד לנביא אחד, ואשר הוכנס לארון אחד ונשמר מכל משמר בידי הנבחרים שבנבחרים בבני ישראל? המאמין ימשיך לשקר לעצמו ויטען כי שתי הגרסאות ניתנו בדיבור אחד, אך האדם הספקן ייאלץ להגיע למסקנה המתבקשת, שאם יש שתי גירסאות למסמך - אחת מהן חייבת להיות שקרית, ואם השקר מצוי בעניין "הבטוח" ביותר, שיש לו שש מאות אלף עדים - איזה סיכוי יש לשאר המסמכים להיות מסמכי אמת?

בעשרת הדיברות עצמם ימצא הקורא "חולשות אנושיות" למכביר, והן מיוחסות, כמובן לאל, האמור למסור במעמד הנורא ההוא בהר סיני את הבשורה הגואלת את עם ישראל ואת האנושות כולה. אני אסתפק כאן בשתי דוגמאות בלבד: בדיבר השני כתוב: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" - כלומר, על פי ניסוח הדברים כאן, אלוהים אחרים קיימים, ויש להם תוקף, ורק עליך, הישראלי, הם אסורים!

והרי ברור כי לא זאת הייתה כוונת הכותב, שהרי בכל המקרא מתייחסים הכתובים אל האלילים כאל הבל גמור, וכי רק לה' יש תוקף של אמת. הרי לא ייתכן שדווקא במסמך המרכזי ביותר בתורה יהיה אישור לקיומם של אלילים מלבד לה'! אין ספק שמדובר כאן ב"תאונה" - הכותב רצה בוודאי לאסור עבודת אלילים או כד', ובמקום זאת הביא דיבר המכשיל את המאמין המונותאיסט.

כדי להמחיש את כשלון הניסוח כאן, אביא דוגמה מחיי היום יום: נאמר שפלוני מבקש לקנות דירה, והוא פונה למתווך, וזה מודיע לו כי ייענה לפנייה בתנאי שפלוני הנ"ל לא יפנה למתווכים אחרים. כאן ושם קיומם של "האחרים" איננו מוטל בספק, רק הפנייה אליהם היא אסורה. אם כן, הכותב "החליק" ואישר את קיומם ותוקפם של האלילים, בניגוד מוחלט ל"קו" המוצהר של המונותאיזם המקראי.

והדוגמה השנייה:

"לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך". מהדיבר המדהים הזה מסתבר כי לדעת כותב הדברים, האישה איננה שווה לאיש, כפי שמסתבר מבראשית פרק א' ("ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" - שם, 27), או למצער, איננה עצם מעצמו של האיש, כפי שמסתבר מבראשית פרק ב' ("ויאמר האדם: זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת" - שם 23), אלא רכושו, שאסור לחמוד, ושערכו הוא פחות מבית, אך יותר מעבד, משור וחמור.

זאת ועוד, הפסוק "הנצחי" הזה איננו מכיר עולם ללא עבדות. העבד הוא עניין "תבניתי" לרכושו של "אדם"!

משב שובר את לוחות הברית - לסר

משה שובר את לוחות הברית
שמן על בד
לסר אורי, צייר יהודי יליד גרמניה, 1861-1931

הכישלון של כותב הדברים הוא לא רק באי מוסריותה של "בשורתו", אלא גם בכך שלמרות התיימרותו להביא דברי אלוהים חיים, הרואה מראשית אחרית, הינה, בחולשתו האנושית, הוא לא יכול היה לשער שבעתיד הלא רחוק מכירת אנשים לעבדות והתייחסות בלתי שוויונית אל האישה ייחשבו לפשעים חמורים.

אני מניח כי די בדוגמאות אלו כדי לשכנע - אם היה בכלל צורך - כי ההצהרה בדבר אמת שירדה מן השמיים היא שקר נורא, שלמגינת הלב שולט בעולם מזה אלפי שנים.

לסיום העיון הקצר הזה בחלקים מפרשת יתרו אביא עוד כתוב, שלדעתי קבע את גורלו של עם ישראל לשבט, ולא לחסד. בהקדמה למעמד הר סיני כתוב:

"ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש..." (שמות י"ט 5-6).

הרעיון "הילדי" הזה, שרק "עמנו" נבחר, ורק "לנו" יש בשורה חשובה לעולם, הוא רעיון המצוי בתרבויותיהם של רוב העמים בעולם, ורק אסונות נבעו מהנחה חסרת שחר זאת; אלא שלעם ישראל יש על פי פסוקים אלה "גושפנקה אלוהית" - האל עצמו בחר בישראל להפוך אותם לעם סגולה, לגוי קדוש.

שתי תקלות קשות נבעו מכך: ראשית, למרות ההזהרות השונות שזו בחירה על תנאי, וכי היא תפקיד ולא פריווילגיה (ראו לדוגמה עמוס ג' 2), הינה, לאורך כל ההיסטוריה דבקה בנו התנשאות בלתי נסבלת: לנו, ולא לגויים, ידוע סוד אלוהי. אנחנו, ולא הגויים, מקיימים מצוות אלוהיות, ואלה מעלים אותנו מדרגה מעל כל האנושות.

מלבד היות המחשבה הזאת חסרת שחר, הינה, ההיסטוריה הוכיחה לנו כי בשל הנבדלות שאנו מטפחים בכל מעשינו ("...עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב" - במדבר כ"ג 9) טיפחנו גם שנאה תהומית אלינו. ברור שאין זו הסיבה היחידה למצבנו הקשה מזה עשרות דורות בין הגויים, אך אין ספק שהיא סיפקה לא מעט שמן למדורה שהגויים הבעירו נגדנו.

והתקלה השנייה: התנאי לייחוד הזה של עם ישראל בעמים הוא "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" (שמות י"ט 5), וזה בהחלט תנאי שאיננו ניתן לביצוע, כפי שלא ניתן לביצוע שום תנאי "אלוהי". הדרישה האלוהית היא תמיד בלתי ניתנת להגשמה, שכן היא לעולם טוטלית, בלתי מתפשרת. אי מילוי אחר הדרישות האלו גורר אחריו שרשרת של אסונות מבהילים (ראו ויקרא כ"ו, דברים כ"ח). מכאן נובע אולי הדחף המצוי בעמנו מזה שנים לא להיות ממש תחת עינו הפקוחה של האל. עם קדוש בארץ קדושה, כשאין לו סיכוי שבעולם לקיים תורה קדושה, הוא מתכון ברור לעונשים נוראים. מה, אם כן, המוצא? פשוט, להעניש את עצמנו, להיות רחוק מהארץ המובטחת, ממצב של נורמליות לאומית. זה אולי חלק מסוד פיזורנו באומות. יותר מש"הענישו" אותנו נבוכדנאצר וטיטוס, הענשנו אנחנו את עצמנו לאורך דורות בגלות ארוכה, עד שקם דור שמרד בדת וב"גורל היהודי" והחליט להיות אדון למהלכים ההיסטוריים שלו - אלה הם חלוצי העלייה השנייה והשלישית שעשו אחת המהפכות החשובות ביותר בתולדות עם ישראל - הפקיעו את "הקושאן" של אלוהים על מהלכי ההיסטוריה שלנו.


ד"ר משה גרנות‏ - PhD מטעם אוניברסיטת בר אילן. איש חינוך, מרצה במכללה, מפקח כולל על בתי ספר על יסודיים במשרד החינוך. פרסם כארבעים ספרים וחוברות בתחומי העיון, החינוך, הספרות היפה וספרות ילדים. מהחשובים בהם:

  • "התנ"ך - כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986
  • "אמונה משלו - היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן 1993
  • "אדיפוס ואבשלום", הוצאת ידיעות אחרונות 1996
  • "שיחות עם חוזר בתשובה", הוצאת עם חופשי 1999
  • "עגנון ללא מסווה", ירון גולן 1991
  • "האב קובלסקי", עקד 1991 (רומן)
  • "המאהב השני של הרבנית", תמוז 1997 (רומן)
  • "להיות כמו כולם", כתר 1986
  • "הנדר", תמוז 1986
  • "הדמעות הטובות של ערגה", מסדה 1992
  • "מיקינרו", דני ספרים 1996
  • "הזבוב הירוק והמעיל הכתום", דני ספרים 1997

לראש הדף

 


ינואר 2000



חברים ב- עוצב על ידי