עבדים היינו

מאת: שולמית אלוני
פסח תש"ס, אפריל 2000

המאמר התפרסם ב"העיר" 18.4.2000
ומתפרסם באתר חופש באדיבותם של גב' שולמית אלוני ומערכת "העיר".

שולמית אלוני היא מחלוצי המאבק לזכויות האדם והאזרח בישראל
ולביצורו של שלטון החוק, והיא גם זוכת פרס ישראל, לשנת תש"ס, על מפעל חיים.

הערה: אתר חופש הוא אתר א-פוליטי, ומופעל על ידי אנשים חילוניים מימין ומשמאל.
האתר מביא מדי פעם גם מאמרים של אנשים המזוהים פוליטית,
כאשר מאמרים אלה תואמים את הנושאים שבהם עוסק האתר.

עם ישראל נתהווה בעבדות. זה לא התרחש מכוח מקרה או שגגה. לפי האתוס היהודי היה זה גורל צפוי מראש בעל משמעות דתית והיסטורית עליונה והייתי מוסיפה, שהיה זה אירוע בעל משמעות מוסרית אנושית חשובה לדורות רבים ראשונים ואחרונים. העבדות במצרים בת 400 השנים נחזית בברית בין אברהם לאלוהיו. פרק ט"ו בבראשית הדן ב"ברית בין הבתרים", פסוק 13: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". מכאן הזיכרון והחזרה לאורך ההיסטוריה על ערך החירות ועל חובת הדאגה והכבוד לאחר ולגר כי "גרים הייתם בארץ מצרים..."

אין שום חשיבות לענייננו אם אמנם מעמד ה"ברית בין הבתרים" התקיים הלכה למעשה, או לא. גם אין חשיבות לענייננו אם שאר האירועים אליהם אתייחס בהמשך אמנם התרחשו בפועל. הדבר הקובע הוא כי דורות רבים האמינו בכל לבם ונפשם כי אמנם כך בדיוק קרו הדברים ובהתאם לאמונתם הם ניתבו את דרכי חייהם לטוב וגם לרע. ובכן, כזכור וכידוע לכל ילד, ישראל ובניו ירדו מצריימה כי היה רעב בארץ, ויישארו שם. ספר שמות פותח ב- "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה את יעקב וביתו באו... ויהיו כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים... ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם". עד כדי כך פרו ורבו עד שמלך מצרים, אשר לא ידע את יוסף, כבר רואה בהם עם: "ויאמר לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו..." והחלה תקופת העבדות. והעבודה רבה וקשה משאת, עבודת פרך. וכאשר מלאה העת, בא זיכרון הברית ועמו היציאה לחירות עליה קראנו בהרחבה בסדר הפסח. בני ישראל יוצאים למדבר, בדרך להיותם עם בארצם המובטחת.

חיים וייצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל אמר בזמנו, שקל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר את הגלות מהיהודים. מותר להניח, לפי הטרוניות של העם את משה וגעגועיו לסיר הבשר, לבצלים ולשומים, שגם משה אמר, אם לא ברבים כי אז בלבו, כי קל יותר להוציא את העם מעבדות מאשר את העבדות מהעם.

חיים ויצמן
1874 - 1952
מדינאי ואיש מדע,
מנהיג התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם הראשונה
נשיאה הראשון של מדינת ישראל - 1948 - 1952

החירות כשלעצמה אינה הופכת את היוצאים לעם במובן המגובש והסולידרי של מושג זה. הם היו ערב רב, היתה אנרכיה למרות החלוקה לחמולות, אנשים לא ידעו את גבולות המותר והאסור, לא ידעו את גבולות הכוח, את משמעות זכויות הזולת. רק לאחר "מתן תורה" לאחר קבלת חוקה, אם נשתמש במושג מודרני, רק לאחר קביעת קוד התנהגות של היחיד, של הרבים, של השררה ושל שליחיה שוטרים ושופטים נאמר: "היום הזה היית לעם"... (דברים כ"ז). החוקה ההיא התאימה לזמנה ולמקומה ואף שקשורה הייתה ליראה, לאמונה דתית ולפולחן, כללה יסודות אנושיים אוניברסליים שהשפיעו על כל הדורות והעמים. ערכים אלה של צדק ומשפט, עומדים ברובם עד היום. גם תורת הפולחן ומעמד הכוהנים והמלחמות בין כהן לנביא, בין פולחן ומוסר, נמשכו שנים ארוכות והן נמשכות עד היום הזה אם כי בלבוש שונה.

רק במאה ה-17 החלה תנועת הנאורות שכוונה לאוטונומיה מהדת ובייחוד מכוהני הדת למיניהם והעבירה את האחריות לאדם ולחברה, לתבונה, לדעת ולשיקול המוסרי, להפרדה בין כהונה ומלכות ולפיתוח מדינת הלאום והמבנה הממלכתי, תחת עדות דתיות הכפופות לקיסרויות בחסד הכנסיות.

למעשה המאבק בין הממסדים הדתיים שהתעצמו מכוח ניצול הפחדים של האדם, של חולשותיו, של אי-רצונו או אי-יכולתו לקבל החלטות ואחריות למעשיו, ממסדים שכוחם נבע ונובע מבערות, מעוני, מפחד וממצוקה, קיימים גם היום בעולם הרחב וגם בישראל. אלא שככל שהנאורות התפשטה באירופה ומשם בעולם כולו, ככל שהמדע התפתח, ככל ששונו החיים ע"י תעשייה, בניית ערים, פיתוח תקשורת והרחבת ההשכלה, קמו תנועות לאומיות ומסגרות מדיניות חדשות המבוססות על קודים חדשים של מותר ואסור, של גבולות השררה וגבולות החירות של היחיד, או של קבוצה ביחס לחירות זולתה, וכן התפתחות התביעה והזכות לחופש דת ומצפון וכי יש לאפשר לכל איש באמונתו לחיות.

בייסורים ובמאבקים ולאחר מלחמות קשות קמו הדמוקרטיות המודרניות. גם בישראל בגלגולה החדש של יציאה מעבדות לחירות, בקווי היסוד של הממשלה הנבחרת הראשונה הובטח חופש דת ומצפון וכי "המדינה תספק את צרכי הדת הציבוריים אבל תמנע עצמה מענייני דת"...

במהלך ההיסטוריה של האומות והדתות, של עליית אימפריות ונפילתן, יצא עם ישראל לגלות נוספת, לא של ארבע מאות שנה אלא של אלפיים שנה. בקהילות פזורות בין עמים וארצות, כמיעוט מאורגן עדתי-דתי ידעו היהודים ימים טובים וידעו ימים רעים, ידעו ימי פריחה וידעו ימים של רדיפות. עסקו בדעת ובמסחר, בתפילות ובלימוד, בדיני נידה ובדיני ממונות. מדינות הם לא ניהלו ובסדרי שלטון ומשפט לא לקחו חלק אלא למען ענייניהם הפנימיים, זכויותיהם והגנתם.

המצוקה, השוני ויצר ההישרדות, ניכרו אותם מהמדינות בהן חיו ומדיני הארץ והם וממסדיהם הסתגרו מפני הסביבה ומרוח הזמן. ככל שגברה הפתיחות במערב אירופה ובארה"ב כן גברה ההסתגרות של המסגרות הרבניות מפני חידושי מדע, דעת והשכלה, בארצות שלא ידעו דמוקרטיה. תנועת ההשכלה עוררה בראשי הקהל החרדי חרדה ועויינות, אלא שרוח הזמן ואביב העמים פלשו גם לציבור היהודי. באה השעה לגאולה ולהקמת מדינה ריבונית, עם בארצו.

מכוח החזון של הרצל, מכוח החזון של חובבי ציון, מכוח החזון של התנועה החלוצית ומכוח האסון הנורא שהביאו עלינו האנטישמיות, הרצח וההשמדה, קמה התנועה הלאומית הגדולה לשחרור העם ולבניית מולדת - התנועה הציונית. לנוכח מאבק הרואי של התייצבות מוסרית ושל הקרבה הכירו האומות בזכות העם היהודי למדינה ריבונית במולדתו ההיסטורית. בה' באייר תש"ח שוב יצאנו ממצרים וקבלנו חירות. באותו יום גדול ונפלא הובטח לנו כי נקבל חוקה ה"מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", שתכלול "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון לשון חינוך ותרבות"...

מתוך מגילת העצמאות
הנוסח המלא - כאן (באתר הכנסת)

עבר חג השבועות, חג מתן תורה, עברה שנה עברו שנתיים ושלוש, היו בחירות וקואליציות נוסח ימי הגלות, וחוקה אין. משה עבר עם עם העבדים ארבעים שנה במדבר (היחיד שאמנם הצליח להחליף את העם). אנחנו עברנו יותר מחמישים שנה ואין חוקה, אין שוויון מעוגן בחוק המבטל אפליה מטעמי מוצא גזע דת ומין.

קיבצנו בארץ קהילות מ-102 מדינות ולשון, רובן ככולן ממזרח אירופה ומאגן הים-התיכון, מארצות בהן לא התנסו במשטר דמוקרטי ובשוויון זכויות. במקום חוקה אמצנו וחזקנו את המורשת האימפריאלית העותומנית של ה"מילאת" - "העדות הדתיות". במדינת ישראל המודרנית אנו מחולקים ל-12 עדות דתיות מכוח החוק, בשטחים כבושים אנו נוהגים בחמדנות, מתוך הנחה שהצדק תמיד לצדו של הכובש. "כוחי ועוצם ידי" הפך מקביל או מחליף לדין צדק; "כוחי" הן הפיסי והן הפוליטי והן הכלכלי. נדמה כי אנחנו עדיין נוהגים כאותו ערב-רב החסר קודים ברורים של מותר ואסור, כמי שעדיין זרים לקהילת העמים הנאורים, נוהגים אנו כאילו זרים לנו מורשת אברהם "ללמד בני ביתו ובניו אחריו לעשות צדקה ומשפט" או דברי הנביא ישעיהו "כי ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" (צדקה במקרא = צדק). את ל"ו הפעמים בהן חוזרת התורה ומצווה על אהבת הגר, על מתן זכויות לאחר כאזרח, כתושב, החליפו אצלנו הרבנים-המתנחלים בפסוק ב' בפרק ז' בדברים: "החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם" זה גם ההיתר לקחת ולהפקיע את אדמתם, להעבירה לקק"ל ולסוכנות ולא לתת להם לחנות בתוכנו. נעשינו "מגיעי בית בבית ושדה בשדה יקריבו עם אפס מקום והושבתם לבדכם..." (ישעיהו ה').

חמישים ושתיים שנה עברו ובא לי להעתיק את פרק א' בישעיהו במלואו על דבריו הנוכחים לשומרי הפולחן המתפללים והקוראים עצרות בחודש ובמועד מחד ועל רמת מוסריותם הירודה מאידך, אם יש בנו, במדינת ישראל, מידה של נאורות, של צדק ומשפט, ויש כזו הרי זה הודות למערכת המשפטית ובראש ובראשונה לבג"צ שאותו מנסים "שומרי החומות" הפונדמנטליסטים לקעקע, באומרם "לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך...".

נראה לי כי בחג השבועות בנוסף לאכילת עוגת גבינה וקריאת "מגילת רות" יש לחזור ולקרוא את "מגילת העצמאות", ובחצות ליל השימורים לזכור כי האדם נברא בצלם אלוהים "זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם ביום הבראם ויקרא שמם אדם" ויש לזכור כי הם נבראו יחידים ללמדנו שכל בני האדם הם בניו של אדם הראשון ואיש לא יכול לומר ייחוסי גדול מייחוסך, כן גם זאת יש לזכור כי כולם זכאים לחוקה אחת ולמשפט אחד, בלא הדרת פני גדולים, מפורסמים, קנאים לדתם, ידועים ובעלי שררה, כי אין אדם מעל החוק אפילו יש לו שמלה וקוראים לו הרב עובדיה יוסף...