ספרו של רן חכים מגולל פרשייה אמיתית, עגומה וכואבת, על חמש שנות חייה האחרונות של נערה צעירה המכונה בספר בשם רותי, והמתוארות הן מבעד לעיניו של דן (1) אביה המאמץ, הן באמצעות מכתבים אוטנטיים, קטעי יומן, צוואה ופתקאות שהותירה אחרי מותה הטראגי בגיל 22.

שער קדמי

רותי נולדה כבת למשפחה חרדית מרובת ילדים, ממנה ברחה בפתאומיות וללא הסבר להוריה ולמשפחתה, בהיותה כבת 17. לאלה שניסו לעזור לה הסבירה, כי סקרנותה הבלתי נדלית לעולם שסביבה, והיכרותה עם צעירים מהעולם החופשי הביאוה לרצות להתנסות בדרך חיים שונה, בעולם אחר מזה בו חייתה עד אז. ממקום מקלט ארעי בירושלים, ובעזרת חבר קיבוץ ממרכז הארץ, עברה לאחר פגישת היכרות קצרה, לבית הוריה המאמצים, יעל ודן, החיים בקיבוץ בצפון הארץ. יעל - עובדת סוציאלית במקצועה, ודן, פעיל חברתי בתנועתו, הם הורים לארבעה בנים - שניים מבוגרים מרותי ושניים - צעירים ממנה. כדרכן של התנועות הקיבוציות במאה העשרים בטרם הפרטה, חיו ילדי הקיבוצים במסגרת לינה משותפת עם חבריהם לקבוצות הגיל, ולא בבתי הוריהם.

גם רותי שובצה, כמקובל לגבי ילדי הקיבוץ וילדי חוץ הנספחים להם, בחברת נוער מבני גילה במוסד החינוכי האזורי, המשלב בית ספר תיכון עם פנימייה, המשותף לכמה קיבוצים בסביבה. "אף פעם לא הייתי בקיבוץ" הסגירה רותי, "ואני רוצה לראות מה זה הדבר הזה שב'בית יעקב (2) הזכירו אותו ממש בשנאה, ודברו עליכם כעל אוכלי שרצים וטריפות! ציטטה את ששמעה ודאי מפי הוריה ומורותיה".

מי שציפה לקרוא ממקור ראשון את קורותיה של צעירה "יוצאת" (3) בהלכה על חבל דק בין שני העולמות - העולם החרדי-קיצוני, והעולם החופשי - לא ימצא לכך כמעט הד בספרו של רן חכים. הסיפור שנפרש לפנינו נוגע אך מעט בהיבט האידיאולוגי והאמוני של היוצאים, להבדיל מן הלבטים והדרך המפותלת שמתארים לנו בספריהם ישראל סגל (4) או שבתאי קור (5), שניהם "יוצאים", שתיעדו את שעבר עליהם לפני, בזמן, ואחרי הצעד הנועז ומרחיק הלכת שעשו בחייהם. סיפורה של רותי, לעומתם, הוא זעקה אילמת של נערה חולת-נפש. הביטוי העיקרי למחלתה - דיכאון ונטיות אובדניות, עם ניסיונות ממשיים לשים קץ לחייה.

לא המעבר לעולם החילוני-חופשי והשינוי הדרסטי באורח חייה הם שהיו בעוכריה וגרמו למחלתה. אביה הביולוגי, באחת משיחותיו הנדירות עם דן, לאחר שניסה לשכנע את האחרון שישפיע על רותי לשוב הביתה, כלומר, לביתה החרדי ממנו נמלטה, שלף את הקלף החזק שהיה בידו: "הבט, זה מכתב שחרור של רותי מבית החולים 'שיבא'. היא אושפזה שם לאחר שניסתה לשים קץ לחייה, כשקפצה מתחת לגלגלי מכונית שנסעה בכביש 4, לא רחוק מהבית שלנו".

ניסיונותיה החוזרים ונשנים של רותי לשים קץ לחייה בכל דרך שנראתה לה אפשרית (תלייה בחבל, קפיצה מהגג, ירייה בעצמה), כמו גם סימפטומים אחרים המעידים על חוסר יציבות נפשית, כמו בולימיה, בריחה מידידיה ומקורביה למקומות רחוקים, חוסר יכולת להתערות בחברות אליהן נקלעה, דיכאונות שלוו באשפוזים במחלקה הסגורה, כולל אשפוז בכפייה, ועוד - כל אלה גם בתקופה שטרם עזיבת ביתה החרדי - מעידים על כך כי בריחתה מביתה הייתה אחד הסימפטומים למחלתה הקשה, ולא להיפך, הגורם לה. הערה זאת היא משמעותית בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כיוון שמבטי ההאשמה הנוקבים שננעצו על-ידי בני משפחתה וקרוביה החרדים בחבריה "החילוניים" של רותי לאחר האקט הסופי של התאבדותה, אין להם כל צידוק, ואיש מאלה שסייעו בידה בחמש שנות חייה האחרונות, קרי, הוריה המאמצים כמו גם חבריה וחברותיה מהעולם החופשי, אינו צריך לחוש רגשי אשם, אם יש בהם כאלה. זאת ועוד. רותי עצמה תיעדה בכתובים את תגליתה, שסבתה, אם אביה הביולוגי, מאושפזת מזה 50 שנה במחלקה הסגורה בה אושפזה רותי עצמה.... כלומר, הגורם הגנטי היה דומיננטי במחלתה של רותי, ולא בחירה שגויה שלה, כביכול, שהביאה אותה לשנות את אורח חייה. גם בצוואתה נותנת רותי ביטוי לדבקותה הנחרצת בעולם החופשי, בבקשה שהוריה המאמצים יעניקו לה קבורה חילונית.

בחברה החרדית, ככל הידוע לנו, יותר מאשר בחברה החופשית, אין מדברים על מחלות גנטיות במשפחה, כדי לא לקלקל, חלילה, את השידוך לצעירי המשפחה שהגיעו לפרקם. נוח היה, אפוא, לבני משפחתה להפנות - הגם שלא באופן גלוי - אצבע מאשימה כלפי החברה "החילונית", מאשר להודות בבעיה נפשית העוברת במשפחה מבחינה גנטית. מסיבות שאישית קשה לי להסכים עימן, לא קיימו ההורים המאמצים את בקשתה האחרונה של רותי בצוואתה, ומסרוה לקבורה לידי הוריה.

זעקתה האילמת כמו זו הגלויה לעזרה, תלותה הרגשית, הכלכלית והפיסית בסובבים אותה - צעירים וצעירות בני גילה, הוריה המאמצים, הסטודנטים עימם למדה ושכניה למגורים - זכו בכל עזרה אפשרית, לפי מיטב הידע והליווי שניתן היה להעניק לה. פסיכולוגים, פסיכיאטרים, ליווי צמוד ואוהב של בני משפחתה המאמצת - כל אלה לא הצליחו להביא מזור לייסורי בדידותה ועינויי הנפש שחוותה בחייה הקצרים. רותי הייתה נערה יפה, נבונה, סקרנית, אמיצה ורגישה עד מאד, אך כל תכונותיה וכישוריה לא עמדו לה בתחרות שגזרה עליה הגנטיקה של ישותה, שלא בטובתה. רותי פסעה כל ימיה על פי התהום המבדילה בין חיים למוות. אהובה ומוערכת על ידי הסובבים אותה, אך לא על ידי עצמה. גם אנשי מקצוע בתחום מדעי נפש האדם לא הצליחו להתמודד עם מחלתה הממאירה, ושום אמונה או אידיאולוגיה לא היו מיטיבים אף הם להצילה ממר גורלה.

רן חכים: סוף התחלה חדשה
שער אחורי

אפילוג של הסוקרת:

ספרו של רן חכים פותח בפנינו אשנב לא רק לחייה האומללים של צעירה אחת מיני רבות ורבים, שניסו לחמוק מחייהם בחברה החרדית הקיצונית, ולהשתלב בחברה החופשית. לא פחות מאלה חושף בפנינו הספר קורטוב מעולמן של משפחות מתנדבים, שניסו ומוסיפים לנסות לסייע בידי ה"יוצאים" להתערות בעולמנו הקר והמנוכר. כמי שהתנסתה אף היא, יחד עם משפחתה, בניסיון עזרה מעין זה, מוצאת אני לנכון להעיר, כי שום מערכת רווחתית מאלה הקיימות היום במדינת ישראל איננה בנמצא, לסייע בטיפול ובקליטה של "יוצאים" ובשילובם התקין והבריא בעולמנו המסוכסך.

להבדיל ממאות מוסדות חינוך וקליטה המצויים בחברה החרדית - משומנים בכספי משלם המיסים ובעזרת פוליטיקאים ממולחים - העושים לילות כימים בפעילות המיסיונרית של "החזרה בתשובה", אין, על אף הצורך הנואש, שום גוף ממלכתי, ציבורי ואפילו התנדבותי, שיסייע בקליטתם של אלה המבקשים לצעוד בכיוון ההפוך, ולהתערות בחברה החופשית. זאת, למרות ששום פעילות מיסיונרית איננה נעשית כדי להוציא את אלה מחיבוק הדוב של החברה החרדית.

רותי, שחייה מתוארים בספרו של רן חכים, היא רק דוגמא אחת מיני רבות שהתנועה הקיבוצית נחלצה לעזרתם, אך גם התנועה הקיבוצית, למרות האפשרויות הארגוניות והכלכליות שעמדו לרשותה בשעתה, לא תמיד הצליחה לסייע בקליטתם של היוצאים, מסיבות שלא כאן המקום לפרטן. צא וחשוב עתה, עד מה קשה, או - כמעט בלתי אפשרי הדבר - למשפחה עירונית ממוצעת לקבל על עצמה משימת אימוץ מעין זו, ללא כל עזרה בעצה, בתמיכה חומרית ונפשית, וללא מוסדות מלווים, שרק המדינה, או גורמים מתאימים ברשויות המוניציפאליות או הסיעודיות היו יכולים - וצריכים! - לספק. אלה כן אלה שבויים, כידוע לכל, בידי גורמים פוליטיים דתיים, והללו, הרי רואים עצמם עומדים מצידו השני של המתרס, ולעולם לא יסכימו לתמוך באלה העוזבים את מחנם.

כך או כך - הרבה מחמאות ושבחים מגיעים ל"יעל", ל"דן" ולכל בני משפחתם, על הרצון הטוב, על רוח ההתנדבות שאינה עושה חשבון כספי, ועל המאמצים הבלתי פוסקים שהשקיעו במטרה לעזור לנערה אומללה, שהחברה החרדית פלטה מתוכה.

עד שלא תחול התפכחות אצל אלה שבידם היכולת והחובה להחליט, ולבצע, אין הרבה סיכויים לרותי ודומיה להיחלץ ממצוקתם האישית, ולחברה הישראלית כולה - להיחלץ מן הקיטוב החברתי בו היא נתונה. נראה, שחברה שמציבה לעצמה את סמלי ההפרטה, הקפיטליזם וחוסר ההתחשבות באזרח הסובל וחסר האמצעים כסמלי מופת, גם לא תיחלץ מאותו קיטוב חברתי מחפיר ומסוכן.

-----------------------------

1	כל השמות של הנפשות הפועלות בספר הם בדויים, מטעמים מובנים
2	שם כולל למוסדות חינוך לבנות בחברה החרדית
3	"יוצא/ת" - כינוי שנלווה לצעירים וצעירות יוצאי החברה החרדית, שחיפשו דרכם להיספח לחברה החופשית. הכינוי לתופעה מקובל בה.ל.ל. (=האגודה ליוצאים לשאלה), שהוקמה כעשרים שנה קודם לכן בידי אחד ה"יוצאים".
4	ישראל סגל "וכי נחש ממית?", הוצאת כתר
5	שבתאי קור "נהג חדש", הוצאת כרמל