כשאר ספריה של יוכי ברנדס (1), גם ספר זה ניחן באיכויות ייחודיות הן בתוכנו, הן בסגנונו. מצד תוכנו מציג לנו ספר זה עמדה פמיניסטית ברורה וחד משמעית, ישירה ונועזת, שאיננה נושאת פנים לאיש. סגנונו בהיר, גלוי ומובן, ותכופות אף הומוריסטי וקורץ לציבור המשכיל, אך גם לאלה שהידע ביהדות הוא מהם והלאה.

שבע אימהות
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2010

להבדיל מקודמו, "מלכים ג", המובל על-ידי ציר עלילה מרכזי ומותח, "שבע אימהות" משמר את סיפור העלילה המקראית המוכרת לנו, אך מוסיף ומרחיב את היריעה על אותן נשים גדולות במקרא, שבזכותן, לדעת המחברת, עם ישראל הוא מה שהינו. חלקן של הנשים מוכרות לנו ככאלה, וחלקן - לאו דווקא, ובבחירתן יש כדי לעורר השתאות ופליאה, משום היותן מחוץ לקונצנזוס ולהסכמה של הפטריארכיה היהודית לדורותיה.

שבע הנשים הללו, שלכל אחת מהן מוקדש פרק בפני עצמו, הן: אמו של מואב, תמר, מרים, בת-פרעה, רות, מיכל ואסתר. חלקן בנות-ישראל במוצאן, חלקן נוכריות, וחלקן - מוצאן שנוי במחלוקת. המשותף לכולן הוא אימהותן או מאבקן להשגתה, אך לא פחות מאלה - נשיותן והשפעתן על החברה בישראל בזמנן, כמו גם בימינו אלה, השפעה שהיא בעלת משמעות כפולה ומכופלת בחברה פטריארכאלית ונצלנית, בכל מה שנוגע למערכות היחסים הבין-מגדריות.

לבד מאותן נשים גדולות ונערצות, שכל אחת מהן יכולה לשמש מודל לחיקוי גם בקרב נשות זמננו, לעוז רוח, לתושייה ולתחכום, מוזכרות בספר בהקשר זה או אחר נשים רבות נוספות, על דרך ההשוואה, או ההכללה, או הרחבת היריעה לשם תיאור האווירה החברתית בה הן פעלו. עם נשים אלה ניתן למנות את ושתי, את אשת לוט, את ארבע האימהות המוצהרות של עם ישראל, את יעל, פילגש בגבעה, אשת פוטיפר, בת שבע, יוכבד, ציפורה, בתיה, נעמי, רצפה בת איה ואולי עוד נשים עבריות ונוכריות, שהמקרא מזכירן ברב או במעט, כקורבנות או כנועזות.

אשת לוט
יציקת אלומיניום - דן מלר (2)

יפה עשתה המחברת גם, שהעשירה את ספרה במדרשים, אגדות, פרשנויות ומבחר מספרות השו"ת שנכתבו על ידי חז"ל לדורותיהם, וגם באמצעות ספרות מופת בת זמננו - עגנון, ("האדונית והרוכל"), דליה רביקוביץ (בשירה על רחל, אשת רבי עקיבא) - כל אלה תוך כדי הקבלות או זרימה חופשית של אסוציאציות לדמויות הנשים בתנ"ך, או אלה המתוארות במדרשי חז"ל ובפרשנויותיהם לטקסטים מקראיים ולמקורות אחרים של תרבות ישראל הקדומה. לאלה כן אלה מצרפת היא דברי בקורת, לעיתים נוקבת, או מלגלגת, ולעיתים תוך פרשנות מקורית משלה, לצד הבעת ציפיותיה או משאלותיה מההשוואה למקורות יחד עם הדגשת מגמותיהם, אך תמיד מתוך יחס של כבוד לאומריהם, לעיתים אף יותר מן הראוי. בהקשר זה יש להעיר רק, שבספר כולו אין מראי-מקום. על אף התנצלותה המוקדמת בדבר הויתור שעשתה לגבי מראי המקום למקורות עליהם היא מסתמכת, ולמרות שספר זה איננו, ולא נועד להיות מחקר אקדמי, אינני מקבלת את הויתור הזה, וחובה עלי להדגיש את חסרונם של מראי המקומות כפגם, שהקורא המשכיל יתקשה להסכים לו. אם טרחה המחברת והביאה - ובדין - כלשונם קטעים שלמים מן המקרא, בלא חשש שיהיה בכך כדי לקטוע את רצף הקריאה, ולא הסתפקה אפילו בהבאת מראי המקום להם, למרות שספרי תנ"ך מצויים ללא ספק בכל בית בישראל, קל וחומר שהיה עליה לנהוג כן לגבי מקורות שאינם מצויים בספרייתו של כל אחד ואחת מאיתנו, ושאותם ניתן היה לציין כהערת שוליים בתחתית העמוד או בסוף הספר, למען אלה המעוניינים לקרוא את הדברים במקור, או לעמוד על דיוקם, בעיקר לנוכח העובדה שהמחברת נותנת להם פירוש משלה. אין בציון כוכבית או מספר בסיומו של משפט פה ושם כדי לקטוע את רצף הקריאה גם כאן, כטענתה, והיה מי שמעוניין לעיין במקור - יעיין, ומי שהדבר איננו מעניין אותו - שטף קריאתו לא ייפגם בשל כך. לא כולנו מכירים על בורייה את ספרות המדרשים והאגדות או השו"ת שנכתבו במשך דורות ע"י חכמי ישראל במקומות מושבם, ומכיוון שגם לפרשנויות ולמדרשים אלה שבעים פנים וגרסאות שונות, מעניין להשוות, להקביל ולבדוק גם את מידת הלגיטימיות של העדפותיה, לא כבקורת לשם בקורת, אלא דווקא להביא את רוח הדברים ממקורם.

למשל: בדבריה על פרשנות חכמינו על האישה הכושית שלקח לו משה היא כותבת (עמ' 139-138): "בדרך כלל איני מלגלגת על האקרובטיקות הפרשניות של חכמינו..." וגו', אבל בהמשך היא מציינת שהיא מתעבת את המדרש הזה... ומכיוון שיש כאן דברי בקורת על מדרש שאיננו מצוי לעיני הקורא, זכותו של זה שיעדיף זאת, לבדוק אם גם דבריה שלה הנשמעים כאקרובטיקה על דברי חז"ל, אינם, למעשה, כאלה.

וכדי למנוע טעות: ממש כמוה גם אני מכירה את אמצעי הטיוח של חז"לינו ואת המגמתיות של מדרשיהם ושל אגדותיהם ופרשנויותיהם בבואם להקטין ולהמעיט דמותן של נשים גדולות בתולדות העם היהודי, אבל דווקא משום כך - הכותבת תוכל על נקלה להוכיח את צדקת דעתה רק אם תציין כלשונם, ולעיתים אף במלוא היקפם, את מקורות המידע שלה. והרי בלעדיהם אין ספק שניתן יהיה להאשימה בלזות-שפתיים, או ברכילאות, או לפחות בהגזמה מגמתית!

בדבריה על תמר אשת ער (עם' 83) מודה יוכי ומתוודה שהיא נאלצת להיאבק מידי פעם בגילויי עוינות שדבריה מעוררים, לגבי חוק החליצה, חוק בן סורר ומורה וחוק אישה סוטה. גם בעיני, עלי להודות, נשמעת הגנתה על חוקים אלה לפחות תמוהה, שלא לומר: מקוממת. על האחרון בחוקים שציינה פורסם מאמר מפרי-עטי ב"קול הנשים" - ביטאון שדולת הנשים בישראל (ספטמבר 2002 בשם: "את בתי נתתי לאיש הזה"), וגם לאחרים אני מתייחסת בכמה ממאמריי שפורסמו באתר 'חופש', בהם שניים על מגילת רות: רות בועז ונעמי, דרמה של אהבות בוגרות ו- "המבנה הספרותי של מגילת רות", "חולצת הנעל", פרשת השבוע נשא, והמאמר "דין אישה סוטה", (יהדות חופשית, גיליון 27-26, חורף 2003).

רות ונעמי
אלבסטר מצרי - דן מלר (2)

המשותף לחוקים אלה כדבריה של יוכי ברנדס, הוא, היותם "חוקים אנטי-פטריארכאליים" מבחינה זו שהם שוללים את זכותו וסמכותו המוחלטים של הגבר (אב או בעל) לחרוץ דין ולשמש שופט ומוציא לפועל של כל גחמה שתעלה מלפניו. ואכן - מי יכול להתנגד לחוק מתקדם ונאור שכזה, המעביר את סמכות הענישה מידי הפטריארך המשפחתי לידי החוק הממלכתי? ולכן - לא נגד עצם המגמה הזו אני מפנה את דבריי, אלא נגד אופן ביצועה של העברת הסמכות.

נכון, שלפי דיני אישה סוטה עדיף שהמשפט יוצא מידיו של בעל הדבר, כלומר, הבעל, ויימסר לידיהם של שופטים אובייקטיביים, לכאורה, או שאינם בעלי עניין ישיר, כי בכך יש כדי למנוע התרחשותן של אותן תופעות - הרווחות, לצערנו, עד עצם היום הזה - של בעל קנאי ("עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה ") המעניש את בת-זוגו בלא משפט, ותכופות אף רוצח אותה, ואולם, אי-אפשר להתעלם מכמה עובדות יסוד, שמלכתחילה הופכות את המשפט כולו, גם בגרסתו "המתקדמת והנאורה" לחוכא ואיטלולא, למשהו שאפילו לפי רוח הזמן הקדום איננו קביל, וחבל שיוכי ברנדס לא נתנה דעתה עליהם במהלך ההגנה שהיא מספקת להם:

ראשית - יש לזכור שכאז כן עתה רק האישה עלולה להיות מועמדת לדין בשל בגידה, שהרי הבעל מלכתחילה רשאי היה, ללא עוררין, לקחת לו אישה אחרת על פניה של רעייתו - ותכופות כמה וכמה נשים, כפי שנהגו גדולי האומה בתקופת המקרא בעידן הפוליגמיה - על פי חוק, וגם היום, בעידן המונוגמיה, מותר לו, על פי דיני המשפט העברי, לבגוד באשתו עם נשים אחרות, בלא שיהיה עליו ליתן על כך את הדין, כנאמר: "אמר רבי אלעי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיה" (קידושין מ/א; חגיגה דף טז/א; מועד קטן יז/א). ולאשתו אין מצד החוק זכות אפילו לכך ש"תעבור עליה רוח קנאה" (ואם כן - למי זה איכפת חוץ ממנה עצמה?) - למרות שעולם המקרא מלא סיפורים על קנאתה, הכול-כך מובנת ואף מוצדקת, של אישה ב"צרתה". גבר אינו אמור, לפיכך, לעמוד בסיטואציה כזו של משפט בשל בגידה בבת-זוגו, כפי שעומדת בה האישה הנאשמת. כשגבר נאשם בניאוף הרי זה רק כאשר לקח לו "אשת איש", שאז הוא כעושק את חברו, אך לא משום שבגד באשתו שלו. לכן לא יישפט אם לקח לו רווקה, או גרושה, או אלמנה.

שנית - השופטים (או הכוהן אליו מובאת "הנאשמת") הם לעולם גברים בלבד. בשום בית דין רבני, הפוסק לפי ההלכה לא תימצא, גם בימינו אלה, אישה דיינת או שופטת. השפה העברית גם איננה מכירה במושג "דיינת" מסיבה זו. עובדה מפלה כזו שוללת כל יסוד של משפט צדק, שהשוויון בדין הוא תנאי הכרחי לו. לכן גם אין הגבר עומד בסיטואציה של בושה והשפלה, כפי שעומדת אישה נאשמת, שנחקרת על פרטים אינטימיים בחייה על-ידי כוהן שהוא גבר, הסותר את בגדיה ושערות ראשה, בפרהסיה או בפני עדת שופטים גברים - השפלה שהיא עונש בפני עצמו עוד בטרם משפט - האם זה יכול להיחשב לחוק "נפלא" כהגדרתה של יוכי, אפילו הוא קדום כל כך? לאן נעלמה כאן התביעה ל"צניעות" של האישה, שכל כך מרבים לעסוק בה מאז ומעולם? האם חוק מפלה כזה יכול להיחשב נאור, גם בהשוואה לנורמות של ימי קדם?

שלישית - ההלכה עצמה היא זו שקבעה כי "המוציא מחברו, עליו הראייה", כלומר, לא הנתבע הוא החייב בהוכחת טענותיו, אלא התובע. אם לשפוט לפי קביעה צודקת זו את המקרה שלנו - לא האישה היא זו שצריכה להוכיח את חפותה, חפות שהיא הנחת היסוד במערכת היחסים הזוגית, אלא הבעל החושד באשתו, הוא שצריך להוכיח את "בוגדנותה", ולפיכך הוא זה שצריך לעמוד בסיטואציה המבישה של סתירת בגדיו ושער ראשו בידי עדת נשים "שופטות" - ויודגש: כולן בנות המין השני לאותו נאשם - ולשתות מן המים המאררים שלפיהם ייקבע אם יש או אין אמת בטענותיו.

רביעית - כל ההשפלה והביזוי בחוק "הנאור" הזה נעשים באישה, כאמור, בטרם הוכחה אשמתה, ולכן לא כעונש, אלא רק כאמצעי של הוכחה. גם לו קבלנו היום, ממש כבימי קדם, שאמצעים מיסטיים כגון שתיית מים מאררים וכמו טקס גילוי האמת בעזרת ה"מבשע" (3) יכולים לשמש ראיות בדין, האם חוק כזה יכול להיחשב לחוק "נפלא", כהגדרתה של הכותבת? והרי בהעברת השיפוט והעונש מידיו של פטריארך אחד (הבעל) לקבוצה של כמה פטריארכים (השופטים- המיסטיקנים) לא נמנע שלטון הפטריארכיה בחברה, אלא עוד ניתנת לו גושפנקא "חוקית"! וכי נמנעה - גם היום - רציחה אחת בידי בעל קנאי את אשתו או בת-זוגו, גם במדינה בה קיים חוק האוסר על רצח? ומה אם יתברר בסופו של הליך ליקוט ה"ראיות" המיסטי הזה, שהאישה, למעשה, לא בגדה בבעלה? מי ישיב לה את כבודה האבוד? מי יסיג לאחור את הכאב וההשפלה שעברה? ומה יעלה בגורלו של הבעל הקנאי?

אשר ל"חוק החליצה" - לא המניעים, הומאניים ככל שיהיו, הם המקוממים את מתנגדיו של חוק זה בימינו. גם אם נשללת מאבי המשפחה האפשרות לגזור עגינות על כלתו, ועימה את זכותה לאימהות - אופן ניהול העברת הסמכויות והטקס המשפיל (את שני הצדדים) - הוא המקומם כל-כך! האלמנה נשארת רכוש המשפחה, אלא שבמקום להינשא לאחי הבעל המת, היא חייבת להינשא לבן-דודו, יהיה גילו אשר יהיה, או לסבא שלו, או לכל גבר אחר במשפחה - נכה או קשיש, נשוי או מכוער או מאוס עליה מסיבה כלשהי, ובלבד שהוא קרוב משפחה.... תמיד אפשר לטעון שפתרון כזה עדיף על אבדן זכותה לילדים משלה (מה שלא תמיד בטוח... ) או על כל חוק אחר שהוא יותר פרימיטיבי ממנו, אבל "המניעים ההומאניים" לקיומו של חוק זה אינם הופכים אותו לחוק "נפלא", או מתקדם, או ראוי לבוא במקום קודמו. ייתכן שזה חוק עדיף על הנורמה שהייתה מקובלת עד לא מכבר בהודו, ולפיה מעלים את האלמנה על המוקד עם מות בעלה, כדי שלא תעבור לידים אחרות... תלוי למה אנו בוחרים להשוות את החוק הזה, ותמיד אפשר להשוות למשהו יותר גרוע, כי אין גבול לרשעות האנושית ולנורמות השטניות שהחברה האנושית המציאה, בין אם היו קיימות בדורות אחרים או בחברות אחרות, ובין אם רק "אצלנו".

בנוסף - אם כבר באים לשבח את האופי המתקדם של חוק זה או אחר, רק משום שהוא "שלנו", יש לחשוב לא רק על היתרונות שיש לו בהשוואה לקודמיו (כגון שלילת זכות העריצות מהפטריארך המשפחתי), אלא גם על היבטים אחרים שלו, שהם בהחלט אינם נאורים או ליברליים גם לזמנם, כמו היחס לאישה כאל רכוש משפחתי, שאפשר ומותר ואפילו חובה להעבירו כמו חפץ מגבר אל גבר, ובלבד שהכל יישאר במשפחה.... אין זה הוגן להשוות פרט אחד בסיפור ולוותר על פרט אחר, גם לא למען השגתה של המטרה הנעלה של הצדקת חוקים אלה, או אחרים - ולו לשעתם.

הגנתה של יוכי ברנדס על חוקים אלה אינה מוגבלת לימי קדם, כאילו היו פרק בהסטוריה הקדומה של עם ישראל. הגנתה עליהם מתייחסת, במשתמע, גם לימינו אלה. ועל כך דברי ההגנה שלה אינם תקפים: אם בעידן המונוגמיה אחי הבעל אינו נושא את אשת אחיו, כיוון שהוא נשוי לאישה אחרת - מדוע עליו לספוג יריקה בשל כך? מדוע על האלמנה לעבור טקס משפיל של כריעה (בתנאים מוכתבים לפרטיהם ולדקדוקיהם, ובנוכחות גברים זרים לה) כדי לחלוץ א סנדלו? מדוע חייבים שניהם לעבור טקס ריק ממשמעות ומתוכן, המשפיל את שניהם, למרות שאינם יכולים ממילא למלא אחר התפקיד ה"הומאני" שעמד בבסיסו של החוק בראשיתו? הרבה מקרים של סחטנות מפעילים בעטיו של החוק על האלמנה בני משפחתו של הבעל, שנהרג במלחמות ישראל לאחר קום המדינה, כדי שתוכל להשתחרר מן המחוייבות לגברים במשפחת בעלה המת, ולשקם את חייה מחדש. האם יש צידוק הומאני לסחטנות שכזו? תיאורים כאלה ניתן למצוא לרוב, בין השאר בספרה של שולמית אלוני (4) כמו גם במאמר "חולצת הנעל" (ר' לעיל).

בעמ' 207 מביאה יוכי ברנדס את שירה הנוגע ללב של דליה רביקוביץ על רחל ורבי עקיבא, וממש כמו יוכי נזעקתי גם אני על אותו שיר אבל, לא מחמת הקונפליקט של רחל עם אביה, שדליה התעלמה ממנו, ושיוכי רצתה להעלותו למודעות שלנו, נזעקתי. השורה שהקפיצה אותי כשפגשתי בשיר לראשונה, הייתה: "הדפוה משם תלמידיו, אמרו לה: סורי אישה", שורה שגם יוכי לא התייחסה אליה, לצערי. מדוע אף אחת משתי הנשים הללו, דליה ויוכי, לא שאלה: מה זכות להם, לתלמידיו של ר' עקיבא, להדוף אותה משם? לנזוף בה "סורי אישה", כאילו הייתה איזה שרץ בזוי שיש להרחיקו מרבם הנערץ? מדוע לא שאלו איזו "דרך ארץ" הנחיל אותו רב נערץ לתלמידיו, שהם מרשים לעצמם להדוף אותה מקרבתו? האם רק משום שהיא אישה? או שמא משום בגדיה הבלויים? וכי צריכים היינו להמתין עד שהוא יכיר אותה ובה, שאשתו היא, ויסביר להם שהיא תורתו הקדושה? מדוע לא עלה בדעתה של המשוררת ושל המבקרת כאחת להגיב על הנוהג הנפסד הזה של הדרת נשים מן הפרהסיה, שהפטריארכיה ניכסה לעצמה? ומה בדבר "דרך ארץ קדמה לתורה"?

איש, מן הסתם, לא העיר אז לתלמידיו של רבי עקיבא, ולא הסביר להם "דרך ארץ" מהי, ומדוע היא קודמת לתורה, ולכן, אלפי שנים מאוחר יותר הם עדיין בבורותם ובגסותם עומדים. הודפים נשים באוטובוסי "מהדרין", אוסרים עליהן לפסוע על המדרכות בשכונות מגוריהם, וברחובות וחוצות העיר בכלל (5), ועדיין אין די אנשים שיעירו להם על כך...

כפי שציינתי בפתח דבריי, פרשנותה של יוכי ברנדס את התנהגותן של הנשים גיבורות המקרא, והאנליזה הפסיכולוגית והסוציולוגית שהיא עושה לדמויות היא נועזת, חד-משמעית וישירה. כמה טוב שאחרי אלפי שנות השתקה של הקול הנשי קמות היום נשים, שיוכי היא אחת מהן, ומעזות לומר לנו, לכולנו, לנשים ולגברים כאחד, שיש פן נוסף וזווית ראייה אחרת ומדרשים שונים מאלה שספקו לנו במשך אלפי שנים פרשנים ודרשנים גברים - רבים בהם שוביניסטים ומתנשאים, שלא לומר: מיזוֹגֶנים (= שונאי נשים) - על העלילות ועל אופיים של הגיבורים/ות ועל מניעיהם. כל אחת מן הנשים המתוארות בספר מוארת על-ידי המחברת באור שהוא לא רק מבין, מתחשב וחומל, אלא הרבה יותר מזאת: מניעיהן של הנשים בהתנהגותן מוצגים כמוסריים, מוצדקים, ומובנים כהתנהגות אנושית ולא כפלקט, בהתאם לסטריאוטיפ שהצמידה להן החברה הגברית הפטריארכאלית לדורותיה.

יחסו של לוט לבנותיו, למשל, ונכונותו להפקירן לאנסים הצובאים על הבית, ממש כמו יחסו הבלתי נסלח של מאהבה של "פילגש בגבעה" מתוארים בספר מתוך כעס צודק על יחסם המחפיר של גברים בחברה המקראית לבנות משפחתם, ועל נכונותם להפקירן טרף לידי גברים תאווי-מין, ובלבד שלא יבולע להם עצמם [ראה באותו עניין את מחאתו של ביאליק על התנהגות צאצאיהם של אותם מוגי-לב בשירו "בעיר ההריגה", וגם במאמר עם ביאליק וקורצ'ק לאי הבודד אושוויץ-בירקנאו]. והרי גם אברהם, וגם יצחק בנו, "אבות האומה" הפקירו את נשותיהם היפות לידי גברים נכרים כדי להציל את עצמם! אם לוט היה כזה 'צדיק בסדום' כפי שהמקורות המסורתיים מנסים להציגו, וכזה מכניס-אורחים - מדוע זה לא הציע את עצמו לאנסים במקום אורחיו, אלא הציע להם את בנותיו הבתולות! איזה אב מוסרי היה נוהג כך? בין אם מעשי הבנות באביהן בשכרותו היה מעשה של נקמה, כפי שהמחברת מנסה להציג זאת, ובין אם מתוך כוונה נואשת להציל את המין האנושי מכלייה - כך או כך מעשה זה המתואר, אמנם, כמעשה נתעב, הוא פחות נתעב, ללא ספק, מן המעשה של אביהן כלפיהן!

כזה הוא גם היחס למרים, אחות משה ואהרן. מרים 'נענשת' משום שכביכול ריכלה עם אחיה אהרון על אחיהם משה, על דבר האישה הכושית שלקח לו. המדרשים השוביניסטיים ממש מצדיקים את נגע הצרעת בו לקתה משום כך (ברור! וכי ייתכן שמישהו יהרהר אחרי מעשיו של האל "הרחום והחנון"?), אבל אין בהם שום תהייה לגבי אהרון, שהיה שותפה לרכילות, או על משה, שמלכתחילה הפקיר את רעייתו, אם ילדיו, למען אישה אחרת. נכון שיש גירסאות שונות בדברי חז"ל על אותם מעשים שנעשו או שלא נעשו על-ידי בני אותה משפחה, אבל אף באחת מהן אין ניסיון להגן על האחות מרים, ולו גם בזכות פעלה האימהי והאחראי למען אחיה הקטן, משחר ילדותו.

אז סוף סוף יש מי שקמה ומנסה להחזיר את זקיפות הקומה לנביאה-מנהיגה זו, ולגונן עליה מפני אותם גברים החוששים, כנראה, משיתוף נשים במערכות המנהיגות הלאומית.

בניסיונם לגונן על בני-מינם, הגברים, שמא יבולע לשמם הטוב, מתעלמים חז"ל מכל ספק-ספיקה לגבי טוהר מידותיהם, למרות שלא הלשון הנקייה לכשעצמה היא שהייתה נר לרגליהם. והרי אין הקפדה על לשון נקייה ככל שמדובר במעשיהן של נשים. ושתי, למשל, מתוארת באגדות ישראל כסוטת-מין ממש, ולשם כך 'מצמיחים' לה באגדות זנב ומדביקים אותה בצרעת משום פריצותה: "ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך. שמא יאמר אדם מפני צניעות יתירה שהיתה בה מאנה? לא כי, פרוצה היתה, ואף היא כמותו לדבר עברה נתכוונה, והיתה מצפה לשעת כושר של פריצות, שהיתה למודה בה מעולם, אלא שבא גבריאל וכיערה, שהפריח בה צרעת ועשה לה זנב. לפיכך, משלא יכלה למלא תאוותה ולהופיע ערומה, שלחה לו דברים שנוגעים בלב..." וכו' (6). כלומר, אפילו צל צילו של ספק אין מותירים לקורא להניח שמא מטעמי צניעות סירבה ושתי להתייצב לפני המלך ואורחיו, אלא בונים אגדות מאוחרות "להשלמת הדמות", לכערה ולבזותה ככל שרק ניתן. וראה גם במאמר על מגילת אסתר (דמויות נשים במגילת אסתר ראה להלן).

אסתר המלכה מתכוננת לפגישה עם אחשוורוש
תיאודור צא'סֶריו, צייר צרפתי, 1856-1819, מוזיאון הלובר, פאריס

לא כן לגבי גברים שחז"ל חפצים ביקרם. יוכי ברנדס איננה חוששת להעלות - ולא ברמז - את ההשערה בדבר "הטיפול" לו זכתה אסתר בביתו של מרדכי דודה, תוך אמירה ברורה ומפורשת על מנהגי ניצול מיני, שלא לומר פדופיליה שגם גברים נערצים כמו "מרדכי היהודי" לא ניקו מהם, או כדבריה של יוכי: "מרדכי היהודי חי בתרבות שמתייחסת לילדות כאל שפחות מין. הניצול של נשים נעשה לעין כל ובחסות החוק. אף אחד לא מתבייש בכך. זו הנורמה" (עם' 342), ובהמשך היא מוסיפה מפי חז"ל, שאינם רואים כל רע בכך: "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת - אל תקרא לבת אלא לבית, ובית הוא אשתו של אדם" - כך פשוט! לשון נקייה לגמרי, אך שאינה משאירה כל ספק בלב הקורא לגבי מערכת היחסים הזוגית הזו. כך גם לגבי מה שהתרחש בלילה בגורן בין רות ובועז: "רות חייבת להיכנס לתוך התבנית הספרותית של נשים שגונבות זרע מגברים. למה היא חייבת? משום שזו הקונבנציה של אימהות המלוכה שלנו.."(עמ' 253).

כלומר, גם בתו של לוט, שגנבה את זרעו של אביה וילדה את מואב, וגם תמר, שגנבה את זרעו של יהודה חמיה, וגם רות המואבייה - שלש אימהות של דוד מלך ישראל, אבי שושלת המלוכה השלטת בעם ובתודעתו וגעגועיו עד עצם היום הזה, אולצו על-ידי החברה הפטריארכאלית בה חיו, לממש את אימהותן בדרך שאינה מפארת אמנם את העושות כן, אך הרבה יותר מזאת היא מבינה את הגורמים החברתיים למעשה, ואינה פוטרת את הגברים הנצלנים מאחריות להתנהגותן.

אין ספק שבקראה לילד בשמו, יש בדבריה של יוכי הרבה העזה ואומץ לצאת נגד הסטריאוטיפים שקבעו חז"ל במדרשיהם, באגדותיהם ובפרשנויותיהם לגבי בניה הנערצים של האומה בשחר היווצרותה, ובהגנה המוצדקת שהיא מספקת לבנותיה הדגולות, שהושתקו במשך אלפי שנים על-ידי העריצות והנצלנות של אבותיהן, בעליהן, בניהן ואחיהן.

מתוך ציפייה והערכה אני ממתינה לספרה הבא של יוכי ברנדס!

___________________________

          ה ע ר ו ת

1	גמר טוב - הספריה החדשה, 1997; הגר - ידיעות אחרונות, 1998; לכבות את האהבה - ידיעות אחרונות, 2001; גרעינים לבנים - ידיעות אחרונות, 2003; וידוי - ידיעות אחרונות, 2005; מלכים ג - כנרת זמורה-ביתן, 2008.
2	www.danmahler.com
3	"מבשע" - תפקידו לקבוע בעזרת ברזל מלובן באש מי דובר אמת ומי משקר. תיאור מפורט מצוי במאמר של דנצ'ו ארנון בכתב העת "מסע אחר", מצוטט במאמר "דין אישה סוטה במקרא", "יהדות חופשית" גיליון 27-26 חורף 2003.
4	שולמית אלוני, נשים כבני אדם, הוצ' מבט, 1976 עמ' 55 ואילך.
5	להלן הודעה שהגיעה אליי בדואר האלקטרוני - 27.9.2010: "אתמול בלילה עברה בתיה ניסיון לינץ' במאה שערים כי רצתה ללכת ברחוב הראשי. חרדים תקפו אותה, הפילו אותה על הרצפה, הכו אותה ובעטו בכל חלקי גופה והיא הצליחה לצאת משם רק הודות לעוברי אורח ששמעו אותה צועקת. בעקבות כך, והעובדה שהעדה החרדית והמשטרה הפרו בבוטות, את ההסכם איתנו לפיו הרחובות יהיו פתוחים לנשים, אנו מתכוונות להגיש היום עתירה לבג"ץ לאשר לנו לצעוד מחר במאה שערים עם ליווי משטרתי ראוי..." אנא הגיעו עכשיו זה חשוב מתמיד! והפיצו לכל עבר! אסור שירושלים תהפוך לטהרן! שלחו את האירוע לחברות/ים שלכן/ם ועשו "שיתוף" שכולן ידעו על העדכון האחרון.
6	לוי גינצבורג: אגדות היהודים. בתרגומו ועריכתו של הרב מרדכי הכהן. הוצאת מסדה, רמת-גן תשל"ה, כרך ששי, עמ' 136 (וראה גם עמ' 274 באותו כרך, הערה 36, המפרטת את מקורותיה של אגדה זו).