על הספר "צפיה - אשתו היהודייה של מוחמד"

הוצאת צופר, 2007,‏ 192 עמ'

מאת ד"ר משה גרנות
התפרסם ב- 'חדשות בן עזר
מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'
גיליון מס' 253
תל אביב, יום שני ב' בתמוז תשס"ז, 18 ביוני 2007

אחת הטעויות המכריעות של הלוחמים כנגד חוסר ההומאניות וכנגד סרבנות הקידמה של הדתות המונותיאיסטיות טמונה בהנחה שספרי השתייה של דתות אלו התכוונו לטוב, ורק נושאי הבשורה וכוהניה עיוותו את מסריהם. במילים אחרות: בתנ"ך בברית החדשה ובקוראן יש מסרים חיוביים מאוד, אלא שהרבנים, הכמרים והשיח'ים עיוותו מסרים אלה ודרדרו את האמונה לקנאות ולשממה תרבותית.

תקצר היריעה מלפרט את כל ההבל, האכזריות והקנאות הניגרים ממש מפסוקי שלושת הספרים המבהילים הנ"ל, ורק כדי לאייר, אביא מעט מן המעט:

התנ"ך דורש השמדה של עמים שלמים, השמדה מוחלטת, מבלי להשאיר שריד (שמות י"ז 14; דברים כ' 16; שמואל א' ט"ו 3), מנציח את חרפת העבדות (שמות כ' 14; כ"א 21) ורואה באישה קניין הגבר, כמו שדה, כמו שור וחמור (שם כ' 14, רות ד' 10).

הברית החדשה דורשת להתנכר לרגשות הומאניים בסיסיים כמו אהבת הורים ואחים, כיבוד הורים, הצו הקטגורי לקבור את המת - למען ההתמסרות המלאה לישוע ואמונתו (מתי ח' 21-22; י"ב 46-50, מרקוס ג' 31-35; לוקס ח' 19-21; ט' 59-60; יוחנן ב' 4);

הברית החדשה מביעה משטמה תהומית לעם היהודי (מתי כ"ז 17-26; מרקוס ט"ו 6-15; לוקס כ"ג 4-25; יוחנן י"ח 38 - י"ט 16; איגרת לתסלוניקים ב' 14-16; מעשי השליחים י"ב 1-6; כ' 19; כ"ח 17,‏ 21 וכו'; ההתגלות ב' 9, ג' 9, ט' 4; כ' 4 ועוד מאות פסוקים!);

שוללת את השלום, ומבכרת את החרב והפילוג בין בני האדם (מתי י' 34-39; לוקס י"ב 49-53 ועוד).

הקוראן שולל את זכות קיומם של הכופרים בעולם הזה ובעולם הבא - הם נועדו להשמדה, והתפקיד הזה מוטל על המאמינים המוסלמים אשר נדרשים לחרף את נפשם ולהשתוקק למוות במלחמת מצווה (סורה ב' 149, 187-189, ג' 136-137, 163-164, 194-195, ד' 76-79, ח' 15-17, ח' 68, ט' 1-5, י"ד 48,‏ 51, ל"ג 58-64, ל"ד 3, ל"ה 33-37 ועוד מאות פסוקים!);

מובן מאליו שהקוראן מביע משמטה כלפי היהודים שהם דומים לקופים וחזירים, והם מקוללים בעולם הזה ובעולם הבא (סורה ד' 50-59, ה' 56-63,‏ 69,‏ 82-88, ז' 166, נ"ט 2-4 ועוד רבים).

האישה על פי הקוראן היא קניין הגבר (ניתן לקנות עד 4 נשים, ולנביא יש זכות לקבל נשים בלי מוהר ובלי מספר!), היא צריכה להיות נכנעת לו, כי יש לו יתרון עליה, ויש לו גם זכות להכות אותה! (סורה ב' 228, ד' 3,‏ 28,‏ 38-39, ל"ח 43).

הבאתי הקדמה קצרה זאת כדי לרמוז לכך שספר החושף את מקורן של הזוועות להן אנחנו עדים בשנים האחרונות - הוא ממש הכרח המציאות, אלא שמחבר הספר "צפיה - אשתו היהודייה של מוחמד" אמנם ביקש להתמודד עם המשימה הזאת, אך בחר בדרך שאיננה מתאימה לכישוריו. הוא טרח, ערך תחקירים נרחבים, קרא ספרות בנושא, אלא שאת כל יהבו היה צריך להשקיע בספר עיוני, ולא ברומן.

אביא מספר דוגמאות מהספר כדי להוכיח את הטענה שלי:

פרקי הרומן מתחילים בהקדמה קצרה, ואחר כך מובא הווידוי של צפיה עצמה, וכך יוצא שלאורך כל הספר יש כפילות בתיאור המאורעות. חוץ מזה, כביכול נפל לידיו של המחבר היומן של צפיה - והרי אין להניח כלל שבמעמד הנחות של האישה של אותם ימים איזו שהיא בת למדה לכתוב, ואפילו כן, איזה סיכוי שיומן כזה היה נשמר בקרבות, במצורים ובשבי שצפיה חוותה? הקורא רוצה שישלו אותו שמה שכתוב בסיפור היסטורי, יכול היה להתרחש במציאות, ואילו כאן - חוסר הסבירות ממש זועק.

לחתן היהודי של צפיה קוראים "כנען", וזה שם בלתי סביר ליהודי רבני באותם ימים. רוב השיחות בספר הן מאולצות, והן נועדו להביא מידע היסטורי והלכתי לקורא, ואינן נדרשות על פי הנסיבות בהן הן מתנהלות. לעיתים מצטטים הגיבורים היהודים הלכות מהתורה, מחז"ל, ואפילו מ"שולחן ערוך"(!), וברגעים הכי פחות מתאימים (כגון בעת בריחה מהמצור ששם מוחמד על שבט קוריט'ה). החיילים המוסלמים בתורם מצטטים את הקוראן שבאותם ימים טרם התחבר.

הספר רחוק מלהיות רומן היסטורי אמין, אבל מי שמוכן להתעלם מליקויים אלה, ומעוניין לקבל מידע על תקופה נוראה זו שקבעה לדורות את היחסים שבין מוסלמים ליהודים - ימצא מידע זה בספר בפירוט רב, פירוט המאושש בהערות יעילות.