אוי, אלוהים!

מחזה מאת ענת גוב, בביצוע התיאטרון הקאמרי בבימויה של עדנה מזי"א, ובהשתתפות השחקנים יוסי פולק בתפקיד אלוהים, שירי גולן בתפקיד אלה, אביהוד תדהר בתפקיד הבן האוטיסט.

ד"ר צופיה מלר

לראשונה מזה אלפיים - שנות, מאז לאחרונה התגלה לפני איוב במענה מייסר מתוך הסערה, מופיע אלוהים לפני אדם, בשר ודם, פסיכולוגית יהודייה כבת ארבעים, שהיא גם אם חד-הורית לבן אוטיסט, ומשוחח עימה על בעיותיו ולבטיו.

הפעם, להבדיל מן הפעמים הקודמות בהן הופיע לפני בני-אדם, הדיאלוג שהוא מנהל - כמה לא מקרי - הוא עם אישה דווקא, ושמה, מכל השמות, הוא אלה, ולא עם גבר מחבר צדיקיו הגברים, כמו אברהם (בבראש' י"ח), כמו משה (בשמות ל"ב, ובבמד' י"א ו- י"ג), או ירמיהו (ירמ' י"ב) וכמו איוב (ל"ח-מ"א).

האישה בפניה בחר להתייצב לאחר שתיקתו הממושכת אינה אלא כופרת בעיקר, חילונית - רחמנא ליצלן - שככל "חילוני-כופר" איננה מכירה, אמנם, בקיומו, אך מרבה לשוחח עימו רבות בחייה, לתנות בפניו את מכאוביה בצר לה, או להביע בפניו את משאלותיה או משאלות האומה באותה עת, או לקרוא בשמו ("אוי אלוהים"!) בסתם שיחות של כלום עם עצמה או עם בן-שיח כלשהו, הנקרה על דרכה המקצועית.

גם אלוהים עצמו משתמש בביטוי "אוי אלוהים" - מצוות אנשים מלומדה - כשמר לו.

להבדיל מהפוזות הכוחניות הקודמות בהן הוא מופיע בפני גברים, אותם ברא בצלמו כדמותו, בפני הפסיכולוגית אלה הוא מופיע כפציינט מסכן, הנזקק לשירותיה המקצועיים, לתכונותיה הנשיות, לעצותיה הנבונות. לא שהוא מוכן להודות בצרכים אלה שלו. כמו כל גבר כוחני ואלים הוא אינו מכיר בצרכים הרגשיים שלו, ונאבק - מהחל ועד כלה - במסקנות שמציבה בפניו אותה אישה-אם גדולה ורחומה בטקט רב. הוא אינו מוכן לקבל את הניתוח הפרוידיאני שלה בדבר "חרדת הנטישה" שהוא סובל ממנה, כפי שהיא מגלה לו, עליה למדה על-פי הדיבר הראשון בעשרת הדברות - הוא, בכלל, מנסה להתחמק משיחה על אותם דברות, ונאלץ לשתוק רק כשהיא, בעקשנותה, מסבירה לו את מצבו - לאט, בשקט אך באסרטיביות מרשימה: יתום מסכן מאב ומאם, בודד בעולמו לא רק בטרם בריאה, אלא לא פחות מכך - גם כשבני האדם שיצר ממלאים במיליארדיהם את עולמו.

ילדות אומללה בה כל מה שיכול היה לעשות הוא לרחף מעל התוהו ובוהו, בתוכו חי בטרם יצר את עולמו-עולמנו, בניסיון להביא מעט סדר בחייו המשמימים.

אלוהים בורא את האדם
מיכלאנג'לו בונאורוטי, הקפלה הסיסטינית, הוותיקאן, רומא

בלא שמץ התנשאות או הטפת-מוסר היא מונה בפניו את גילויי האלימות והכוחנות שלו דווקא כלפי אלה אותם הוא אוהב, לדבריו, או נבחריו שאוהבים אותו - כפי שהוא מודה בעצמו, בלא שהתוודע, מעודו, לרגש הקרוי חמלה ורחמים - על-אף היותו, כביכול, "אל מלא רחמים".

אלה-ענת מונה בפניו שורת אירועים מקראיים בהם התגלה במלוא אכזריותו, ומפרטת את ההפכפכנות שבמערכת יחסיו עם בני האדם ואת הגורמים לה.

אלוהים זה, שמשמש יעד לפנייתם בתחינות ובתפילות ובבקשת חמלה של בני האדם - שהוא עצמו אמלל ברשעותו - הופך בעצמו מושא למכאוב ולסבל, ובתחושת דיכאון עמוק בו הוא שרוי שואל את נפשו למות, אלא שאלוהים, כמובן, אינו יכול אפילו למות...

כך נהפכים במחזה שנון זה היוצרות: האוכל הופך למאכל; הדבש - מר כלענה; המנחם - למנוחם. אלוהים מבקש את רחמיהם של בני האדם; את עצתם הנבונה והמקצועית; הגבר הכוחני הופך תלוי במגע ידה החם והמרחם של האישה - האלה הגדולה - כשאינו יודע, אפילו, כיצד לקבל אותו ואיך יגיב עליו, ואלוהים הוא זה שנותן את התפוח לאישה, המעבירה אותו בלא כוונה לבנה הגבר חסר האונים, ובכך מביאה לישועתו. אפילו הניסים שהוא עושה, כביכול, אינם אלא אחיזת-עיניים, כפי שהוא עצמו מודה, ואינטרפרטציה אנושית למה שבני האדם רואים מהרהורי-לבם.

הדיאלוג בין השניים - אלוהים והאישה-האדם - על אף הציניות שהוא רווי בו, מלא חמלה ותקווה, אהבה ורוך, הומור ואמתות נוקבות על חיינו ואמונותינו.

רוצו לראות!