ארבע הרצאות על גיבורים מקראיים, מדמויות המפתח של התרבות היהודית, מתוארות בספרו של יאיר לפיד, שהעיקריים בהם: אברהם, יעקב ועשיו, משה, שאול, שמואל - ואלוהים.

צילום השער

לכל אחת מדמויות אלה מתלווה דמות משנית אחת לפחות, שתפקידה להשלים את דמות הגיבור, ולהאירה מזווית בלתי מוכרת בשיח תרבותו של העם היהודי. זווית הומניסטית רעננה, נאמנה לתיאוריה המקראיים, אך מפורשת ברוח אנושית אוניברסאלית, שונה לחלוטין מן הפירושים הישראלו-צנטריים שיוחסו לדמויות ולאירועים אלה על-ידי הפרשנות המסורתית מחד-גיסא, אך גם משוחררת מכובדו המדעי הרציני של חקר המקרא בתקופתנו, מאידך גיסא.

בהומור קליל ורענן ובשפה השווה לכל נפש, אך בכובד ראש אחראי ונאמן, מתייחס לפיד לגיבורי המקרא כאל גיבורים ספרותיים, שמניעיהם ואורח התנהלותם מנוערים מכובדן ומנטל המחויבויות של אסוציאציות, רמזים, מדרשים ותפיסות תיאוקרטיות בנות אלפי שנים, ומתיאוריות מדעיות מולטי-דיסציפלינאריות מלומדות, ומאפשר לנו לראותם חיים ונושמים לנגד עינינו ממש, כאילו היו שכנינו בדלת ממול. להלן, בדרך של פרפראזה, תיאורן של אותן דמויות מרתקות בעיניו של לפיד.

א. אברהם אבינו

הפרק העוסק באברהם, "אבי האומה" קרוי בספר "האדם הפוחד", ומהיותו מייסדה של החברה שעם בניה אנו נמנים היום - הוא משמש גם אב-טיפוס (פרוטוטיפ) לצאצאיו, כמו רבים מאבות האומה וגיבוריה, הבאים אחריו.

התכונה העיקרית המיוחסת לאברהם על-ידי לפיד אינה - כמיטב המסורת של האדם המאמין בן הדת המונותיאיסטית, הנוצרי כמו היהודי - אמונה עזה ונערצת בבוראו. היא אף איננה דמות שהמוסר האנושי ממנה והלאה, כמיטב הפרשנות החילונית-אתיאיסטית בימינו. אלא זוהי דמות שהתכונה העיקרית המאפיינת אותה היא הפאסיביות.

ההחלטה להגר לארץ כנען, שהיא החלטה אקטיבית, אינה שלו, ואף לא פרי החלטתו לקיימה במצוות אלוהיו. לפיד מזכיר לנו, שהיה זה מלכתחילה הרעיון של תרח הזקן, שלקח עימו את משפחתו כולה, ובנו אברהם בתוכה, אלא שבגילו המופלג - 205 שנה (!) - "הם כנראה נתקעו בחרן"... אברהם, בנו הקשיש במושגי זמננו, גם אז איננו נוטל יוזמה אלא ממשיך במה שהיה עושה כל ימיו, כדברי לפיד: כלום!

אברהם בדרכו לכנען
מאת פיטר לאסטמן, צייר הולנדי, 1633-1583

כל זאת - עד שבא בן-זוגו, או כפי שהיהדות מכנה אותו: "אלוהים", שאינו אלא "האלטר-אגו שלו, ה- significant other " כפי שהוא מכונה בספר, ומפעיל אותו לרצונו. בהסתמכו על יוחנן מופס, מגדולי חוקרי המקרא, מוסיף לפיד כי הסיפור של אלוהים ואברהם הוא כולו סיפור של חיזור. אברהם הוא המחוזר וכל מה שנדרש ממנו אינו אלא מחויבות לנאמנות. כל השאר נעשה על-ידי המחזר הנלהב - אלוהים. אלוהים על-פי פירוש נחמד ועליז זה אינו אלא עוד גיבור ספרותי, כפי שמכנה אותו גם יעקב מלכין בכמה ממאמריו שנכתבו על "היהדות כתרבות". ואלוהים זה, בלשונו של לפיד "מנצל כל הזדמנות כדי ליצור מגע אישי (עם אברהם. צ. מ.). הוא נורא רוצה לדבר איתו"... וכל-כך למה? כי אלוהים בודד. מסכן. סובל, לפי המיתוס המקראי, מטראומת ילדות לפיה הוא היצור הבודד ביותר בעולם. "לכל דבר בעולם יש זוג. חוץ מאלוהים. רק הוא לבד". ובן הזוג בו בוחר אלוהים לצורך "תיקון" פצע הילדות שלו הוא אברהם, כיון שזה אינו זקוק לשום דבר מלבד עצמו.

וכך סוקר בפנינו לפיד את הקורות את הזקן הזה, אברהם, מאז הופיע על במת ההיסטוריה שלנו, שלב אחרי שלב, בהתייחסו גם לפרשנויות חז"ל לאורך כל הדרך, ומראה, שאדם זה איננו מוסרי ואיננו לא-מוסרי. איננו, בעצם, מאמין, ואיננו לא מאמין. הוא, פשוט, איננו, או כפי שמנסח זאת לפיד: "הוא רק חי באיזה 'ווליום' רגשי מאד נמוך". הוא נרפה, ואדיש, ומוותר מראש.

רק פעם אחת יוצא אברהם מגדרו, ומביע רגש אמיתי, חזק, ומלא עוצמה: בויכוח עם אלוהים על השמדת אנשי סדום ועמורה. אבל, גם אז - הוא איננו מזהיר את אחיינו מפני הצפוי לו. אלא "ואברהם שב למקומו". ושתי הערים מושמדות. הוא חוזר להיות אדיש, אפאתי, חסר יוזמה ורגש גם בהמשך, לנוכח התנכלויותיה של שרה אשתו לשפחתה הגר, אם בנו הבכור, ואינו מתערב.

דמותו של אלוהים כמחזר מוסיפה, גם היא, להיות מתוארת כמה שמכונה כאן טקס נישואין סמלי בין אלוהים - המקנא מעט לאברהם "שלו", לאחר הולדת ישמעאל, ולכן "הוא קצת מתחתן איתו, אבל במין חיקוי מסורבל של איך שבני-אדם עושים את זה". כלומר, טקס הברית שבין השניים, שאף הוא כולו יזמה ותיאור אלוהי, וקבלה אדישה של בן-זוגו, אברהם.

ולא רק ביחס לגורלה של הגר הוא אדיש, אלא גם ביחס לאשתו שרה, ששני מלכים זרים חמדוה לעצמם, ואברהם אישה נותר בחוסר המעש שלו.

שרה מביאה את הגר אל אברהם
מאת אדריאן ון דר וורף, צייר הולנדי, 1722-1659

וגם המעשה המכריע ביותר בחייו - מעשה העקדה - משקף אדישות זו. כשם שהיה אדיש לגורלן של שתי נשותיו, ולגורל בנו הבכור ישמעאל בשני המקרים של גירוש אמו עימו המדברה, כך ממשיך הוא את מסכת אדישותו גם לגורל בנו יצחק. אברהם, פשוט, איננו מסוגל לאהוב! וכך מתאר לפיד את יחסו למעשה העקדה: "בעיני כל הניסיון של העקדה הוא לא ניסיון של אמונה, אלא ניסיון של אהבה ושל הבנה. ואברהם לא עמד בניסיון. הוא נכשל בו".

ואפילו אלוהים אינו יכול לראותו עוד, לאחר כל זה. אברהם חי לאחר אותו מעשה למעלה משלושים שנה, ואלוהים, להזכירנו - בן זוגו ומחזרו - לא בא עוד לבקרו, לא נגלה אליו, כבעבר, לא מדבר איתו עוד.

אלא שלאחר ניתוח הומוריסטי - ואפילו ציני, הייתי אומרת, - זה של לפיד, הייתי משנה במקומו את התכונה המאפיינת בפיו את אברהם, ובמקום "האדם הפוחד" הייתי מכנה אותו "האדם האדיש", או "נטול הרגש", כיוון שלפחוד - זו בכל זאת תכונה אקטיבית. תכונה הדרושה מאד, לדעת הפסיכולוגים, לצורך הישרדות. בעוד שהתיאור המלווה את פרשנותו של לפיד הוא תיאור של אדם חסר רגש, אדיש, ובעיקר - פסיבי. לא נעים. אבל אם זהו האב-טיפוס הנערץ עלינו - מה ניתן ללמוד מזה עלינו, צאצאיו?

אברהם לא עמד בניסיון. הוא נכשל בו

ב. יעקב ועשיו

יעקב, נכדו של אברהם, אינו דומה לסבו כלל ועיקר. אין זאת, אלא, שהגנים של רבקה אמו הם שהיו דומיננטיים בהווייתו הביולוגית והנפשית. גם הוא מנסה בערוב ימיו לעשות "תיקון" לפצעי ילדותו, ובניסיונו לתת לגיטימציה להעברת הברכה מן הבכור לצעיר, הוא נוהג כך בנכדיו, מנשה ואפרים, על-ידי המעשה הסמלי של סיכול ידיו. כביכול - זה היה רצונו האמיתי של המברך ביחס לשני צאצאיו.

יעקב הוא אקטיבי בניסיונותיו לתקן את מה שעוות, לדעתו, בעת לידתו. יתר על כן. "כל הסיפור" כותב לפיד "של יעקב הוא סיפור של כפילות. זה הסיפור של אדם שיש לו מציאות אחת בחוץ, ומציאות אחת בפנים. וכמו כולנו, הוא צריך לבחור ביניהן. וכמו רבים מאיתנו הוא בוחר לא נכון". אבל הוא בוחר! היה על לפיד להוסיף.

הוא בוחר בשקר. וההסבר הפסיכולוגי לכך הוא, שזה מנגנון הגנה הכרחי בפני הטראומה שאי אפשר להחלים ממנה, שחווה יצחק אביו. יצחק הוא, למעשה, "האדם הפחדן" והוא נעשה כזה בשל המעשה הנורא שחווה בילדותו מידי אביו. הוא אינו אשם. ואף על פי כן - כזה היה. ואולי זהו ההסבר לכך שהוא אוהב את עשיו, בנו החזק, הצייד, ומעדיפו על יעקב, הרך, לכאורה.

עשיו מוכר את בכורתו ליעקב
ציור מאת ג'אקופו באסאנו, צייר איטלקי, 1592-1510

מערכת היחסים בין שני האחים התאומים במשך חייהם נובעת לא רק מהשונות שבאופיים, אלא גם מהמסורת המשפחתית של העדפת בן אחד על אחיו. התנהגותם של שני האחים מתארת תכונות אופי שהן שונות בתכלית מזו שהמסורת היהודית מנסה לייחס להם בפירושיה ובמדרשיה המאוחרים. דווקא עשיו, בכל אירועי חייו הוא האנושי, הסלחן, הדמות החיובית, ולא - כפי שהוא מצטייר במוחו של יעקב - "הרשע והאלים, קין החדש שמסוגל להרוג את אח שלו". עשיו מחפש את אהבת הוריו, ועושה הכול לרצותם. יעקב לאורך כל הדרך הוא רמאי, מניפולאטור, למרות ש"חז"ל, בהרבה מאד מקרים, הם קצת היח"צנים של אבותינו. כשאבותינו לא מתנהגים באופן מוסרי, חז"ל משפצים להם את קורות החיים". ובכל זאת יעקב מצטייר כטיפוס שלילי, שאינו משתנה גם לאחר שינוי שמו לישראל. למרות אופייה הטראגי של הסאגה, ההומור הקליל של לפיד, הבא לידי ביטוי בשפה המוכרת כל-כך לכל דובר עברית בימינו, מלווה את הספר למלוא אורכו. השפה, כאמור, היא שפת דבור יומיומי, שפה של החבר'ה, של סחבק, ואי אפשר שלא לחייך למקרא שפע האסוציאציות מחיינו שהיא מעוררת בנו, ומההשלכות שיש להקבלות אלה על המסקנות המתבקשות מהן.

כאן יש לנו הפניית תשומת הלב לכפילות המלווה את הגיבורים למלוא ארכו של הסיפור: שני אחים, שתי האחיות רחל ולאה, שני מעשי הנוכלות - ברכה ובכורה - שתי דמויות של עשיו - זה הסולח, וזה "האיש" הנאבק עם יעקב בלילה, והרמזים לעשיו בתודעתו של יעקב. הסליחה והנטירה. ואלמלא ההומור וקלילות התיאור, היה הסיפור הופך לדרמה אנושית כואבת. אך לפיד מעמידה במקום הנכון, זה שסיפור-עם אמור להביא לנו.

ג. משה

דמותו של משה בספר מתוארת כמי שמאופיין על-ידי "הבדידות והייאוש הגדול של האיש שכל החיים הלך ולא היה לו לאן ללכת".

כמו במקרה של אברהם, גם בסיפורי משה משמש אלוהים דמות נלווית לגיבור הטראגי. אלא, שלא כמו במקרה אברהם, בו נתנו לגיבור האנושי הרבה הזדמנויות להוכיח שהוא ראוי, אך איכזב, למשה לא ניתנת אפילו הזדמנות אחת לכפר על "חטא" ההכאה על הצור. כאן מתגלה אלוהים במלוא עריצותו ואכזריותו, ומעניש את משה, עבדו הנאמן, בלא שום פרופורציה לחטאו, ובלא שום קשר אליו. שום סליחה ושום מחילה מאותו אלוהים שתובע מעמו לסלוח לשונאיו-רודפיו, האדומי והמצרי.

משה - עמוד תומך במערת קבורה
415 לספירה

בחיפושו אחר הסיבות להתאכזרות זו עורך לפיד למשה אנליזה בנוסח פרוידיאני: שתי אימהות - האמיתית והמאמצת; העדר אב בחייו המוקדמים; אשתו ציפורה "נאמנה יותר לאבא שלה מאשר אליו". וכתוצאה מכל אלה - הרעב העצום לאהבה! והרעב מופנה לאלוהים, שהוא, בעצם, האבא היחיד שהיה למשה מעודו. וזהו אב שלפיד מתאר אותו כ"פטריארכאלי, דורשני, חסר סבלנות.... שמרגיע אותו כשהוא מתעצבן. שאסור להמרות את פיו, אבל הוא מוכן לשמוע ביקורת". והייתי מוסיפה - עם אבא שכזה, אולי באמת כדאי היה להיות יתום. ואולם, כמו כל ילד מתבגר, גם משה מנסה, ברגע מסוים, למרוד באביו. וחייו מתחילים להסתבך עוד יותר עם מותה של מרים, אחותו האהובה, אלא שאז, כשהוא בא לבקש עזרה - במקום עזרה הוא נענש. ולא הוא ולא אנחנו, מבינים מדוע. וכשגם אחיו אהרון מת בזרועותיו - משה שוב נשאר בודד. רק אז יוצר אלוהים למענו מציאות אלטרנטיבית, פרטית לגמרי, רק של שניהם. ובתוך מציאות חלופית זו אלוהים האבא רק אז מרדים את בנו תרדמת נצח, וטרם הירדמו - נותן לו נשיקה. זהו הפירוש היחיד, לדעתו של לפיד, לביטוי "על פי ה'".

ד. שאול ושמואל

על קנאת שמואל בשאול, שגזל את מקומו כמנהיג, ועל הפירוש הפרוידיאני שנותן לפיד לכל מערכת היחסים הסבוכה הזו שבין השניים, ניתן בהרצאה זו הסבר שיכול להיות תקף בכל תקופה ובכל מקום בו יש בני אדם - והייתי מוסיפה: גם בעלי-חיים עדריים רבים נוספים - הנאבקים על מקומם ומעמדם החברתי.

גם כאן, כמו בסיפורי הגיבורים הקודמים, הטבעות הילדות המוקדמת של שמואל, התינוק שננטש על-ידי אימו, כשעדיין היה זקוק לה כל-כך, משפיעות על כל מהלך חייו כאדם בוגר, ועל כל מערכות היחסים שלו עם זולתו.

הדרמה האנושית-אישית הזו הופכת להיות דרמה ברמה הלאומית. התנגדותו לפינוי מקומו כמנהיג לזולתו - התנגדות לה אנו עדים בכל חברה אנושית עד לעצם ימינו אלה - הופכת להיות דרמה ברמה הלאומית. התנגדותו האישית הופכת להיות התנגדות לכל מוסד המלוכה החילונית, אם נחפש את ההיבט האידיאולוגי שלה בפי שמואל, מוסד שאמור להחליף את השלטון התיאוקראטי בראשה עמד. המלוכה החילונית, עומדת לרשת את השלטון "מטעם" כוח עליון, כביכול, ששמואל מנסה בשארית כוחותיו לייצגו, אלא שהוא נכשל במאבקו עם כוחות חזקים ממנו.

לא עוזרות המניפולציות ששמואל מפעיל על העם ועל יורשו העתידי, ולא ניסיונותיו להכשיל את ממלא מקומו במנהיגות. העם אינו הולך שבי אחר ניסיונותיו הכושלים של שמואל, הדמות הטראגית, אינו נלכד בתחבולותיו, אלא עומד בתוקף על דעתו להשליט את רצונו ובחירתו נגד מנהיגו הקשיש, ונגד אופיו של השלטון אותו הוא מייצג, שהיה, אולי, מתאים לשבט נוודי במדבר, אבל לא לעם חקלאי היושב על אדמתו.

גם חלוקת התפקידים בין שתי הרשויות אינה עולה יפה, ושאול המלך, שאמור, על פי מעין פשרה, לשמש בובה בידי שמואל, המנהיג הקשיש ועתיר הניסיון, מעז לקום ולפעול כפי שמורה לו תפקידו הממלכתי, שלטון ברצון העם, ולא כפי שמצווה עליו התכתיב שהועיד לו שמואל, נציגו של המשטר התיאוקרטי הקודם.

התגלות רוחו של שמואל לשאול
ציור מאת סלבטור רוסה, צייר איטלקי, 1673-1615

גם בעניין זה מדגיש לפיד, פעם נוספת, את גורמיו של הקסם שמהלך עלינו הספר המופלא הזה גם עתה, חמשת אלפי שנים לאחר אותם מאורעות, וזאת - "כי הוא אף פעם לא מתחמק מהיצרים האנושיים, מהעובדה שהחיים הם לא מחזה מוסרי ויקטוריאני שמחולק לטובים ורעים"..... וגם אלוהים, הגיבור הספרותי, יודע זאת, ולכן - לא רק שאול נענש, מטעמו, כביכול, אלא גם שמואל, שכן, ובעיני זוהי המסקנה החשובה ביותר: "אין דבר יותר מפחיד מזה שהרבנים שלו (של אלוהים. צ.מ.) מתחילים להשתמש בשמו בשביל המדיניות הפוליטית הפרטית שלהם. אין יהדות כזאת, שבה מישהו יכול לפעול נגד האינטרסים של הרוב, בטענה שזה מה שאלוהים אמר"!

איזה פירוש מקסים ואקטואלי ניתן כאן לאותן התרחשויות היסטוריות עתיקות, על גורמיהן כמו גם על משמעותן והשלכותיהן על ימינו אלה, ממש כמו על זמנן.

כמו הגיבורים שקדמו לאלה בספרו של לפיד, גם שניים אלה סופם טראגי, ממש כמו חייהם, וכמותם יש לקח משותף לסיפורים כולם: בני האדם - אופיים, נסיבות חייהם ואופן התנהלותם, הם שקובעים את מהלך ההיסטוריה ולא כוח עליון שמחוץ לזירה האנושית. וודאי לא אלה שמנסים לייצגו מטעם עצמם, הם הקובעים את חיינו כפרטים וכחברה. "שמואל רצה את הנצח", כותב לפיד, "וקבל ניצחון. שאול רצה ניצחון, וקבל את הנצח". ומבחינה זו - אין פירוש יותר הומניסטי לספר הספרים מזה הניתן לו כאן, ואין לקח יותר רלבנטי, ולעולם אקטואלי ממנו, לחיינו כאן ועכשיו.

"אין דבר יותר מפחיד מזה שהרבנים שלו (של אלוהים. צ.מ.) מתחילים להשתמש בשמו בשביל המדיניות הפוליטית הפרטית שלהם. אין יהדות כזאת, שבה מישהו יכול לפעול נגד האינטרסים של הרוב, בטענה שזה מה שאלוהים אמר"!

מומלץ בחום!