לא היה ולא נברא

ספר חדש מאת ד"ר דן בונה
בהוצאת הקיבוץ המאוחד

קרא, הגיב והוסיף משלו: דן מלר

הספר כולל הקדמה מאת פרופ' מיכאל הרסגור ז"ל בשם הפחד מוליד את האלים, ושישה פרקים: אלוהים - ההגדרה; מחיר השקר; סיבות לאמונה; אלוהים - מתיחות פילוסופיות; אלוהים אינו קיים - כשלי היגיון והוכחות; חיים ללא אלוהים - רוחניות חילונית.

לא היה ולא נברא - בייחוד כשם של ספר - היא אמירה נועזת ואמיצה, המופנית למאמינים באלוהים, ומכוונת אל מושא אמונתם. עם זאת - היא מכוונת גם אל החופשיים מאותה אמונה, על-מנת לחזק את רוחם.

מושא האמונה הוא אותה יישות 'אלוהים' דמיונית-בדיונית, הטבועה בנפש האדם אלפי שנים, עד כדי כך, שגם הכופרים בקיומה ממעטים, או נזהרים, מלהצהיר בפומבי על אי-קיומה, בחינת "שלא להרגיז את השדים". כאילו לשדים מותר לומר שהם אינם קיימים...

"לא היה ולא נברא" הוא חלק ממשפט תלמודי, שנכתב בבבא-בתרא טו במטרה לחזק את האמונה בקיומו של אלוהים. המשפט ונאמר על דמותו השנויה במחלוקת של איוב: "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה". בכך ביקשו חז"ל לסתום פירצה מסוכנת בחומת האמונה הדתית, שכן איוב משמיע התרסה בוטה וקשה כנגד 'אלוהים'.

'אלוהים' לא היה ולא נברא אלא משל היה. 'אלוהים' פשוט אינו קיים. דמותו נולדה בכוח הפחד של האדם הקדמון, שלא היו בידיו הכלים הקיימים בידינו כיום להסביר ולפרש תופעות טבע מפחידות ומאיימות. פרופ' הרסגור, בהקדמה לספר מסביר, שכבר "הרומאים בעלי השכל הישר הבינו זאת", ובביטוי שטבעו "הפחד הוליד את האלים" הביעו את דעתם על "מוצא הדת: הפחד. להיות דתי פירושו להיות פחדן... הדת נולדה מהפחד מפני תופעות בלתי מובנות על-ידי אנשים פרימיטיביים: הברק, הרעם, רעידות האדמה והמוות". בעיקר המוות.

דן בונה - שער קדמי

חשיבותו וייחודו של ספר זה איננה רק בחקר היסודי, העמוק והרחב שנעשה ע"י המחבר במאות פרסומים מתחומי ההגות, הספרות והמדעים שדנו ודשו ונברו במהותה של הדמות הדמיונית הקרויה 'אלוהים', אלא, ובייחוד, בארבע אבני-יסוד של יחס האדם הנאור לאותה דמות: הצבה גלויה וחסרת פחד של האמת אל מול השקר; התייחסות לחשיבות זהותו האישית של האדם ביחס לאותה דמות דמיונית; האמונה הדתית, כשליה ונזקיה; וחולשתו הנוכחית של הציבור החילוני בישראל אל מול כוחו (הזמני) של הציבור הדתי-חרדי, כשהמטרה היא לחזק את הצד הערכי-רוחני של החברה היהודית החילונית בישראל.

א. אמת ושקר

בקפיצה בטוחה וחסרת היסוס דילג דן בונה מעל מהמורת-הפחד שאפיינה כמה מקודמיו, גם בתקופתנו, והתבטא באומץ הן כשבחר את שם הספר לא היה ולא נברא, הן בהקדישו בספרו פרק שלם לשקר הגלום באליל שנבחר בידי בני אדם לשמש להם אב יוצר וקובע-כל.

אמת ושקר הם ממושגיה של התרבות האנושית. גם בלא הגדרה מילונית יודע כל ילד, שאמת היא עובדת המציאות כמות שהיא, בעוד שקר הוא היפוכה של האמת, דהיינו, דבר שלא היה במציאות אלא נברא במוחו של תחמן או חורש-רעות ועוול.

ערעור על קיומו של 'אלוהים' עד כדי שלילתו לא נעלמה מעיני פרנסי-דת רבים וחשובים, ולכן יצא הרב אליהו דסלר, מחשובי רבני פוניבז', בהצהרה האבסורדית בספרו "מכתבים לאליהו", שאמת ושקר הם לא מה שחשבנו עד כה, אלא "נמצא שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא" - ראה כאן.

לפנינו דוגמה קלאסית של אינוס מושגי-יסוד ריאליים בחיי האדם באשר הוא, בכוח מושגים דמיוניים שאין להם שום אחיזה במציאות החיים, על מנת לעוות את האמת לצרכיה האינטרסנטיים של הדת.

בהיות ה'אלוהים' לא-אמת, אין הוא (וכל הנובע ממנו, מהאמונה בו, מהפולחנים הנעשים עבורו ולכאורה במצוותו) אלא שקר, קובע דן בונה, שקר שיש לו מחיר יקר בחיי האדם המאמין בו, כדברי ברטרנד ראסל: "בדיוק כמו שאני משוכנע לגמרי שהדתות גורמות נזק, כך אני משוכנע באי-אמתותן" (עמ' 40).

באי-היכולת להוכיח את אי-קיומו של ממצא דמיוני-בדיוני נטען אין ראיה לכך שאותו ממצא דמיוני-בדיוני נטען אכן קיים

על מחיר השקר בהשוואה למחיר האמת כותב דן בונה: "יש הבדל משמעותי בין מחירה של האמת למחירו של השקר. האמת מתגלה בסופו של דבר (לעתים כעבור מאות שנים, ד.מ.) ולכן מחירה הוא תמיד מחויב המציאות, ואין ברירה אלא לשלם אותו. שקר הנתפס כאמת יגבה תמיד מחיר מיותר. אדם המאמין בשקר לא יודע זאת, אך הוא, ולרוב גם סביבתו, משלמים את מחיר השקר. ומחיר השקר הוא בזבוז, הוא מיותר, יותר מכך - מחיר השקר גבוה יותר ממחיר האמת" (עמ' 43).

דן בונה - שער אחורי

מחיר השקר של האמונה ב'אלוהים' מתבטא בחיי האדם בצורות שונות. המחבר מונה שורה ארוכה של מחירים יקרים ביותר שהאדם משלם מכיסי-חייו ונפשו בעבור השקר שבאמונה הדתית. יקר מכל הוא המחיר המחשבתי-הקוגניטיבי: "מחיר אמונה כזו הוא שיעבוד אינטלקטואלי" (עמ' 49). מחיר יקר לא פחות הוא "המחיר הפסיכולוגי שגובה לפיתת החנק של הדת" (עמ' 62), המחיר האנושי הכלל-עולמי שגובה וממשיכה לגבות הדת המונותאיסטית הוא המחיר הפוליטי: "כמות הדם שנשפכה במהלך ההיסטוריה בגלל אלוהים, בגין ההבדל בין דת לדת, במלחמות לאין ספור - רבה לאין שיעור... על מה מתו כל כך הרבה אנשים במהלך שנות ההיסטוריה? האמת חייבת להיאמר: הם מתו לחינם, על מזבח אשליית האלוהים שטיפחו בהם מנהיגים, כמרים ומלכים קדומים ומאוחרים, שמכרו להם את האשליה. המאמינים התמימים נפלו כמו זבובים במלחמות מיותרות לחלוטין"... (עמ' 73), ועוד.

קטע קצר מהשער האחורי

ב. הגדרת זהותו של האדם, והאדם היהודי בכלל:

לספר אמיץ זה של דן בונה, שכותרת המשנה שלו היא "משנה אתאיסטית סדורה" קדם ספרו של גדול האבולוציוניסטים בדורנו - פרופ' ריצ'רד דוקינס - יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת, שעל שם הספר במהדורתו העברית מתחתי ביקורת בשעתו. כאיש מדע בתחום הביולוגיה קשה היה לדוקינס להתמודד עם העובדה, שלא ניתן להוכיח את אי-קיומו של אלוהים, ולכן לא סיווג את עצמו כאתאיסט מוחלט. "אני באופן פעיל בלתי-מאמין בקיומו של אלוהים" כתב בספרו (עמ' 113), ומיקם את עצמו בקטגוריה השישית מתוך השבע שבנה: "אני מונה את עצמי בקטגוריה 6 אבל עם נטייה ל-7. אני אגנוסטיקן, אבל באותה מידה שאני אגנוסטיקן לגבי קיומן של פיות בירכתי הגן" (עמ' 80).

זו אמירה הססנית-פחדנית של אדם גדול ודגול, שמבין, שכותב, שמנתח ומפרסם בכל כלי-תקשורת, ש'אלוהים' אינו קיים, אבל אינו מעז לסיים את הסנטימטר האחרון במרוץ המרתוני שלו ולומר את המובן מאליו: "אלוהים לא היה ולא נברא, ואני אתאיסט".

דן בונה בספרו מצטט אמירה נוספת של דוקינס, הפעם מספרו הגן האנוכיי: "אין שום סיבה להאמין שקיים סוג של אלוהים, ויש לנו סיבה טובה להאמין שאין אל או אלים כלשהם. הם אינם קיימים וגם לא היו קיימים בעבר. כל זה היה בזבוז ענק של זמן ובזבוז חיים. זו הייתה יכולה להיות בדיחה בממדים קוסמיים, אם זה לא היה טרגי כל כך". ואף-על-פי-כן לא היה דוקינס מוכן להגדיר עצמו אתאיסט מוחלט.

את מהמורת הפחד הזו זיהה דן בונה בצורה ברורה, כשכתב (עמ' 190): ".. כל מי שמתייצב בצד האגנוסטי וטוען ל'אי-ידיעה' עוזר בפועל, ולו על ידי מתן לגיטימציה, לצד המעוניין לבסס את הידיעה כנכונה...". לאורך כל ההיסטוריה האנושית נשמעו, הוצהרו ונכתבו אין-ספור טיעונים בדבר קיומם של ממצאים בדיוניים, שאיש לא הוכיח את קיומם, אבל איש גם אינו מסוגל להוכיח את אי-קיומם. באי-היכולת להוכיח את אי-קיומו של ממצא בדיוני נטען אין ראיה לכך, שאותו ממצא בדיוני נטען אכן קיים.

כל מי שמתייצב בצד האגנוסטי וטוען ל'אי-ידיעה' עוזר בפועל, ולו על ידי מתן לגיטימציה, לצד המעוניין לבסס את הידיעה כנכונה

ג. האמונה הדתית

המחבר אינו מתעלם מן העובדה, שיש בני אדם שהאמונה, כשלעצמה, היא עבורם צורך חיוני. הרבה מן הסובב אותנו אינו ברור או מובן לנו, ולא לכל דבר בטבע ובהתנהגות האנושית קיים, עד לרגע זה, הסבר. לא פעם פונה אלינו (לאתר חופש) גולש, המציג את 'אלוהים' כתשובה שקבל ממאן-דהו לבעיה חסרת-פשר כזו או אחרת בעולמו-עולמנו. תשובתנו היא, שגם אנחנו איננו יודעים את הסיבה לאותה בעיה חסרת-פשר, אלא שאי-ידיעה של סיבה או גורם כלשהו אינה מהווה ראייה לכך, ש'אלוהים' הוא הגורם לאותה בעיה.

הצבת 'אלוהים' כפיתרון או כתשובת-פלא לבעיה נעלמה אינה פותרת דבר, שכן, במקום גורם נעלם א' יש בה הצבת גורם נעלם ת'. ברוח זו מנתח דן בונה את סוגית האמונה באלוהים: מכיוון שקיימת מציאות חסרת-פשר, "המוח מאמץ את האמונה כמודל המסביר הטוב ביותר לנוכח אי-קיומן של ראיות... האמונה נשענת על סתירה. מחד היא רלוונטית רק במקומות שאין לנו בהם ראיות ברורות, שאחרת לא היינו כבולים באמונה: היינו יודעים. מאידך מתנגשת האמונה כל הזמן עם האמת, בחפשנו את הראיות לנכונותה" (עמ' 97-96).

למאמין הדתי, בכל הדתות המונותאיסטיות "אצה הדרך". הוא חייב לקבל תשובה ברורה, מיד, כאן ועכשיו. תשובה כמו "פעם תדע" אינה מקובלת עליו, והוא ירוץ-ינוד מרוכל-דת אחד למשנהו עד שיימצא הרוכל שימכור לו "אמת מוחלטת מיידית", כאן ועכשיו, במחיר נזיד העדשים של חייו (ראה בספר "ציידי הנפשות"). רבים מאותם מאמינים מוכנים להקריב את כל חייהם ללימוד גווילים עתיקים, בהם גלומים מסכות חיים שאבד עליהם הכלח, אבל לא יסכימו לפתוח ספר בסיסי בתורת האבולוציה, וללמוד פרק חדש ומחדֵש בתרבות האנושית. זה לא. רק לא זה.

איש ההיגיון, האדם הרב-תרבותי, איש החשיבה המדעית, אינו זקוק בהכרח לתשובה מיידית. גם מצבים עמומים הם אפשרות סבירה בחייו, איתם הוא מסוגל להמשיך ולחיות "באושר". הוא ימשיך לקרוא וללמוד, להרחיב את טווחי הידע שלו, ולצמצם, ככל שהדבר תלוי בו, את המרחק בין אי-הידיעה לידע.

במצב האבסורדי של ניגוד עניינים - של כמיהה לתשובה כוללת-מיידית לכל בעיות חייהם מצד אחד, והתעלמות מוחלטת מעובדות החיים, אותן ניתן ללמוד ולהבין מצד שני, מתגברת האמונה הדתית לעוצמות חברתיות ופוליטיות אדירות-כוח מפחידות, שעלולות לגרור גם את החברה החופשית לעברי-פי-פחת. האסלאם הראה לאנושות ולנו בפרט לאן עוצמות אלו חותרות ומסוגלות להגיע. הדתות המונותאיסטיות האחרות, גם אם כיום הן פחות אלימות, מוכיחות בכל יום שכיוונן הוא הקצנה.

ד. החילוניות

את ספרו מסיים דן בונה בפרק אופטימי של החיים ללא אלוהים - חיי הרוחניות החילונית. עיקר הבעיה היא בהבנת זהותנו כיהודים חילונים. אפשר להיות יהודי ולא להאמין באלוהים, משום שאין קשר מחייב בין יהדות לאמונה היהודית באלוהים, על כל הנגזר מכך. וכבר שנה פרופ' יעקב מלכין, מגדולי אנשי הרוח החילוניים בישראל (אני מביא כאן את דעתו בלשוני שלי): יהדות אינה מילה נרדפת לדת היהודית. יהדות היא תרבות. יהדות היא אוצר התרבות שיצרו בני העם היהודי לדורותיהם. יהדות כולל לשון ושפה, היסטוריה של העם היהודי, ספרות, שירה והגות, יהדות כוללת את כל תחומי האמנות שיצרו בני עמנו, את תחומי המדע הרבים והשונים, והיא כוללת גם דת. אבל בהחלט לא רק דת.

יהדות היא אוצר התרבות שיצרו בני העם היהודי לדורותיהם. יהדות כוללת את ההיסטוריה של העם היהודי, לשון ושפה, ספרות, שירה והגות, את כל תחומי האמנות שיצרו בני עמנו, את תחומי המדע הרבים והשונים, והיא כוללת גם דת. אבל בהחלט לא רק דת

חשוב מאד לא להיגרר אחרי קלישאות של פרנסי-דת יהודיים, וללכת בעקבות טיעונים חסר-שחר שהעם היהודי הוא כביכול נזר הבריאה ועליון על עמים אחרים, וכי הדת היהודית, אלוהיה ושמירת השבת הם ששמרו לכאורה על עמנו לבל ייכחד. כך גם לגבי ההרגשה השגויה ה"מחייבת" יהודי שאינו דתי ושאינו מאמין ב'אלוהים' להשתמש בסמלים דתיים על מנת להוכיח את זהותו כיהודי: כשרות, שבת, כיפה, מזוזה, ברית-מילה ועוד. במקום להשתמש בסמלים חסרי משמעות אלו, על היהודי החילוני לאזור אומץ ולהגדיר עצמו ככזה, ולא לנהוג בצביעות ולהתעטף באצטלא מזויפת.

זוהי למעשה מלחמת תרבות. אלא, כפי שאומר דן בונה, "במלחמת התרבות שבין דתיים לחילונים צד אחד לא נלחם כלל - החילונים... הצטדקויות כאלו ואחרות והפאסיביות החילונית מעניקות למחנה הדתי את כוחו (ואני מוסיף: באי-הליכתם של חילונים רבים לקלפיות ביום הבחירות הם נותנים את קולם ישירות למפלגות החרדיות). החילונים לא רוצים להיכנס לעימות לא מעניין על דבר שאינו קיים. אז הם אינם מחזירים מלחמה..." (עמ' 263).

במלחמת התרבות שבין דתיים לחילונים צד אחד לא נלחם כלל - החילונים... הצטדקויות כאלו ואחרות והפאסיביות החילונית מעניקות למחנה הדתי את כוחו

הדרך לפיתרון הסבך הקשה הזה ארוכה ולא פשוטה, והיא מחייבת יציקה של תכנים רוחניים מוגדרים וברורים לכל מערכות ומעגלי החיים של היהדות החילונית בישראל. דן בונה מסיים את ספרו בציטוט דבריהם של בנימין זאב הרצל, אלברט איינשטיין ושל אברהם לינקולן, שאמר: "הדוגמות של העבר השקט אינן מתאימות יותר להווה הסוער", אמר לינקולן, "הנסיבות מלאות קשיים, אך עלינו להתמודד מולם. ומכיוון שהמקרה שלנו חדש, עלינו לחשוב מחדש ולפעול מחדש".

מדינת ישראל היא תוצר חילוני, קובע דן בונה, שנבע מהאנרגיה של העם היהודי, שהחליט לקחת את גורלו בידיו, לסיים את פרק הגלות הארוכה, לכנס במולדת הישנה את אלו הרוצים בכך, ולהקים מדינת לאום שתיתן לאזרחיה את צביון החיים התרבותי המיוחד לעם היהודי.

על עובדת היסוד שביטא דן בונה בספרו יש לחזור ולומר באומץ וללא כל מורא, שוב ושוב, בכל הזדמנות: לא היה ולא נברא - אלוהים אינו קיים. אין כאן שאלה של אי-אמונה או של הססנות אגנוסטית. יש כאן אגדה אורבאנית עתיקת יומין, שמעולם לא הוכחה, ולעולם גם לא תוכח, והחיים תחת כנפי ה'אלוהים' ושיגיונות חסידיו הם חיים בשקר, הגובים מחיר יקר מאד מהמקיים אותם.

--------------------------------

ספרים שצוטטו:

1. ריצ'רד דוקינס: יש אלוהים? האשליה הגדולה של ה דת. הוצאת ידיעות אחרונות, 2008;
2. ריצ'רד דוקינס: הגן האנוכיי. הוצאת דביר, 1991.
3. צופיה ודן מלר: ציידי הנפשות. הוצאת זמורה-ביתן, 1998.