ספר חדש
אלוהים לא מרשה

ספר זה נקרא בנשימה עצורה, וקשה לי להאמין שתישאר עין אחת יבשה לנוכח וידוי חושפני שובה לב ושובר לב הנפרש בין דפי ספר זה. זו זעקה גדולה של ילד-נער-גבר דתי-לאומי, מיוסר, כואב ומסוכסך עם עצמו ועם העולם הרוחני והגשמי בו הוא פועל - והכול בגלל אימת "האלוהים לא מרשה". בסוף הקריאה בא לך להרים טלפון לדאום להציע לו חיבוק ארוך -ולשלוח לו זר פרחים ענק על ההעזה שלו. עם זה - הטיעונים והכתיבה אינם חפים מפגמים.

אלוהים לא מרשה

זהו ספרו הראשון של העיתונאי הצעיר חנוך דאום, בן ה32 שהינו חשבון-נפש אפולוגטי של דתי לאומי מתנחל, המגלה באמצעות ארבעה "מכתבים"  לעצמו ולסובבים אותו, כי העולם בו הוא גדל-על אווירתו הדתית הנוקשה והמחויבות לערכים דתיים ולאומיים  אינו העולם בו הוא מוצא את עצמו  נוח ושלם.

הפרק הפותח הוא מכתב לאבא -  מזכיר, ולא במקרה, את מכתבו/ספרו האפולוגטי של קפקא בשם זה: וידוי שובר לב וקורע לב של ילד רגיל, הגדל בצילו של אב דומיננטי רם מעלה ונושא משרה ציבורית מחייבת. ואילו הילד-בסך הכול רוצה כל חייו לזכות בהכרה, ברוך ובחמלה, ובעיקר בתשומת לב מהאב, העסוק בענייני הקהילה והסביבה, אך שוכח לחלוטין את קיומו של ילדו הסמוך על שולחנו.

בצר לילד הנמק בישיבה מנוכרת רחוקה מן הבית (התיאורים שוברי הלב מזכירים חוויות נוסח דוד קופרפילד) הוא מוצא נחמה באוננות כפייתית (תענוג עילאי המוקע באכזריות על ידי הממסד הדתי), ובאהבה הומו-ארוטית עדינה ומכמירת לב בדמות ערן, חבר לישיבה (שומו שמיים!! אלוהים לא מרשה!!).

פרק זה מתאר מחד הערצה והשתאות כלפי דמות האב, אשר המחבר בשום אופן אינו מרשה לעצמו לתארו כמתנכר או עוין במתכוון, ומאידך תחושת אפסות, נרפות והתגמדות של בן נוכח אב שלא זכה לראות בהישגי בנו או להכירם. האב נפטר בפתאומיות בגיל 52 והשאיר את בנו, המחבר, עם עצם קשה בגרון, עצם שאותה עליו ללעוס ולדחוס לגרונו עד היום - 20 שנה לאחר האירוע.

הפרק השני הוא מכתב למגזר, בו עושה חנוך דאום חשבון נפש אישי וחברתי עם מגזר המתנחלים הלאומיים אליו הוא שייך: מחד - הערצה והתפעמות על המפעל הציוני הגדול (שאלה של השקפה, כמובן), ומאידך - תחושת מיאוס וניכור והתפכחות נוכח הלוחמנות, המיליטאריזם המתנשא, התובענות, ההתנשאות והגזענות של  אותם מתנחלים -  ה"ציונים החדשים הלאומיים"- כלפי כל מי שאינו שוחה בזרם שלהם ואינו משתכשך בהנאה במימי האידיאולוגיה שלהם.

גם כאן דאום מוצא את עצמו יותר ויותר מנוכר, ועם זאת יותר מפוכח לנוכח הפערים  המתגלעים בנפשו בין "נושאי חרב א"י השלמה" לבין ההכרח לפשרה, חמלה וסובלנות כלפי השונה והאחר - פן שהינו כה זר לחברי מגזר זה.

הפרק השלישי הוא "מכתב לאלוהים" -  קריאת תיגר מוחלטת על העיסוק הטכני והמלא  עד מאוד בכל הדקדוקים של שמירת המצוות, יראת האלוהים והיראה מפני האלוהים,  כאשר מוטיב ה"אלוהים לא מרשה" חוזר שוב ושוב,  ומציג את שמירת המצוות כאיום בלתי נרפה על חירות הפרט - הן חירותו הנפשית והן חירותו הפיזית של האדם. דאום מתאר את צעדיו הראשונים בעולם החילוני וב"חילול" מצוות האל כאשר זוטות - כפתיחת רדיו בשבת ושליחת SMS בחג או שבירת צום מתגלים, בעצם, כשחרור מעול נורא מאיים וחונק של דת תובענית ואל סר וזעף. דאום גורס כי יש אינספור דרכים למאמין הדתי לעבוד את האלוהים,  וכל אחד זכאי יכול וחייב לעשות זאת בדרכו האישית והנוחה לו.

הפרק המסיים הוא מכתב לאפרת. זהו נאום התנצלות בפני אשתו של דאום על כי הוא "הונה" אותה ובייש את משפחתה: היא נישאה  לו כבנו של רב, איש דתי לאומי ומתנחל, כאשר כיום אין דאום מזהה עצמו כלל כשייך לקטגוריה זו. יתר על כן, הוא חושף (בצורה מציצנית כמעט ודי מייגעת) את "שומו שמיים"- הזדקקותו לטיפול בגלולות פסיכיאטריות כטיפול בהפרעה טורדנית כפייתית, דבר שקהילה דתית סגורה ויראת שמים בוודאי תראה כצעד ש"אלוהים לא מרשה".

למה אהבתי את הספר? הספר כתוב בכנות יוצאת דופן, בסגנון חד ומושחז אך צנוע ולא מתנשא. הכאב הגדול המובע בו מציף את הקורא ומעניק לו תחושה של רע וחבר למסע העצמי של התפכחות משבי הדת ומאיסוריה. אהבתי גם את ההעזה, את הכנות ואת הצניעות בה זועק המחבר: אינני האדם שגדלתי להיות, ועולם הערכים עליו חונכתי אינו מתאים לי עוד. זהו ספר אנושי ואוהב אדם.

מה לא אהבתי? את ההתנצלות הבלתי פוסקת והרחצה בניקיון-כפיים בכל רגע בו  נדמה לדאום כי הוא "משמיץ " את אלוהיו-אביו, או המגזר ממנו הוא בא. לעתים נדמה כי דאום רוצה "לצאת בסדר" עם כולם, וזה בלתי אפשרי... בכל קטע בו שופך דאום קיטונות של האשמה על הייסורים שהסבו לו יחסיו הלא פתורים עם אביו, לימודיו  רבי הסבל בישיבה, קיום מצוות, השתייכות לקהילה מתנשאת ותובענית - הוא מייד משגר מטח התנצלויות "אני אוהב אתכם, אתם חלק ממני"...

עלינו לעקוב ולראות לאן יפנה המחבר בהמשך דרכו בחיים. בשלב זה הוא חצה את הקווים לצד "שלנו", אבל  עם היסוסים רבים, שיברון לב ואינספור התנצלויות. ימים יגידו.