לכל אישה זכות על גופה ורוחה, על כבודה וחירותה

פרופ' רחל אליאור היא ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ובעלת הקתדרה לפילוסופיה יהודית על שם ג' כהן. פרופ' אליאור היא כלת הפרס לחקר הקבלה ע"ש גרשם שלום של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים לשנת 2006.

"לכל אישה זכות על גופה. זכות לכבוד. זכות לחירות. אין לאף אחד את הזכות ליטול כל אלה ממנה" כתבו השופטים את ההלכה המשפטית הראויה בפסק דינו של הנשיא משה קצב שהורשע באונס ובהטרדה מינית ב10 בנובמבר 2011, בשעה שסימנו את הפער בין המצוי לרצוי בהכרעת הדין, אולם כידוע אלימות נגד נשים, אונס נשים, סחר בנשים, אפליה נגד נשים, הפעלת מרות נגד נשים, הטרדת נשים, הדרת נשים מהמרחב הציבורי, והפקדת כל דיני המעמד האישי הנוגעים לנשים בידי גברים בלבד, רווחים במקומותינו ועומדים בסתירה מוחלטת לאמור במשפט הפתיחה. כך גם השתקת נשים, הפרדת נשים, העלמת נשים מהמרחב הציבורי, ודחיקתן לאזורים שוליים ולחינוך נפרד, כמתואר בתקשורת דבר יום ביומו, בדומה לשלילת מרחבי בחירה פוליטית, דתית ותרבותית מחלק מציבור הנשים לצד הגבלת תחומי לימוד ותעסוקה, רק בשל היותן נשים, עומדים בסתירה נוקבת להלכה המשפטית דלעיל.

יש לתת את הדעת על העובדה שבמשפט הפתיחה המצוטט לעיל חסרות באופן מובהק המילים צדק ושוויון לצד המלים כבוד וחירות, שכן במדינת ישראל, שאין לה עדיין חוקה המכירה בזכות השוויון של כל האזרחים בפני החוק, 63 שנים לאחר ייסודה, אין חוק הקובע שנשים שוות לגברים לכל דבר ועניין, שבתוקפו אפשר היה להילחם בתופעת הדרתן של נשים ברשות הרבים ובאי הצדק המהותי הכרוך בכך. אין גם חוק הקובע באופן מפורש שלכל אדם, איש או אישה, תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים, כפי שנוסחה זכות זו בפיו של הפילוסוף האמריקאי הנודע, ג'ון רולס (2002-1921), בספרו "תיאוריה של הצדק" שראה אור בשנת 1971".[1] לעומת זאת יש עדיין חוקים רבים במדינת ישראל בתחום הדין האישי הדתי, החל על כל תושבי הקבע בישראל על פי עדתם, המבוססים על אי צדק ואי שוויון, או מיוסדים על אפליה בוטה, ממנה נשים סובלות ללא קשר לדתן ולאורחות חייהן. כל דיני המעמד האישי המתייחסים לנישואין וגירושין, ייבום וחליצה, עגונות ומסורבות גט, וחלים על כל הנשים בישראל דתיות וחילוניות כאחת, מבוססים על החוק המקראי ועל ההלכה שמושג השוויון בין המינים זר להם מכל וכל.[2] דינים וחוקים אלה בעניין המעמד האישי, שאין בהם שוויון בהקצאת זכויות וחובות בסיסיות לגברים ולנשים, מאז ימי ספר בראשית שבו נאמר משפט המפתח של הסר הפטריארכלי "והוא ימשול בך" (ג, טז), ואין בהם חופש בחירה לנשים, הנקנות בידי בעליהן על פי ההלכה ומוחזקות בידיהם כרכושם, נכתבו בידי גברים בלבד במסגרות דתיות-פטריארכליות שונות, אשר אין ולא היה אף פעם לנשים חלק בהן. ממילא נשים לא לקחו אף פעם חלק בקביעתן של נורמות עתיקות אלה, על אף העובדה שהן היו ועודן כפופות להן מאז ועד היום. חוקי המעמד האישי, אשר נוצרו כולם בחברה פטריארכלית הרואה את ההגמוניה הגברית הבלעדית כמובנת מאליה ומכירה בעדיפות הגבר בכל הקשר משפטי וציבורי כיסוד מוסד ותופסת את בלעדיות סמכות הדעת שלו כעובדת תשתית מוצקה שאין לחלוק עליה בכל המרחב הציבורי - הם חלק ממערך החוקים של המדינה היהודית דמוקרטית בת ימינו, המפלה את כלל ציבור הנשים בבתי הדין הרבניים, דבר יום ביומו.

לפני שאנו מלינות על מחיקת נשים משלטי פרסום, על פגיעה בוטה בחופש התנועה שלהן על ידי דחיקתן לירכתי האוטובוסים, על פגיעה בהן באמצעות יריקות ובעיטות, קללות והטחת כינויי גנאי משפילים ברשות הרבים בשם תביעות צניעות מופרכות שכל עניינן שליטה גברית בגוף הנשי בשם נורמה פטרונית של הגנה כפויה המגבילה את ריבונותה של בת החסות המוגנת, ונכפית בכוח החוק והמנהג ובתוקף סמכות האב, האדון והבעל השולט על הבת, הנערה והאישה הנשלטת, ולפני שאנו קובלים על הגבלת חירות הביטוי של נערות ונשים על ידי השתקתן בבמות תרבות ובידור אזרחיות וצבאיות בהן אינן יכולות לשיר, לרקוד, להופיע בציבור, לקרוא או לשחק, בשל הבדלים ביולוגיים בין המינים, הגוזרים מעמד וייעוד שונים וקובעים עדיפות גברית ונחיתות נשית, ונתפשים כהבדל מהותי, ההופך את האישה למצויה בקטגוריה של שונה ואחר, בסדר חברתי שקבע שאין שוויון לשונים/אחרים אלא רק לדומים ושווים (בני מין מסוים, דת מסוימת, גזע מסוים או לאום מסוים),[3] מן הראוי לתת את הדעת על כך שאנו מקבלים בשתיקה מזה שנים רבות את הגבלת החירות הפוליטית של נשים הבאה לידי ביטוי בעובדה שבכנסת ישראל משתתפות מפלגות המדירות נשים מהרשות לקחת חלק בחיים הפוליטיים ברשות הרבים ולהשמיע את קולן בזירה הציבורית שבה מתקבלות הכרעות הנוגעות לכלל אזרחי המדינה. ציבור משלמות המסים מממן את פעילותן של מפלגות השמורות לגברים בלבד כגון דגל תורה, ש"ס ויהדות התורה, ואת פעילותם של בתי דין רבניים שבהם אין לנשים דריסת רגל כדיינות ומחוקקות, כפוסקות או כשופטות. עוד מממן ציבור זה את פעילותן של מועצות דתיות השמורות בדרך כלל לגברים בלבד ומממן את משכורות הדיינים בבתי הדין הרבניים שבהם תמיד שמורה בלעדיות סמכות הדעת לגברים בלבד. עוד מממן הציבור מוסדות הפתוחים בפני בנים וגברים בלבד, כגון ישיבות ובתי מדרש, מכינות וכוללים, שלומדים בהם הלכה ורוכשים בהם כלי ניתוח הלכתי, היקש, הכללה עקרונית ויכולת פסיקה, מוסדות הסגורים בפני נשים בהם מלמדים גברים בלבד, ורוכשים בהם דעת השמורה לגברים בלבד, אשר בגינה רוכשים הלומדים סמכות ומעמד שבכוחם הם מנהיגים את הציבור כרבנים ופוסקים, כדיינים וראשי ישיבות.

כל סוג של הדרה, אפליה, הגבלת נגישות או דחיקה לשוליים של איש או אישה בשל מינו, גזעו, צבעו, דתו, לאומיותו או אורח חייו פסול מכל וכל בשל פגיעה מהותית בזכויות האדם ובראשן הזכות לשוויון, לחירות, לצדק ולכבוד ולהכרעה אוטונומית בדבר הגשמה עצמית, תחום לימוד או בחירת מקצוע, הכוללות את הזכות לשוויון מוחלט בכל הנוגע לחירות פוליטית ואזרחית ואת השוויון בהקצאת זכויות וחובות, יתרונות ומטלות בסיסיות. כל הדרה ואפליה הן עבירה על עקרונות כבוד האדם, שוויונו וחירותו שהחברה ההומניסטית, ליברלית, דמוקרטית ופלורליסטית מחויבת אליהם לגבי כל אדם. אלא שבמציאות חיינו אנו עדים מדי יום להתעצמותן של האפליה, ההדרה, ההפרדה, ההשתקה, ההגבלה, ההעלבה, התקיפה והרדיפה במרחב הציבורי בהקשרים מגוונים הנוגעים לנשים ולילדות באשר הן. מהלכים פסולים אלה, הנקשרים במושגים הרווחים בעולם המסורתי כגון צניעות והפקרות, ערווה וקדושה, יצר וטהרה, הרהורי עבירה, שפיכת זרע לבטלה, פריצות וזנות, שהתעצמו בתקופה האחרונה והשתלטו על מרחבים חדשים של השיח הציבורי, מחייבים כביכול את הרחקת כלל ציבור הנשים, בנות כל הגילים, מעיניהם של בעלי השליטה על המרחב הציבורי, אלה שאינם יכולים לעמוד בפני הפיתוי המיני ברשות הרבים ואינם יכולים לשלוט על ייצרם במרחב הציבורי. מהלכים אלה נובעים במישרין ובעקיפין משני גורמים עיקריים כבדי משקל שנוהגים לעבור עליהם בשתיקה: מההסכמה שבשתיקה שנוהג בה חלק ניכר מהציבור היהודי עם הפגיעה בזכויות האדם בשטחים הנתונים תחת שלטונה הצבאי של ישראל זה ארבעים וחמש שנים. ההסכמה שבשתיקה וההשלמה האדישה של חלק ניכר מהעם היהודי עם מערכת הדיכוי האזרחי והשעבוד הלאומי של העם הפלסטיני, מערכת מקיפה של אפליה, הדרה, הגבלת נגישות ודחיקה לשולים של חלק ניכר מהציבור המוסלמי והנוצרי, המגובים בשיח בטחוני מדכא ומשעבד, בגזלת רכוש פרטי וכבוד לאומי, בביורוקרטיה חסרת תוחלת, בצבא כיבוש הממלא בשטחים את תפקיד הרשות המבצעת, השופטת והמחוקקת, בגדרות ומחסומים; מערכת המאפשרת לאוכלוסייה היהודית חירות פוליטית, שוויון זכויות, כבוד לאומי וחופש תנועה בלתי מוגבל ומכפיפה את האוכלוסייה הלא יהודית ל"שליטעללות", כביטויה הפולח של המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה בתרגומו של דוד וינפלד, או מכפיפה אותה למשטר של הגבלות חמורות, אפליות, צווים והיתרים, מטעמים שונים ומשונים, הנכללים תחת הכותרת המתעתעת "ביטחון", היא שפתחה פתח לאפשרות לנהוג בהדרה ואפליה, הגבלה, הפרדה, העלבה והשתקה מטעמים שונים ומשונים, הנכללים תחת הכותרת המתעתעת "צניעות" ו"הפרדה", בציבור הנשים בכלל. כל עוד לא יתוקן מצב מחפיר זה של פגיעה בזכויות האדם ופריצת גבולות החוק בשטחים הכבושים, שאינם כפופים לביקורת הליברליזם השוויוני, הדמוקרטי, החוקי וההוגן, מצב שבו קבוצה אחת שוללת מזולתה באמצעות כוח צבאי זכויות יסוד של חופש תנועה וחופש בחירה, שוויון בפני החוק וחירות אזרחית ופוליטית הכרוכה בכבוד ובצדק, מטעמי ביטחון הקשורים בכיבוש ובשמירת שלומם, חירותם וביטחונם של המתנחלים, באמצעות שלילת זכויות אלה מהאוכלוסייה הכבושה, אין הרבה סיכוי לתקן את השלכותיו השליליות של מצב זה, המעורר באופן בלתי נמנע הפרות חוק אלימות, המתרחבות והולכות גם במרחב הלא כבוש. בעת האחרונה, כידוע, קבוצה לא גדולה בתוך מדינת ישראל, הטוענת למונופול על האמת הדתית במרחב הציבורי, המתפצלת לקבוצות משנה במקומות שונים, אשר מונה גברים חרדים קיצונים שאינם רואים עצמם כפופים לצדק, שוויון וחירות של הדמוקרטיה הליברלית, שוללת מטעמי צניעות לכאורה וכוחניות ושתלטנות למעשה, מכלל ציבור הנשים זכויות יסוד אלה, החלות בשווה לכאורה על כלל האזרחים. העלמת העין משלילת זכויות האדם בשטחים הכבושים דינה כהסכמה שבשתיקה לשלילתן של זכויות אלה מחלק מהציבור במדינת ישראל, שכן אין צדק חלקי ואין אמת חלקית, אין אוטונומיה חלקית, אין כבוד חלקי ואין שוויון וחירות חלקיים; כל עוד לא תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים, וכל עוד לא יהיה שוויון בהקצאת זכויות וחובות בסיסיות או כל עוד שוויון זכויות אזרחיות וחירויות יסוד אישיות נשללים מחלק אחד מהאוכלוסייה הנתון לשלטונה של מדינת ישראל, באמצעות כוח הזרוע, מן הנמנע שאלה לא ישללו גם מחלקיה האחרים, בכוח האלימות, מטעמים שונים ומשונים. הדרת נשים ממתחמים שונים של המרחב הציבורי, מטעמי צניעות והפרדה, על גילוייה הכוחניים השונים, ממחישה זאת היטב.

הגורם השני קשור באי הפרדת הדת מהמדינה ובהחלת חוקי צניעות מחמירים שציבור מסוים אוחז בהם כמחייבים ומקודשים, על פני המרחב הציבורי בכללו. בעיה זו אינה פשוטה כל עיקר משום שהיא מעלה אל פני השטח את ההתנגשות העמוקה בין שני עולמות ערכיים שונים החיים בכפיפה אחת, הראשון עתיק ימים ומקודש בעיני חלק לא מבוטל של הציבור, הרואה את הערכים המנחים אותו כערכים קבועים ונצחיים הקשורים בגילוי אלוהי, בתורה מסיני, בהלכה, בלמדנות, במוסר, בחומרות וסייגים, בסמכות מקודשת ובדעת גדולי תורה; והשני חדש ושנוי במחלוקת מכיוונים שונים, נסמך על שיקול דעת אנושי משתנה, החותר לדעת, אמת וצדק, המבוססים על שוויון החירויות, שוויון הזכויות, שוויון ההזדמנויות והנגישות, חופש הביקורת וחופש הבחירה, המובטחים לכלל הציבור, בחברה פלורליסטית, ליברלית, המתמודדת עם תמורות העתים, על משקעיהם התרבותיים והדתיים ואתגריהם החברתיים, הפוליטיים והמשפטיים השונים והמשתנים, ברוח דברי הפילוסוף האוסטרי-בריטי, קרל פופר (1994-1902) שנכתבו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, אותם ראוי לזכור ולשנן: "בחברה הפתוחה - אין לאף אדם, גוף או ארגון אנושי, מונופול על האמת."[4].

הפער בין שתי עמדות אלה נובע מן העובדה שהעם היהודי הוא עם עתיק יומין השומר על מסורת דתית ותרבותית בת 3500 שנה בענייני הפרט והכלל לאורך שנות קיומו, מיעוטן בארץ ורובן בגלות, בנסיבות שיצרו מתח מתמיד בין התבדלות לשם שמירת ייחודה של הקהילה היהודית לבין השתלבות בתרבויות בהם גרו היהודים כבני מיעוט תרבותי דתי חברתי מרצונם או בעל כורחם. רק בששים וארבע השנים האחרונות, אחרי השואה, הפך העם היהודי לעם שיש לו מדינה ריבונית-דמוקרטית הכוללת אזרחים מסוגים שונים החיים על פי אורחות חיים שונות שאינן עולות בקנה אחד, במציאות רב-תרבותית המושתתת לכאורה על יסודות החירות, הצדק והשלום ברוחם של נביאי ישראל, שבה מתקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, כאמור במפורש במגילת העצמאות. החובה לשמירת החירות, הצדק, השוויון, השלום וזכויות האדם, נובעת גם ממחויבותה של מדינת ישראל לאמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן מתוקף חברותה באו"ם, שהכריז כידוע על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. הפער המשמעותי בין המחויבות לכתוב במגילת העצמאות ובאמנות בינלאומיות, שישראל התחייבה לשמור על הכתוב בהן, לבין המציאות במדינת ישראל ובשטחים הכבושים בעשור השני של המאה העשרים ואחת, הוא שצריך לעמוד במרכז כל דיון העוסק בעוול המתמשך הנגרם לנשים כתוצאה מהכחשת ריבונותן ושוויונן, וכתוצאה מהדרתן מהמרחב הציבורי הנתון להגמוניה גברית ומשלילת חירותן לחיות על פי רצונן, וכתוצאה מהגבלת זכויות האדם שלהן בתוקפם של חוקי צניעות, דיני המעמד האישי ואלימות חרדית קיצונית, כמו במרכז כל דיון העוסק בעוול המתמשך הכרוך בכיבוש כתוצאה מהכחשת ריבונותם ושוויונם של כל הפלסטינאים, כתוצאה מהדרתם מהמרחב הציבורי הנתון להגמוניה צבאית וכתוצאה מהגבלת חירותם ומשלילת זכויות האדם מנשים, גברים וילדים לא יהודים בשטחים הכבושים, בתוקפם של חוקים ביטחוניים, חוקים לא חוקתיים ותקנות מפלות ומדירות, ואלימות ילידת הכיבוש של פורעי חוק המבחינים בין בני האדם על פי השתייכות אתנית ודתית, כגון חוגי "תג מחיר", "נוער הגבעות", "תורת המלך" "ברוך הגבר", "עוד יוסף חי" ודומיהם, היורים באנשים חפים מפשע, עוקרים עצי זית ושורפים מסגדים, ומקנים במעשי פריעת החוק שלהם משמעות מדויקת למושג שליטעללות.

החוק המקראי המקודש בן אלפי השנים וההלכה בת אלפיים השנה לא נועדו מעצם טיבם, שנוצר בעיקרו בעולם המסורתי הפטריארכלי ששאב את כל ערכיו מהעבר, להיות החוק השליט במרחב הציבורי של מדינה דמוקרטית-ליברלית-מודרנית, רב-תרבותית, פלורליסטית וסובלנית המכבדת את עקרונות הצדק, השוויון, החירות וזכויות הפרט באשר לניהול אורחות חייו. רבים בציבור היהודי בוחרים ובוחרות להזדהות עם חלקים רבים ושונים מהמורשת הדתית המקראית וההלכתית, הכוללים רעיונות נשגבים בדבר השלום, הדעת, האמת, הצדק, המשפט הלימוד והחירות לצד הלכות וחוקים שיש בהם אפליה והתבדלות, והמדינה מגנה על זכותם לחיות על פי מכלול ערכים אלה ולחנך את ילדיהם לאורם ואף מסייעת בדרכים שונות לחינוך הדתי ולמוסדות דת ותרבות שונים המקדמים ערכים אלה, אלא שבעת האחרונה גוברים הניסיונות לכפות ערכים, מושגים, חומרות, דינים וסייגים, שמקורם בחלק מפלגיו של העולם החרדי הקיצוני, על רשות הרבים הרב-תרבותית, בדרך המתנגשת עם מגילת העצמאות, עם חוקי המדינה, עם הפסיקה המשפטית המחויבת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עם חופש הבחירה, חירות הביטוי וחופש התנועה, עם חירויות הפרט וזכותו האוטונומית לנהל את חייו כטוב בעיניו במסגרת החוק, הדעת, האמת והצדק, ועם דעת הציבור הנאור על גווניו הדתיים והחילוניים כאחד.

דעת לנבון נקל שברשות הפרט כל אדם רשאי לחיות כטוב בעיניו על פי החירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים, ועל פי העדפותיו ובחירותיו הדתיות והתרבותיות, החילוניות או האזרחיות, כל עוד אינו פוגע בזולתו וכופה את ערכיו על זולתו. אלא שבמדינת ישראל דעתו של הציבור המשתייך אל העדה החרדית המתבדלת, המכונה חרדית קיצונית או אולטרה-אורתודוכסית, המסרבת להתפשר עם המציאות המודרנית ולהכיר בערכיה, בחוקיה וביסודותיה הפילוסופיים, המשפטיים, המדעיים והתרבותיים, המעלים על נס בצביונם האידיאלי את החירות, השוויון וחופש הבחירה, את הדעת, האמת והצדק הכפופים לביקורת אנושית, מטביעה את חותמה במובלע ובמפורש במרחבים ציבוריים שונים. כאלה הם פני הדברים לא רק במדרכות נפרדות לגברים ונשים ובאוטובוסים בקווי מהדרין בהם נדרשות נשים לעלות רק מהדלת האחורית ולשבת בירכתיים על פי נורמות צניעות שקבעו גברים בלבד, אלא גם בבתי הדין הרבניים בכל רחבי הארץ, בהם נידונים כל דיני המעמד האישי לפי נורמות וחוקים שנוסחו בידי גברים בלבד, בבתי דין המורכבים מדיינים גברים בלבד, הדנים בגרושות, בעגונות, ובמסורבות גט, המעיינים לשם כך בהלכה ופסיקה שלימודם שמור לגברים בלבד, בישיבות הפתוחות לגברים בלבד, וכאלה הם פני הדברים בלוויות בהן מנועות נשים מלהספיד את קרוביהן הנפטרים על פי תקנות חברת קדישא המנוהלת בידי גברים בלבד או בכנסים ציבוריים המנוהלים בידי חוגים השומרים את זכות הביטוי ברשות הרבים לגברים בלבד.

שני טעמים שאינם מתקבלים על דעתו של הציבור ההומניסטי-ליברלי-דמוקרטי שוחר השוויון והחירות, עומדים מאחורי מצב זה: הראשון הוא חוקי הצניעות הנכפים באלימות במרחב הציבורי על נשים שאין להם חפץ בערכיו של העולם החרדי הקיצוני, הממשיך מסורת ששללה מנשים עצמאות, ריבונות, סמכות, דעת, חירות ושוויון, בכוח הסדר הפטריארכלי המסורתי המושתת על שליטה גברית בגוף הנשי בתוקף חוק אלוהי ובלעדיות סמכות הדעת הגברית. סדר מפלה זה, המנומק בדברי יוסף בן מתתיהו שידונו בפירוט להלן: "התורה אומרת כי האישה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון" (נגד אפיון, ב כד), הפך את הנשים שנשללה מהן זכות ירושה, חירות תנועה, וזכות לימוד, ונמנעה מהן זכות לריבונות, לבחירה ולשוויון, לבנות-חסות טעונות הגנה או לקניין שיש לו בעלים. עוד צמצם סדר זה, המנוסח בביטוי "אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים" (בבלי, כתובות נט ע"א), את ייעודן לגבולות גופן, הגביל את משמעות קיומן לצרכי פריון והמשכיות ושלל מהן הן את הזכות להחליט על גורלן, ואף מנע מהן כל קיום החורג מגבולות מהותן הגופנית ומתפקידיהן בתחומי הבית והמשפחה ("ויבן אותה לאשה ויביאה לו למען היות לו לעזר ולהועיל" (טור אבן העזר, הקדמה); "אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר (ישעיה כד) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו" (סנהדרין כב ע"ב). הטעם השני הוא בלעדיות סמכות הדעת השמורה לגברים בלבד במרחב הציבורי בעולם החרדי, על פי הסדר הפטריארכלי המסורתי המתואר בקצרה לעיל, שבו רווחת ההשקפה שמקום האישה, הקשורה מעצם מהותה הביולוגית המחזורית לטבע הבלתי נשלט, בביתה עם ילדיה, בתחום הפרטי, בחסות בעלה, ואל לה להיות מעורבת בשום צורה בעסקי ציבור, או בתחום התרבות והיצירה, השליטה והסמכות, הלימוד, הדעת והקדושה במרחב הציבורי, ובוודאי שאל לה להיבחר למשרות הנהגה ושלטון באף אחד מתחומים אלה השמורים לגברים בלבד; עסקי ציבור, המרחב הציבורי הנשלט או קדושה/תרבות/יצירה/דעת/הוראה/ שיפוט וסמכות ברשות הרבים, הקשורים בשלטון, דת, משפט וחוק, עצמאות וריבונות, ודיבור הזוכה לקשב ברשות הרבים, שמורים כאמור רק לגברים כפי שקבע הרמב"ם (1204-1138): "על כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש" (הלכות מלכים, א, ה), ואילו תחום הפרט המייצג את הטבע הדומם הטעון ריסון ואילוף, את הכפיפות והשוליות תרבותית, את הבורות והצייתנות, נתפש כתחום קרוב לנשים. טבע ותרבות הם מושגים דיאלקטיים טעונים המתייחסים בעולם הדתי לטומאה וקדושה, או לנטול שליטה ולמרחב הנשלט, ובהשאלה בהשלכתם האנושית ל"טבע דומם" בלתי נשלט, חסר דעת, מיני ורב יופי, הקשור במקור החיים ובמחזורי הפריון ואף בסכנת המוות (המיוצגים כולם בידי הנשים),[5] טבע הטעון אילוף, ביות וריסון, הקשורים בתחום הפרטי הביתי, הנעשים בכוח סמכותן של הקדושה, ההלכה והתרבות, המייצגות שליטה במרחב הציבורי (השמור בידי גברים). על פי השקפה זו שנוסחה בעולם שבו רק גברים זכו להשכלה ואילו הנשים נידונו בו לבורות, "התרבות המדברת" בכתב ובעל פה, התרבות השולטת, השמורה רק לגברים, מאלפת ומקדשת בכוח האותיות והמספרים, המצוות, ההלכות והחוקים, המועד, המחזור והמניין את הטבע הדומם, הלא נשלט, מקור החיים, חסר האתיות והמספרים, השייך רק לנשים.[6] הדרת האישה מהתחום הציבורי נקשרה בתפישת עולם פטרנליסטית המגלמת הדרה זו בפועל ומכוננת את האידיאל הנשי מזווית ראייה המבוססת על הגנה כפויה המגבילה את האוטונומיה של המוגנת בשם המוסר והצניעות. פטרנליזם עניינו משטר השליטה הגברית במשפחה וברכוש, בפריון המשק החי, במקנה, בקניין, ובנכסי דלא ניידי, לשם שמירת האינטרס הפטריארכלי. במסורת היהודית ממוקד הפטרנליזם בתפישה הקרויה צניעות המבוססת על זיהוי כבוד האישה עם צניעותה, שתיקתה וצייתנותה (בבחינת טבע דומם), ועל זיהוי כבוד הגבר עם שליטה בצניעות האישה, בקולה, במראה ובצייתנותה. המילה צניעות הקשורה ללשון צנוע, עניו, נחבא אל הכלים, קטן, נסתר ומצומצם - וגוזרת את הפועל להצניע, להסתיר לכסות, היא היפוכה של המילה ערווה, הנגזרת מלשון עריה, עריות, בושת וגילוי עריות במישרין, ומפריצות, הפקרות, יצאנות וגירוי ארוטי אסור - בעקיפין. מושגים אלה קשורים כולם למיניות האישה ולשליטה בה, או ליחס בין טבע לתרבות, כפי שנקבע בלשון הדימויים הפטריארכלית. הצניעות ברובד הגלוי עניינה העלמה של נשים מעין המתבונן באמצעות כיסוי הגוף ובידול חברתי והצבת מחסומים בפני הפיכת גוף האישה למושא התבוננות ותשוקה ברשות הרבים. אולם ברובד הסמוי של המשמעות עניינה ביכולת סמלית ומהותית להטיל מרות ולמנוע מרי כנגד הציווי הגברי בדבר זכות השליטה במיניותה של האישה, בטבעה המתפרץ, המסוכן, המטמא או בערוותה המבטאת את כל אלה (מכאן "קול באשה בערווה" ו"שיער באשה ערווה"). האישה היא ערווה בתוקף תפישתה הפוטנציאלית כחוטאת ומחטיאה וכמכשילה אחרים בזיקה למיניותה, ועל כן כאמור היא טעונת בידול הרחקה, כיסוי אילוף וריסון. ההקפדה על טוהר המידות ועל הצניעות של האישה או על כיסוי הבושת והערווה, מצויה באחריות הגבר, המכסה את ערוותה, קובע את ביטוייה ושיעוריה של הצניעות, מפקח על שמירתה, פוסק ומעניש במקרה של חריגה ממנה. הגנות פטרנליסטיות אלה על "בנות ישראל הכשרות והצנועות" (שמות רבה כב) שהבחינו בחדות בין מיניות שיש לה בעלים (אישה בעולת בעל, המוצנעת מפני אחרים, מקודשת לבעלה ומשמשת לתשמישו, המתמקדת בפריון וברבייה בזיקה לגידול המשפחה, לרצונו של בעלה ובהשגחתו, נסתרת מעין רואה ואינה יוצאת מפתח ביתה: כפי שניסח הרמב"ם אידיאל זה: "גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד...ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם בחודש או פעמיים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזווית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה" (משנה תורה, הלכות אישות, פרק יג הלכה א), לבין מיניות שאין לה בעלים (היוצאת מכלל בעלות היא יצאנית; מופקרת=הפקר; סוטה=סוטה מהבעלות המקובלת ומפרה את הנורמה; פרוצה, שערוותה פרוצה נטולת בעלים), שאינה מכוונת לפריון מקודש שיש לו בעלים במסגרת המשפחה אלא לתאוות בשרים או לעצמאות חסרת רסן (מכאן דימוייה האגדיים של לילית העצמאית, המרדנית, העירומה ופרועת השיער, הפרוצה, החתרנית, החשוקה והממיתה המגלמת את הטבע העירום, הפראי, היצרי המאיים והנכסף) - שירתו את שימור השיטה הפטריארכלית כמערכת הירארכית שבראשה הבעל והאב שהשליטה והפיקוח שבידו נומקו כמיטיבים עם האישה הכפופה להם, כשומרים ומגנים עליה, מבטיחים לה חסות ומעניקים לה כבוד. בפועל שימשו הגנות אלה שהיו מבוססות על כוח, ניצול ואפליה, כדי להנציח את מיקומן של נשים בתחום הטבע הטעון שליטה או בתחום הערווה הטעונה פיקוח וריסון, וכדי להבטיח את שמירתן בבית ואת הרחקתן מתחום הלימוד והתרבות, ממוקדי הדעת, ההשכלה והסמכות ואת דחיקתן השלמה מהזירה הציבורית שהייתה שמורה לגברים בלבד. אין דיון בהלכה במקומה הציבורי של האישה שכן לא היה לה מעולם מקום מעין זה ועל כן המאבקים שאנו עדים להם בעת האחרונה על הדרת נשים מרשות הרבים נשענים על האמור לעיל ולא על הלכות הדנות במעמדה הציבורי של האישה, שכאמור, אינן בנמצא.

להווה ידוע שאין בתורה שום מצווה המצווה על הפרדה בין גברים ונשים במרחב הציבורי ואין מצווה האוסרת על אישה לשיר בציבור, נהפוך הוא, מרים הנביאה שרה לצד אחיה משה ששורר את שירת הים אחרי חציית ים סוף ודבורה אשת לפידות אמרה שיר כזכור משירת דבורה שנאמרה בתום ניצחון במלחמה. אין גם שום מצווה במקרא האוסרת על נשים במפורש לקחת חלק בהנהגה במרחב הציבורי שכן כידוע דבורה הייתה שופטת ומנהיגה של כלל ישראל, מרים הנהיגה את שירת הנשים, חולדה הייתה נביאה, איזבל הייתה מלכה וכמוה מלכת שבא ועתליה, ועוד כהנה וכהנה. דעתן של נשים, עצתן של נשים, קולן של נשים ופעולתן של נשים נזכרו בהקשרים שונים ומגוונים בעולם המקראי, אולם בעולמם של חכמים אחרי חורבן בית שני, המשקף סדר פטריארכלי מובהק, שבו רק גברים יכולים לעמוד בראש כל מוסדות ההנהגה, ההוראה, והשפיטה כמו בראש המשפחה ובזכויות הבעלות והירושה, המציאות השתנתה בשל גורמים שונים פנימיים וחיצוניים שמכלול טעמיהם ההיסטורי אינו ידוע בוודאות.[7] הנשים הודרו מהמרחב הציבורי למרחב הפרטי, הוגדרו כקניין של בעליהן[8], ותוארו כמי שכל תכלית קיומן הוא לשרת את בעליהן ולגדל את ילדיהם. על פי הסדר הפטריארכלי כל מעשה ידיהן ורווחיהן היו קניין בני זוגם שהיו חייבים בפרנסתן, ונאסר עליהן להתגרש כרצונן שכן רק הגבר הוא זה הנותן גט לגרושתו בפעולה משפטית חד צדדית. שלל אמרות משפילות ומדירות אשר נפוצו בעולמם של חכמים ביטאו את השקפת העולם הפטריארכלית שביקשה להבחין הבחנות מהותיות בין גברים ונשים, לקבוע את עדיפותם ומעלתם הקבועה של הראשונים המעוגנות בחסד אלוהי ובכוח החוק ואת נחיתותן ומוגבלותן הקבועה של האחרונות המעוגנות בקללה אלוהית ובכוח המסורת: "איש קודם לאשה להחיות" (משנה, הוריות ג, ז); "אין חכמה לאשה אלא בפלך" (בבלי, יומא ס"ו ע"ב);"אין האשה דנה ולא מעידה" (ירושלמי, יומא פ"ו ה"א דף מג ע"ב); "נשים דעתן קלה עליהן" (בבלי, שבת לג ע"ב); "ברוך שלא עשני אישה" (תוספתא, ברכות פ"ז י ח); "כל המלמד את בתו תורה כאילו לומדה תפלות" (משנה סוטה ג, ד); "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" (ירושלמי, סוטה ט"ז, א; פ"ג ה"ד). התוצאה של עמדות מדירות אלה, ששמרו את המרחב הציבורי, שבו נרכשת דעת בעל ערך וסמכות ובו נכתבים מסמכים מכונני סמכות ובו מוכרעות הכרעות משפטיות, דתיות תרבותיות וחברתיות לגברים בלבד, הייתה הנצחת בורותן של נשים.[9] סדר זה אשר התגבש בעולמם של חכמים במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה, הביא לשלילת כל השכלה ציבורית ממחצית הציבור הנשית ולחסימת כל אפשרות להשתלב בחיי הקהילה בשום דרך מלבד בכינון חיי משפחה, בעבודת הבית וגידול ילדים על פי חוקי הצניעות שנזכרו לעיל. יתר על כן נורמות אלה יצרו תלות מוחלטת של הנשים הבורות והצנועות, שכל זמנן הוקדש במצוות חכמים, לטיפול בבעליהן, לעבודות הבית ולגידול הילדים, בבעליהן המשכילים והמפרנסים, שעליהם הייתה מוטלת חובת פרנסת המשפחה על פי הדין בתמורה לחובות הנשים בבית ובמשפחה. המשנה מפרטת את שבע המלאכות שאישה מחויבת לבעלה על פי דעתם של התנאים: "טוחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומניקה את בנה, ומצעת את המיטה, ועושה בצמר" (משנה, כתובות ה, ה). הבבלי מבאר את יסודה של ההלכה במיתוס: "אדם הראשון נטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו" (בבלי, סנהדרין לט ע"ב) ומעלה על הדעת את הקשר האטימולוגי בין שפחה למשפחה בשפה העברית, המצוי גם בשפה הלטינית שבה פמולוס famulusהוא עבד משרת, ופמיליה familiaהיא משפחת המשרתים של האדון. פירושו של הרמב"ם בהלכות אישות, מאיר את המשמעות המגדרית של יחסי הכוח בין המינים הטמונים בהלכה ובלשון: "מעשה ידיה לבעלה...וצריכה לשמש לפניו"; "כי כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט".[10] בעולם המסורתי, שבו נשים נישאו במחצית העשור השני לחייהן, ילדו ילדים ונשארו בביתן בורות ותלותיות בתוקף חוקי הצניעות, במקום שבו האישה מכונה כלי או גולם ויחסי המין מכונים תשמיש, כל הגברים היהודים יצאו לרשות הרבים מן העשור הראשון לחייהם, שכן זה היה המקום בו למדו לקרוא מזה אלפי שנים בתוקף הציווי "ושיננתם לבניך" ובתוקף הפסוק "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט). בעולם המסורתי לא היו מוסדות חינוך לנשים יהודיות במרחב הציבורי קורא העברית מהעת העתיקה ועד למאה העשרים, שכן כל זמנן הוקדש לחובותיהן הנוגעות לחיי הבית והמשפחה. בורותן וצניעותן של רוב הנשים היהודיות בנות העולם המסורתי, שהיו משועבדות לבעליהן מבחינה חוקית, חברתית וכלכלית, הביאה לסילוקן מכל המרחב הציבורי, הן כמקום שבו מתרחש תהליך הלימוד וקניית הדעת, הן כמרחב שבו אדם בעל השכלה משמיע את קולו ודעתו נחשבת והן כמקום שבו מתקבלות החלטות הנוגעות לציבור.[11] על השתקתן המוחלטת של נשים יהודיות במרחב הציבורי עד למאה העשרים, על בורותן וכפיפותן לבלעדיות סמכות הדעת הגברית, תעיד בעליל העובדה שאין אף ספר שכתבה אישה יהודייה בשפה העברית והוציאה לאור בחייה עד לסוף המאה התשע עשרה.[12]

 השפה העברית הכתובה והמדוברת, אשר כוננה את מרחב המשמעות שבו התנהלו חייה התרבותיים של הקהילה היהודית מתוקף היותה שפת הלימוד ושפת קודש, לשון הקריאה והכתיבה, שפת החוק, ההלכה והריטואל או לשון הלימוד, התרבות והיצירה הדתית, נוצרה בנוסחה הכתוב ונשמרה במכלול היצירה התרבותית בידי גברים בלבד. בספרייה הלאומית בירושלים שבה נשמרים אוצרות הרוח של העם היהודי לדורותיו, מצויים עשרות אלפי ספרים בשפה העברית, מראשית הדפוס בשלהי המאה החמש עשרה ועד שלהי המאה התשע עשרה, שנכתבו כולם בידי גברים. תפיסת העולם שהביאה למצב זה של בלעדיות סמכות הדעת הגברית בשפת הקודש העברית ובעולם הספר היהודי, המעידה ממנה ובה על מעלתם של גברים ועל פחיתותן של נשים, והצידוק הדתי שהביא למציאות חברתית-תרבותית מפלה זו, גלומות בניסוח תמציתי של יוסף בן מתתיהו המפרש את דברי אלוהים לחוה בסיום סיפור גן עדן: 'והוא ימשול בך' (בראשית ג, טז): "התורה אומרת כי האישה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון" (יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, ב כד).

בחברה החרדית הקיצונית בת זמננו, רבים הגברים המשוכנעים, כאז כן היום, שאלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון ושההלכה, המנהג והמסורת מעניקים תוקף לעמדה זו. בשל עובדה זו מקדשת החברה החרדית את מעלתם של גברים ואת פחיתותן של נשים, בטענת ייעודן השונה והנפרד, המתבטא בתחומי לימוד נפרדים, בחוקי צניעות וכפיפות מפרידים שגוזרים "הנעלים", המשכילים, המדברים והמושלים ('והוא ימשול בך') על "הפחותות", הבורות, השותקות והצייתניות ('אין חכמה לאישה אלא בפלך'), כדי ליצור מרחבים נפרדים ותחומי דעת וסמכות שונים. בחברה החרדית הקיצונית עדיין תקפים רבים מדפוסים פטריארכליים אלה, המכוננים את יחסי הכוח בין גברים לנשים מהעת העתיקה ועד ימינו, אם כי גם בה מתחוללות תמורות משמעותיות בהשפעת גורמים שונים חיצוניים ופנימיים, מהרגע שנשים החלו ללמוד בבתי ספר של בית יעקב ובסמינרים חרדיים והפכו בחלקן לנשים עצמאיות משכילות ועובדות, ומהשלב החדש במחצית השנייה של המאה העשרים שבו רובו המכריע של ציבור הגברים החרדי הפך לחברת לומדים שנשותיו מפרנסות אותו. בחברה היהודית המסורתית לאורך האלף השני, שזכרה את דברי הרמב"ם שהובאו לעיל: "כי כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט", ניתן בנקל למצוא ביטויים מגוונים להלך רוח דומה המבוסס על ההנחה כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון וכי האישה, עקרת הבית ואם ילדיו, לא נועדה אלא כדי לסייע בידו למלא את ייעודו, כדברי ר' דוד אבודרהם: "והטעם שנפטרו הנשים ממצות עשה שהזמן גרמה לפי שהאישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו" (פירוש הברכות התפילות, עמ' כה). אחד מאמצעי השליטה המובהקים המביעים את יחסי הכוח בין גברים בעלי סמכות [רק הם לומדים ומעיינים במסמכים ההלכתיים התלמודיים שעל פיהם הם שופטים ודנים ומהם הם גוזרים חומרות חדשות לבקרים] לנשים נטולות כל סמכות [שכן כאמור נשללת מהן כל גישה לעולם הלימוד התלמודי, ללמדנות, לסמכות, לפסיקה ולמשפט הכרוכים בו, ולחומרות הנגזרות בפי פרשניו], ואת השליטה של גברים בנשים הם חוקי הצניעות, אותם מנסים אנשי החברה החרדית הקיצונית להחיל בעת האחרונה על המרחב הציבורי בטווח גדל והולך.

כאמור אין בהלכה זכר לחוקי הצניעות הקיצוניים שרווחים היום בחוגים שונים המתחרים ביניהם במדידת אורך שרווליהן של ילדות הגן וילדות בית ספר, בהפרדה קפדנית בין המינים מגיל הגן, בדחיקת נשים למדרכות נפרדות ולמושבים נפרדים, תוך כדי הטחת עלבונות "מופקרות" ו"פרוצות" בנשים המסרבות לציית להלכות אלה, ביצירת הפרדה בין המינים במרפאות קופת חולים, בסניפי דואר ובנקים ובעמדות בידוק, בסילוק נשים שרות ורוקדות מהמרחב הציבורי ובהעלבת נשים העולות לתומן לתחבורה ציבורית ומוצאות עצמן נהדפות לירכתיים או באות לכנס מקצועי כדי לקבל פרס שזכו בו בשל הישגיהן אך נשלחות לאחר כבוד ליציע שכן הן אסורות בעלייה לבמה בשל פגיעתן בכבוד הציבור. שמירת המרחב הציבורי לגברים בלבד, בין אם מדובר באולמות אירועים, באוטובוסים או במדרכות, והגנה על גברים מפני קולן של נשים, משום ש"קול באשה ערווה" (קדושין ע ע"א), או הגנה על עיניהם מפני שערן של נשים משום ש"שיער באישה ערווה" או מפני מראה פניהן של נשים על שלטי פרסום, משום שהן וגופן אינן אלא טבע לא נשלט או ערווה, פיתוי ופריצות, איננו מתקבל על דעת הציבור הנאור על כל גווניו, המאמין שלכל אדם, איש או אישה, שמורה זכות שווה לחירות, לשוויון, לצדק ולכבוד, לחופש תנועה, לחירות ביטוי ולחופש בחירה. רוב הנשים בנות זמננו מסרבות להכיר בחוקיותם של חוקים המפלים אותן בשם טענה דתית כזו או אחרת או בשם חוקי צניעות מחמירים ברשות הרבים שאין להם כאמור שום יסוד בתורה, ומתנגדות מכל וכל להגבלת חירותן, כבודן, חופש בחירתן ומימוש זהותן כבני אדם עצמאיים וריבוניים, שווי זכויות, בכל תחומי החיים. רוב הנשים מתנגדות לחלוטין להגבלת זהותן הייחודית ברשות הרבים לתחומי מיניות אסורה וטבע בלתי נשלט המכונה ערווה, פיתוי ופריצות, יצר או הפקרות, ומתנגדות מכל וכל לתפיסתן באופן בלעדי כמושא להרהורי עבירה בעיני המתבונן האמור לייצג קדושה וריסון, איפוק ותרבות, ולמחיקת כל היבט אחר של זהותן, מחשבותיהן, כוונותיהן ומעשיהן. ערווה כזכור קשורה בשפה העברית העתיקה בשדה המשמעות של ערום ועריה, עריות, בושת, תורפה וחרפה, הקשורים כולם למין לא נשלט ולמיניות אסורה. עוד קשורה ערווה בטומאה, בחטא, בפריצת גדר ויצריות חסרת רסן החורגת מהתחום המקודש כמפורט בחוקי העריות בספר ויקרא פרק י"ח. אלה האוחזים כיום בעולם מחשבה המושתת באופן בלעדי על הבחנות בין קדושה לטומאה, בין צניעות לערווה, בין ריסון להפקרות, בין כיסוי לפריצות, בין שליטה לצייתנות, בין דיבור לשתיקה ברשות הרבים, ביחס לכלל הנשים בכל הגילים בכל הקשר במרחב הציבורי - ועוסקים כל העת בסכנה הטמונה במיניותן הלא נשלטת המעוררת את יצרם של הגברים חסרי השליטה על גופם, ועלולה בלא יודעין לגרום להם לשפיכת זרע לבטלה, דבר הנחשב לחטא חמור מאין כמוהו - תובעים את העלמתן המרבית של כלל הנשים מעיניהם של כל הגברים באמצעות כיסוי כל חלקי גופן, הגבלתן למרחב הפרטי, הדרתן מהמרחב הציבורי, השתקתן ברשות הרבים, שילוחן למדרכות נפרדות, כניסות נפרדות, סניפים נפרדים ושאר צעדים המכוונים להעלמתן, סילוקן, והפרדתן.

בעיני הציבור הנאור על כל גווניו - החל מבני ובנות העולם המסורתי שומר המצוות, שמעולם לא שמעו על חומרות מופרזות אלה ברשות הרבים ומעולם לא ציפו להן במתחמים שקדושה אינה חלה עליהם כגון בסיסי צה"ל, בתי ספר, סניפי קופת חולים, סניפי דואר או סניפי בנקים, אוטובוסים או מדרכות, וכלה בבני ובבנות העולם החילוני המסרבות לציית לחומרות אלה שאינן מתקבלות על דעתן משום שהן נתפסות כהכחשת אנושיותן, וכפגיעה בזכויות האדם שלהן המושתתות על צדק, חירות ושוויון, בשמה של כפייה דתית חשוכה מעולמות שעבר זמנם - נשים אינן חוטאות ומחטיאות מעצם הווייתן, הקשורה לדעת חוגים חרדים קיצוניים, במיניותן חסרת הרסן המועדת לפורענות בכל אתר ואתר ברשות הרבים, ועל כן אינן מהוות איום ופיתוי ואינן טעונות הפרדה, הרחקה, כיסוי, העלמה, בידול או ריסון. מיניותו של אדם, איש או אישה, על כל מבעיה, כלולה במרחב האוטונומי הפרטי שלו או שלה והיא עניין למחשבה או למגע, לדיון או לתשומת לב, להקשר או לביטוי בגוף ובנפש, אך ורק במקום, בזמן, ובנסיבות שיש לנוגעים בדבר עניין וחפץ בכך מתוך חופש בחירה, זכות סירוב, כבוד, חירות ושוויון.

לחברה החרדית הקיצונית בהתבדלותה ובהתרחקותה מהנורמות של העולם המודרני הליברלי והדמוקרטי, החיה מרצונה או בעל כורחה הן במחיצת החברה החילונית הפלורליסטית והן במחיצת החברה המסורתית הסובלנית על ריבוי גווניהן, עשויים להיות טעמים שונים ומשונים פנימיים וחיצוניים להחמרת גדרי הצניעות ברשות הרבים ולהקצנה בתחימת התחומים בין נשים לגברים בכל הגילים מעבר לטענות הרווחות בדבר הפריצות הגדלה והולכת במרחב הציבורי המחייבת את השומרים על טהרת הקודש להגבהת חומות הצניעות. אין זה המקום לניתוח סוציולוגי מקיף של החברה החרדית שעברה תמורות דמוגרפיות מפליגות בעשורים האחרונים[13] ולבחינת דפוסי התמודדותה עם אתגרי העולם המודרני והתרבות הדמוקרטית, החילונית הליברלית, המבוססים בצביונם האידיאלי על חופש בחירה, חירות ביטוי, חופש עיסוק, חופש תנועה, נגישות שווה לדעת, אמת וצדק, חוק ומשפט, ועל העיקרון הגורף של שוויון זכויות וחירויות. עיקרון זה נעדר מהמחשבה הדתית שיש בה עקרונות מקודשים רבי חשיבות ויש בה תרומה תרבותית רחבת ממדים, אולם השוויון איננו נמנה עמהם, שכן הדת ממיינת בני אדם לפי קריטריונים שונים של קירבה אל הקודש וריחוק ממנו, כגון יהודים וגויים, זכר ונקבה, קדושה וטומאה, מצווה ועבירה. אין ספק שעולמות ערכיים שונים לגמרי השואבים את סמכותם ממקורות תוקף שונים לחלוטין ומפרשים את המציאות על פי מושגים שונים לגמרי באים כאן לידי התנגשות חזיתית. אין גם ספק שהמציאות הדמוגרפית המשתנה במקומות רבים בארץ בהם גדל שיעורה של האוכלוסייה החרדית הנוטה לעמדות קיצוניות במספרים ניכרים מטביעה את חותמה על המאבק בין אלה המחויבים רק למסורת הכתובה ולדעת תורה הרואה הבדל ישותי בין זכר לנקבה, כמו בין יהודי לגוי, ומייחסת להם מעמד שונה, זכויות וחובות שונות ומבדילה ביניהם על פי קרבה אל הקודש וריחוק מתחומו בזיקה לטהרה וטומאה ועל פי השכלה ובורות הנגזרים מזיקה זו, ומבחינה ביניהם על פי ריבונות וקניין, בעלות וזכויות ירושה, מגבלות מהותיות וזכויות מולדות ועל פי זיקה שונה לזכות הרבים ולזכות היחיד, לבין אלה המחויבים לאמנת זכויות האדם האוניברסלית המבוססת על שוויון וחירות. אולם זה כן המקום לקבוע ולומר באופן ברור שבמדינת ישראל היהודית והדמוקרטית - שחיים בה אנשים חופשיים ונשים חופשיות, שומרי מצוות וחילוניים, יהודים ובני דתות ותרבויות שונות ומגוונות, שמכבדים ומוקירים חיים במסגרות של דתות, מסורות ותרבויות שונות אשר לתוכן אדם נולד או אותן בוחר אדם מתוך רצונו החופשי, אך אינם מכירים בסמכותו של הציבור החרדי קיצוני על המרחב הציבורי הליברלי והדמוקרטי ואינם מכירים בלגיטימיות של חוקים מפלים ותקנות מדירות הנגזרים בידי המיעוט על הרוב, ואינם מכירים כלל ועיקר בחוקים לא הוגנים ובנורמות מפלות ומדירות שעל פי הן נשים חשות שהן מנוצלות שלא כדין[14], או נאלצות להסכים לתביעות שאינן רואות אותן כלגיטימיות[15]- אין מנוס מהפרדת הדת מהמדינה ומחקיקת חוקי יסוד שייעגנו את השוויון והחירות כזכויות יסוד של כל האזרחים ושל כל התושבים, גברים ונשים כאחד. במדינה שבה הרוב המכריע של האזרחים והתושבים מכירים בחשיבות הפעילות המשותפת של גברים ונשים בני כל הגילים ובני כל הדתות והתרבויות בכל מרחבי החיים המשותפים, הציבוריים, המקצועיים, החינוכיים, התרבותיים והחברתיים, פעילות המוחלטת באופן דמוקרטי, שוויוני וחוקי ומתנהלת מתוך מחויבות לכללים המגדירים את החלוקה הראויה של זכויות וחובות, יתרונות ומטלות, לא יעלה על הדעת שמיעוט קיצוני הרוצה לשמר בכוח הזרוע הגמוניה גברית פטריארכלית ותפישות פטרנליסטיות, שאבד עליהן הכלח במרחב הציבורי בעולם המערבי, יכפה את עמדתו ויקבע את הנורמה הציבורית ברשות הרבים.