מעמד האישה במרחב המונותאיסטי

משה גרנות

הרצאתו של ד"ר משה גרנות ביד לבנים, רמת השרון

הרמב"ם קבע בארבעה העיקרים הראשונים מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה את מאפייני המונותאיזם:

1. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.
2. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד, ואין יחידות כמוהו בשום פנים, והוא לבדו אלוהינו, היה, הווה ויהיה.
3. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל.
4. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון.

כלומר, ה' הוא אל יחיד, נצחי, בורא עולם ומנהיגו, והברואים לא ישיגו לעולם את דימויו ומהותו. אם נקבל את הנוסחה הזאת של הרמב"ם, יסתבר שרק 7 פסוקים מנבואת הנביא המכונה "ישעיהו השני" ועוד רסיס פסוק מספר דברים (ישעיה מ"ד 5, מ"ה 5-6, 18, 21-22, מ"ו 9; דברים ד' 35) מתיישבים עם הנוסחה הרמב"מית הנ"ל. שאר הכתובים המקראיים מכירים לא רק ביכולתו של האדם לראות את אלוהים, לצטטו ולחדור למחשבותיו, אלא שהם גם מכירים בפנתאון ענק של מלאכים, "אישים", שרפים, שטן, רוח - עימם האל מתייעץ, ואותם הוא שולח למשימות שונות. מחבר ספר דניאל מתאר בחזונותיו אלף אלפי משרתים לאל (דניאל ז' 9 ואילך). מסתבר שהשטן הוא בר שיחו של האל, ויש לו מידה רבה של עצמאות (איוב א' 6-12, ב' 1-7; מלכים א' כ"ב 19-23; זכריה ג' 1 ואילך; דברי הימים א' כ"א 1). מלאכים בשליחות האל מוזכרים אינספור פעמים ברוב ספרי המקרא. המאפיין את הפנתאון הזה הוא שכל פרטיו הם ממין זכר - בשמיים אין אף דמות על-אנושית נשית, וכראיה נביא את הפסוקים הבאים: "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו ... הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם, וילדו להם - המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו' 2-4). ומדוע היה על בני האלוהים לרדת ארצה כדי לשאת נשים? כי בספרה השמימית האלוהית אין זכר לנשים.

הבה נבדוק עתה את הפנתאון באמונה האלילית של היוונים הקדמונים שתקופתם מקבילה לזאת של תקופת המקרא (הומרוס בן המאה התשיעית לפני הספירה סיפר את סיפור מלחמת טרויה שאירעה במאה ה-12 לפני הספירה, בערך הזמן שבו על פי המקרא חי ופעל משה). ובכן, באמת בראש הפנתאון עמד זאוס הכל יכול, אבל היה רחוק מאוד מלהיות צדיק. מסתבר שעליו, ועל שאר האלים, שולטות ה"מוירות", אלילות הגורל. אל המלחמה הנורא הוא אומנם אַרֵס, אבל מי שמוליכה אותו באף היא האלה אריס, אלת המריבות שבעטייה התרחשה מלחמת טרויה. אל האומנויות הוא אמנם אפולו, אבל אלת החוכמה היא אתנה, ובפנתאון ישנן גם תשע המוזות המעניקות כישרון דיבור למלכים, כישרון שירה ונגינה לאומנים ומשוררים. אלילה רבת כוח היא ארטמיס, אלילת הציד החולשת על "מדור גברי" מובהק, ואלילה רבת כוח אחרת היא דמטר, המעניקה יבולים ופירות, ומעל כולן - גאיה, אלילת האדמה.

אתנה והרקולס על כד יווני

הבה נבדוק עתה את היחס לנשים באמונה שבה כל הפנתאון הוא זכרי, לעומת הפנתאון המעורב שבו יש אלים ואלות. ובכן, באמונה המקראית, בפנתאון הגברי, כבר בפרשת בראשית נקבע מפי האל שהגבר ימשול באישה (בראשית ג' 16). בעשרת הדיברות ובחוקת המלך האישה היא חלק ממלאי נכסיו של הגבר (שמות כ' 13, דברים י"ז 17). אב רשאי למכור את בתו לעבדות עולם, כאילו הייתה עז (שמות כ"א 7). במשנה ובתלמוד כל הדוברים הרבים המתווכחים ביניהם בענייני הלכה - כולם גברים, להוציא חכמה אחת, הלא היא ברוריה, אשת ר' מאיר, מומחית גדולה בנושאי טומאה וטהרה, שהצטיינה בכך שנזפה בר' יוסי כי הירבה שיחה עם אישה - הוא פנה אליה בארבע מילים, כשהיה עליו לפנות אליה רק בשתיים! (עירובין נ"ג ע"ב). הגברים בינם ובין עצמם, בהיעדר פרטנרית נשית לוויכוח ההלכתי, הרשו לעצמם לזלזל בהן בגסות מבהילה: "כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות" (דברי ר' אליעזר, משנה, סוטה ג', ד'); ובתלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ג' הלכה ד' כתוב: "יישרפו ספרי תורה, ואל יימסרו לנשים".

נבדוק עתה את היחס לנשים באמונה האלילית הקדומה של היוונים, שם הפנתאון מעורב, ובו אלים ואלות: סופוקלס, כותב טרגדיות המופת שמועלות על במות לאורך אלפיים חמש מאות שנה, מתאר את גיבורתו אנטיגונה בהערכה ובכבוד אדירים - היא הצודקת במאבק שלה עם קריאון השליט, והעובדה שקריאון מתעקש להפר את "חוקי האלוהים" (החובה לקבור את המת, גם אם הוא בגד במולדת) מובילה אותו ואת ביתו לאסון. אוריפידס, השלישי מבין גדולי הדרמטורגים היוניים הגדולים, שחי גם כן במאה החמישית לפני הספירה, שם בפיה של גיבורתו מדיאה נאום פמיניסטי שלא היה מבייש את סימון דה בובואר; ושני המחזאים האלה חיו בתקופה מקבילה לתקופתם של עזרא ונחמיה, אשר בראש מעייניהם היה לגרש את הנשים הנוכריות עם ילדיהן (עזרא ט'-י'; נחמיה י"ג 23-31). נקל לחוש בהבדלים התהומיים בין שתי התרבויות.

הגדיל לעשות מחבר הקומדיות היווני אריסטופאנס, בן דורם הצעיר של סופוקלס ואוריפידס (446-385 לפני הספירה), הוא חיבר קומדיות, בהן הנשים דורשות זכות שווה לשלטון, ומצליחות להוליך שולל את הגברים הששים אלי קרב, הלא הן "ליסיסטרטה", "חג הנשים", "מהפכת הנשים" - העובדה שקומדיות כאלו הוצגו בפני הקהל האתונאי, והם נהנו וצחקו - מראה עד כמה נושא מעמד הנשים היה חי ותוסס בימים הרחוקים ההם בעולם האלילי, כאשר המונותאיזם בא, כביכול, להציל את האנושות מעונשה של דת זאת.

היחס המחפיר אל הנשים בעולם המונותאיסטי מורגש עד ימינו אנו: אצל היהודים החרדים האישה מנועה מלהיות שליחת ציבור, מנועה מלהזכיר את שמה ולפרסם את תמונתה בעיתון, היא אמורה להרות, ללדת, לגדל ילדים ולפרנס את הבעל הלומד תורה בכולל, עליה להיות עטופה מכף רגל ועד ראש כי "שיער באישה ערווה", ו"קול באישה ערווה" (תלמוד, ברכות כ"ד ע"א). אישה אינה רשאית להשמיע קולה בציבור, וגברים אינם רשאים לשמוע קול אישה אפילו ברדיו. במפלגות החרדיות אין דריסת רגל לנשים, וישיבות וכוללים מיועדים, כמובן, לגברים בלבד.

בחלק גדול מהמדינות המוסלמיות מעמדה של האישה הרבה יותר גרוע - הן חייבות לעטות "צ'אדור" המכסה את גופן מכף רגל ועד ראש, כשלעיתים רק סדק קטן מול העיניים מאפשר להן ראייה. קווצת שיער שחרגה מהצ'אדור עלולה לגרום לעונש מלקות, למאסר, ואפילו למלקות עד מוות. הנשים מודרות לחלוטין ממשרות ציבוריות, ואינן יכולות לצאת למרחב הציבורי ללא ליווי גבר (בעל, אח, בן בוגר). וכן, קנאי הדת אפילו יורים בנערות החפצות ללמוד בבית ספר.

נשים איראניות לובשות צ'אדור

מאינספור התקלות שגרם המונותאיזם לאנושות - היחס המחפיר לנשים הוא מהגרועות והמבהילות ביותר. לכל בר דעת ברור שהאמונה באל אחד, או באלים רבים - שתיהן בריאה של הדמיון האנושי, שכמספר השבטים הפזורים בעולם - כך מספר הווריאציות של בריאת האלוהיות. מה שברור לנוכח העובדות ההיסטוריות הוא שהאלילוּת, לפחות בעולם המערבי, גרמה להרבה פחות תקלות מהמונותאיזם.

הזכרתי את העולם המערבי שבנושא מעמד האישה שפר גורלו ביחס ליהדות החרדית ולרדיקליות המוסלמית, ואינני מייחס זאת למציאותה של חצי אלה בפנתאון הנוצרי, הלא היא מרים, אימו הבתולה של בן האלוהים - הרי ישוע מצוטט כמי שדי מזלזל בה (ראו מתי י"ב 46-50, מרקוס ג' 31-35, לוקס ח' 19-21). הסיבה העיקרית למצב המשופר של האישה האירופית הנוצרית, על פני אחיותיה היהודיות החרדיות ומוסלמיות, טמונה בהר הגעש התרבותי שחולל העולם היווני הקלסי בתחום הספרות, הדרמה, האומנות, ההגות והפוליטיקה. אלף שנות הקנאות הדתית הנוצרית, שגרמה לסגירות תרבותית מבהילה, הסתיימו עם התעוררותם של גאוני הרנסנס, שהיו מקוריים מאוד, אבל את רוח התרבות והחופש ינקו מהעולם היווני והרומי הקלסי. בעקבות המהפכה הזאת התפתח המדע, החלה שאיפה להפריד בין הדת למדינה, החלה שאיפה אל דמוקרטיה, וכן גם יחס של כבוד אל הנשים - כל זה התרחש ב"מרחב המערבי", הכולל את קנדה, ארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד. בסופו של דבר, לאחר מאבק הרואי של ה"סופרג'יסטיות", הנשים במרחב זה השיגו את הזכות לבחור ולהיבחר. החלוצה הייתה ניו זילנד (1893), ומהמאוחרות ביותר - מדינות מוסלמיות (זכות בחירה לנשים בסעודיה רק משנת 2011). בארץ ישראל ניטש ויכוח מר בין רבנים אם ראוי להעניק זכות בחירה לנשים ("כל כבודה בת מלך פנימה" - תהילים מ"ה 14). הוויכוח הזה הוכרע סופית לטובת הנשים עם הקמת מדינת ישראל.

לכאורה, ההנחה שלי שפנתאון מעורב עדיף על פנתאון "זכרי" בכל הנוגע ליחס כלפי נשים - ההנחה הזאת אינה מתיישבת, כביכול, עם ההוויה בדת ההינדו, כי למרות שבפנתאון ההינדי יש אלות רבות כוח, הרי מקובל שם ה"סאטי" - העלאת האלמנה על המוקד בו שורפים את גופת הבעל המת. מדובר במעשה מזוויע שכפוי על "אישה מסורה" ביחס לבעלה המת. מסתבר שבפנתאון ההינדי שולטים שלושה אלים זכרים ראשיים, הלא הם ברהמה, וישנו ושיווה, ואילו האלות הן בנות זוגן, שאינן משתוות להם: סראסווטי, בת זוגו של ברהמה, לקשמי, בת זוגו של וישנו, ודורגה - המשתנה לפרוואטי ולקאלי - היא בת זוגו של שיווה ההורס. אלות אלו אינן שולטות בשלישיית האלים, כמו המוירות על אלי יוון. הוסף לכך את האמונה הנפוצה בהודו על גלגול נשמות, לפיה שריפת הגופה מאפשרת העברת הנשמה לגוף אחר, והחלוקה של אלפי שנים ל"קאסטות" (ברהמינים, קשאטריות, וישיות, שודרות והטמאים האסורים למגע), וברור שההוויה ההינדית רחוקה מאוד מההוויה היוונית הקלאסית שהפנתאון שלה היה הרבה יותר מאוזן, ולעיתים אף נטה לכיוונן של האלות.