ח"כ רוני בריזון

המאמר התפרסם ב"השינוי", ומובא כאן בהיתר אדיב של המחבר ומערכת הביטאון

מכל האיסורים הפגאניים, שמצאו את דרכם אל תוך היהדות הקדומה, איסורי הטומאה הם המגוחכים ביותר. רק לפני כמה שבועות התעסקה מדינת ישראל, הידועה בציבור כמדינה נאורה ומודרנית, בשאלה הביזארית "כיצד ניתן למנוע זרימת טומאה ממטוס, דרך שרוול של שדה תעופה, אל תוכו של הטרמינל החדש בנתב"ג"...

אבל מכל ה"טומאות" ו"ספק טומאות" שבאורתודוקסיה היהודית, המעליבה ביותר, הפוגעת ביותר והשוביניסטית ביותר היא "טומאת הנידה". אותה טומאה היורדת על נשים בעת מחזורן החודשי. ודווקא על הטומאה הנבזית הזאת, המשפילה נשים ורואה בהן כלי קיבול של זוהמה (טומאה=זוהמה וראו גם מילונים אבן-שושן וספיר), המדינה כבר שפכה מאות-מיליוני שקלים של כספי ציבור.

ממש ברגעים אלה, ובהתערבותו האישית של ראש הממשלה, שופכת ממשלת ישראל על ההבל מבזה-הנשים הזה עוד מאה מיליון שקלים.

ראשית, וכדי להבין את עומק הבורות בעניין טומאת הנידה, נפנה אל אחד מגדולי מפרשי התורה והתלמוד, רבי משה בן נחמן, הוא הרמב"ן, אחד מחשובי הפוסקים של האורתודוקסיה היהודית בכל הדורות. וכך כותב הרמב"ן (בפירושו לספר ויקרא י"ח יט'):

"... כי הנידה בתחילת זובה, אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה, יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם... והנה היא כאפעה הממית בהבטתו,.... כי רעתה רוע מתדבק. והוא שאמר 'בנידת טומאתה', כי יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם..."

היגיינת המקוואות

ואין צורך לומר שהרשעות כאן איננה רק בתוכן אלא גם בסגנון: האישה במחזורה החודשי היא שרץ ומבטה עלול להמית כמו נחש האפעה. אם היא תביט במראה, הרעל שהיא מפיצה סביבה יגרום להופעת טיפות דם על פני המראה!

לפחות 12 יום בכל חודש, מן הרגע שאישה "ראתה דם" ועד לסוף "שבעת הנקיים", אסור לבעל אפילו לנגוע באצבעה הקטנה של אשתו. בגלל "הטומאה" גוזרת ההלכה על אישה במחזור עוד עשרות "הרחקות" משפילות ומבזות. יש, למשל, חרדים המסמנים במפית מיוחדת את מקומה של "הטמאה" ליד שולחן האוכל המשפחתי.

כדי להתגבר על הטומאה הנוראה הזאת, המתרחשת אצל האישה חודש בחודשו במשך עשרות שנים, צריכה האישה לטבול ב"מקווה טהרה" ורק אז תהיה שוב מותרת לבעלה.

בניגוד לדעה הנפוצה, המקווה כלל איננו מיועד לניקיון. אין שום קשר, גם לא הלכתי, בין "טיהור" לשיקולי היגיינה. להפך, עשרות ומאות נשים טובלות באותו בור מים. כל מי שראה והריח אי-פעם את מימיו הירקרקים של מקווה "טהור", מבין שלניקיון אין שום קשר לעניין. מקווה הוא ממש לא תחליף לאמבטיה או למקלחת.

בישראל יש מאות מקוואות. כמעט כולם נבנו בכספי ציבור ומקופת המדינה. מחירו הממוצע של מקווה הוא כמיליון שקל. מאות-מיליונים כבר בוזבזו על מבנים שכל תכליתם ביצוע טקס פרימיטיבי של גירוש ה"טומאה".

בניית מקוואות הפכה פופולרית מאד בשנות שלטונה של ש"ס במשרד הפנים. משפטו השני, "הציבורי", של מרן אריה דרעי, המקובל ממעשיהו, נסב כולו סביב טכניקת התקצוב ששוכללה על ידו: מי שרצה כסף ממשרד הפנים צריך היה לבנות מבני דת. ברוב המקרים היה זה מקווה. במכרזי הבנייה זכו פעם אחר פעם, באופן מפתיע, קרובים ומקורבים. תעשיית הטהרה פרחה ושגשגה.

מכרזים לא כשרים

בשנת 2002 החליט גם משרד הדתות להיכנס לעסקי המקוואות (גם שם היו מקורבים) והוציא מכרז לבניית מאה(!) מקוואות חדשים נוספים. צורת הוצאת המכרז והזכייה בו (בחלק הארי זכה בנו של רב ידוע, חבר "מועצת חכמי תורה") וכן אופן הביצוע, בשנתיים הראשונות של הפרויקטים, היא כרגע נושא לחקירה לוהטת של יאח"ה - היחידה לחקירות הונאה במשטרת ישראל, ולדו"חות חמורים של מומחי אגף החשב הכללי באוצר. בינתיים עיכב משרד האוצר את הכסף לקבלנים ואלה, בתגובה, הפסיקו את העבודה. בכמה עשרות אתרים בארץ מזדקרים שלדי הבניין של מקוואות מיותרים, שננטשו על ידי בוניהם. אמנם תלונות של נשים טובלות לא נשמעו (הרי תמיד אפשר לקחת אוטובוס למקווה הכי קרוב), אבל זעקת הקבלנים המקורבים עלתה השמימה.

בהזדמנות הראשונה, וזו הגיעה כמובן עם פתיחת המו"מ הקואליציוני על כניסת החרדים לממשלה (לפני כחודשיים), דרשו החרדים, כחלק מן האתנן, תשלום מיידי לקבלנים. האוצר התנגד והודיע שכל הנושא נמצא בחקירות משטרה. אבל את החרדים לא מפחידים במשטרה והם רצו היישר לראש הממשלה.

בישיבתה השבועית, ב-6 בפברואר 2005, הקדישה ממשלת ישראל שעתיים מזמנה לדיון בענייני הטומאה. בסוף הדיון הורה ראש הממשלה לאוצר לשלם מיידית לקבלנים. הוראה כזאת, בזמן שהמשטרה מנהלת חקירות נגד הקבלנים, מוזרה בלשון המעטה שבהמעטה. כדי לגמול לראש הממשלה על המחווה הנאה הזאת, שתעלה לציבור משלמי המסים עוד מאה מיליון שקל, הפרו החרדים, תוך שבוע ימים, את ההסכם הקואליציוני שנחתם אתם, ובמקום להצביע בעד, נמנעו כולם בהצבעה על חוק ההתנתקות.  

אני והמשפטנים המסייעים לי מכינים בינתיים עתירה עבת כרס לבג"ץ. אנו תובעים להמשיך ולעצור את העברת הכספים לקבלנים החשודים ודורשים לדעת מה היו, מלכתחילה, השיקולים בקביעת מיקום המקוואות. לפי כל הסימנים לא היו שיקולים כאלה. נראה שהמקוואות פשוט חולקו לכל דורש מקרב המקורבים. אם יתברר כי אכן זה המצב, אנו דורשים מבג"ץ להורות על ביטול בניית כל המקוואות שאינם עומדים בקריטריונים, שאותם יקבע עכשיו משרד השיכון (בתקווה שזהו, סוף-סוף, משרד חסר מקורבים) ואולי נצליח, ברגע האחרון, לחסוך כמה עשרות-מיליוני שקלים לקופה הציבורית הנשדדת על דברי הבל.

אבל טומאת המקוואות תישאר אתנו עוד הרבה זמן.

הערת מערכת חופש:

נושא הווסת וקבלתו כ"טומאה" הדתי-חרדי עלתה באתר בפרשת תזריע-מצורע

http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/05_tazria/tazria.html

ברצוננו לצטט קטע מאותה פרשה, המצטרף לדברים שנכתבו בידי ח"כ בריזון ומוסיף עליהם דעת רופא:

"אין בדם הווסת ובמרכיביו שום דבר שאינו נקי, מזוהם או מידבק. כל שיש בווסת הוא עירוב של דם - מקצת אותם ששת הליטרים הזורמים בגופנו, עם חלקי רירית  הרחם, שהופרשה לאחר שהביצית שלא הופרתה לא נקלטה בו. אף לא חיידק אחד מצוי בדם המופרש, שאלמלא-כן עלול היה לזהם את הרחם ואת האישה. האישה היא זו אפוא שסכנת זיהום מרחפת עליה בתקופת הווסת, ולא הגבר, או כל מי שנוגע בה, כמו בגד, מושב או משכב. השוכב עם אישה בתקופת הווסת מסכן אותה בזיהום מבחוץ, ולא היא זו שמסכנת אותו, ואף זאת - רק בעת מגע מיני ולא בשום מגע אחר, כמו ישיבה על כיסא (כמו באוטובוס שנוסע מאשדוד לבני-ברק, למשל), מגע בבגד או כל מגע אחר".