צלעו של אדם

בימים אלה ציין העולם הנאור את יום השואה. על תופעת אנטישמיות בתוך העם היהודי כנגד נשותיו, ועל הסטריאוטיפים שגזרו חכמיו לדורותיהם על נשותיהם, אמהותיהם, אחיותיהם ובנותיהם נכתב לפני 23 שנים המאמר הבא:

המקור לנחיתותה המשפטית של האישה בהלכה היהודית, כפי שתוארה במאמרי "פצצת זמן" (לאישה" 4.11.85), מעוגן בעולם הדימויים והסטריאוטיפים, לפיהם היא, מצטיירת בעיני החברה הגברית השלטת בישראל ובעמים זה אלפי שנים. לדימוי הפיסי, הנפשי והשכלי הנחות נכרכה גם נחיתות במעמדה החברתי, ולכן גם החוקי-משפטי, בלא שניתנת הדעת על כך, שמעבר לטעות המדעית-עובדתית שבדימוי זה, גם כל קשר מחוייב המציאות אין בין השניים.

בריאת חווה מצלעו של אדם
תבליט מימי הביניים

אדגים טענה זו באמצעות שני חתכים שונים של החברה האנושית: הזקן והילד. הזקן, כמו גם הילד, שונים, כידוע, מן האדם הבוגר. שונות זו איננה נחיתות, אלא איפיון ויחוד של שלבים שונים בתהליך. ביטוייה של השונות הם ביולוגיים ומנטליים גם יחד: במיבנה הגוף ומימדיו, באורח תפקודן של המערכות ההורמונליות או הפסיכו-מוטוריות השונות, ואף בכישורים הנפשיים והשכליים. ההבדלים הסוציולוגיים בין ילד לבוגר, כמו גם בין הקשיש למתבגר, למשל, אינם פועל יוצא של החלטות חברתיות אפריוריות, אלא הם תוצאה של ההבדלים הפיסיים, הנפשיים והשכליים. חובתו של ההורה לפרנס את ילדו הקטן איננה נובעת מכך שהילד נחות מן המבוגר, אלא מכך שמעשית הוא איננו מסוגל לפרנס את עצמו, המשפחה והחברה מצידן עושות הכל כדי להעניק לו את מלוא הכלים והתמיכה שיאפשרו לו, לכשיוכל וירצה, לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בו כאדם, בחינת "חנוך נער על פי דרכו".

בחברה בה השונות בין המינים נתפשת כנחיתות של האישה ביחס לגבר, גם המערכת המשפטית מתייחסת אליה על-פי קודקס זה - קובעת כותבת המאמר, שהיא חוקרת ומרצה בתחום הוראת המדעים בפקולטה למדעי הבריאות ובפקולטה למדעי החברה והרוח של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

הקשיש, על אף חולשתו הפיסית, ולעתים אף השכלית, איננו נתפש אף הוא כנחות מן העלם הצעיר, אלא כשונה ממנו מבחינה סוציולוגית, ולפיכך אין גם החוק והמשפט מתייחסים אליו כאל נחות, ואינם קובעים לגביו מלכתחילה מיגבלות ואיסורים באותם תחומים בהם הוא מסוגל להלכה ולמעשה, לפעול כבוגר לכל דבר. אדרבא, גם לגבי הקשיש, כמו לגבי הילד, ניכרת מאוד היא המגמה לאפשר לו לממש, למצות ולהגשים בשלמות את מלוא הפוטנציאל האישי שלו - בין אם הרוחני, בין אם הגשמי, כשהמיגבלה היחידה היא יכולתו או נכונותו כפרט. כך מתאפשר טיפוחם של עילויים צעירים כמו הרשב"ג מצד אחד, או של גדולים בתורה קשישים כר' עקיבא, מצד שני.

גם הבדלים אחרים בתוך החברה כגון: הבדלי קומה ואופי, הבדלי תבונה ויופי, צבע העור או תבונת כפיים, אינם מפלים בין איש לאחיו כקבוצות, אלא לכל היותר כיחידים, לצורך עניין מסויים, כמו "חרש, שוטה וקטן". כל זה במסגרת החברה הדת או הלאום לה משתייכים אותם פרטים.

לא כן לגבי האישה. לגביה תופסים בחברות פרימיטיביות אותם חוקים המושפעים מבערות ומבורות-מדעית מחד גיסא, או מאמונות דתיות מאידך גיסא. לגבי האישה מה שקובע בחברה כזו איננו יכולתה הממשית - הביולוגית, הנפשית או השכלית - ואף לא רצונה כאדם חפשי ואוטונומי, אלא הנחה אפריורית הקובעת החלטית, ששונותה המינית של האישה מן הגבר, ובלא קשר לאיזה פוטנציאל שהוא הקיים בה, מחייבת אוטומטית לא רק שינוי בסטאטוס החברתי שלה, אלא גם מציבה אותה על מערכת חוקית-משפטית שונה לחלוטין מזו של הגבר. בחברה בה השונות בין המינים נתפסת כנחיתות של האישה ביחס לגבר, גם המערכת המשפטית מתייחסת אליה על-פי קודקס זה.

בריאת חווה מצלעו של אדם
מתוך הספר מרגרטה פילוסופיקה, באזל 1536

תופעה זו, כאמור, היתה והינה תופעה סוציולוגית, שכיחה בהרבה חברות פרימיטיביות של תרבויות מזרח ומערב כאחד. אשר לדת היהודית, מאחר שזו אינה מושתתת על קודקס חוקי המקרא לבדם, אלא על מערכת אדירה של פרשנות אנושית שלא פסקה, למעשה, מאז חתימת המקרא ועד לעצם ימינו אלה, שולטים בחוקיה בעירבוביה מופלאה שבעים פנים, וק"ן טעמים, והררים התלויים בשערה על כל תג ותג, ועל כל קוצו של יו"ד, בכל אחד מתחומיה.

ביחס להבדל במוצא הביולוגי בין אישה לגבר, הרי מי שמקבל את הפשט המקראי כפשוטו במקום אחד, אך באורח סלקטיבי פוסח על הפשט ונזקק לדרש במקום אחר, אי אפשר שלא יגיע לסתירות פנימיות, המחייבות הכרעה אנושית על כל המשתמע מבחירתו. במקום אחד (בראש' ב') מופיע סיפור בריאת האדם מן האדמה, ואילו האישה - מצלעו של אדם, כלומר, החומר הביולוגי כולו, מלכתחילה, שונה הוא תכלית שינוי במקורו, בטיבו ובמיבנהו. על טעות זו, שהמדע דהיום שולל אותה מכל וכל, בונים סטריאוטיפ הקובע, כי האישה מסריחה מעצם טבעה, ואילו הגבר - לאו: "שאלו את ר' יהושע... מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראה מעצם. משל: "אם תניח בשר שלושה ימים בלא מלח מיד הוא מסריח"... (בראש' הבא ו"ז). ולשיטתו, אין ר' יהושע מתייחס לפסוק אחר הסמוך כל כך לקודמו, והמתאר את הגבר ואת האישה כעשויים מחומר אחד "... ודבק באשתו והיו לבשר אחד", שכן לענין זה נוח לו להעדיף את הדרש על הפשט!

תיאוריה דמיונית זו על ההבדל במוצא המינים קרובה, לפיכך, מאוד להשתמעויות נוספות העולות ממנה: לבד מן האישה יש בעלי חיים נוספים, שצחנה עולה מהם, הלא הם הכלב והחזיר, ואין קל, אפוא, מצירופם והכללתם באותה קטגוריה: "יש ליזהר שלא ילך איש בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אישה או כלב או חזיר" (קיצור שלחן ערוך ג' ח'). במקום אחר מוסיפים לחבורה "נכבדה" זו, שאין ממצעין ואין מתמצעין בה (אין נכנסים בקרבה או אין נותנים לפרט מפרטיה להיכנס בקרב הגברים), גם את הנחש... גם כאן, האסוציאציה המקראית - כפשוטה.

בריאת חווה מצלעו של אדם
חימר שרוף, דן מלר, 2007

למרבה הכאב והזעם, לא רק לאותם חכמים וגדולים בתורה יש עולם אסוציאציות עשיר. גם לפשוטי עם כמונו יש אסוציאציות, הנכרכות בקישורו של האדם לכלב בכפיפה אחת. לאסוציאציה זו קוראים אנטישמיות, כשהנפגעים ממנה הם גם הגברים של העם היהודי! כאשר בעליהם של מועדונים אנטישמיים אקסקלוסיביים במקומות שונים בעולם רוצים לא רק להיבדל מן היהודים, שהרי יכלו לאסור את הכניסה על יהודים בלבד, אלא כשרוצים לכרוך בדלנות זו גם בהשפלה ובהדגשת נחיתות שלהם, מציינים על דלת הכניסה: "ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה!" וקמה, ובצדק כמובן, זעקה גדולה של כל מי שכבוד האדם יקר ללבו, ולא רק מקרב אחינו בני-ישראל, ושואלים: "הכיצד??!!! יהודים וכלבים בכפיפה אחת???" ואין אותם זועקים ומוחים ומתריעים נוטלים קורה מבין עיניהם, ונותנים דעתם על כך, שמה ששנוא עליהם אינם רשאים לעשות לזולתם, אפילו זולת זה אינו "אלא" אישה, ושדופי נורא זה שמצאו בשונאי ישראל וסביב אותה אנאלוגיה עצמה - בהם עצמם הוא מצוי!

כשהעליתי טיעון זה לפני רב בישראל, השיב שהעניין איננו כפשוטו, ואם אהיה מוכנה להקדיש כמה שעות לישב עמו, יסביר לי את שורשי "טעותי". ניסיון כזה של רבנים "לטהר את שרץ בק"ן טעמים", אינו יכול להתקבל על הדעת בשל ב' טעמים:
(א) משום שהם בעצמם לא היו מלכתחילה מוכנים להקדיש מספר שעות מזמנם, כדי לישב עם אנטישמים ולשמוע מה נימוקים יש להם, להסביר בהם קישורו של יהודי לכלב.
(ב) משום שאפילו יש להם, לרבנים, ק"ן טעמים לטיהורו של השרץ, יכולים אותם טעמים ואותם נימוקים והסברים לשמש כבומרנג בידיהם של האנטישמים לדורותיהם, כדי להצדיק ולהסביר בעזרתם את סיסמאותיהם שלהם!

מולייר, במחזהו "טרטיף", מוקיע צביעות והתחסדות של קיצוניים דתיים, בעיקר בשל ההיתר שנוטלים הם לעצמם בעניינים שהם אוסרים על זולתם. כשהרב בישראל זועק חמס כנגד אנטישמים, הכורכים בצוותא חדא בני אדם עם כלבים, פונה אני אליו בלשון עמי ושואלת: "רבי, לך שרי (מותר) ולי אסור?!" (ירושלמי, מגילה ס"ג ה").

-------------------------------

1.	מאת ד"ר צופיה מלר, פורסם ב"לאישה" ב - 25.11.85