ערוותה של האורתודוקסיה היהודית

הוצאתן של הוראות והנחיות בשם היהדות, כביכול, אל מנעד תחומי החיים של העם בישראל, ובעיקר - ביזוי האישה בשמה החרדי "ערווה", או הפרדה משפילה ומפלה של האישה מן האיש בחיים החברתיים, עברה כבר מזמן את גבולות הסביר והנסבל אצל בני החברה היהודית החופשית (דתיים מתונים, מסורתיים וחילונים מובהקים). חברה המתיימרת להיקרא לא רק "יהודית", אלא גם "דמוקרטית", אינה יכולה ואסור לה לקבל, גחמות ותכתיבים שרירותיים, שפוגעים בצלם האדם של האישה ובזכותה לחיות כאדם. מקומם של תירוצים עלובים הבאים בשם הפלורליזם, כמו "אלו הם הערכים בהם הם מאמינים" או "צריך להתחשב באמונתם" הוא בפח האשפה של תת-התרבות.

לא רק במדינות פונדמנטליסטיות, שחוקי ימי הביניים החשוכים עדיין שולטים בהם ושלא היינו רוצים להידמות להן, מקופחת האישה, מופלית ומבוזה כתת אדם. לצערנו ולחרפתנו, גורלה של האישה ביהדות הדתית איננו טוב מזה שלהן, ושום הצהרה מפי רבנים או מפי הקרבנות הנשיים עצמן אין בה כדי לטשטש עובדה זו. מי שאינו מאמין, יבוא לישראל הדמוקרטית, "המתקדמת", "ההומאנית","הליברלית", "הנאורה", ילמד פרק בדיני אישות של המשפט העברי הנוהג בה, ישפשף את עיניו, ויווכח!

מי שאף בזאת לא השתכנע, יסרוק במבטו את ספסלי הכנסת והממשלה, את המקומות השמורים מראש רק לגנרלים, לרבנים ולעסקני דת ממין זכר, ויבין מדוע לא איכפת למרביתם של קובעי המדיניות החברתית בישראל, דבר וחצי דבר בנושא זה. מדוע לא מן המוסדות הנבחרים תבוא הישועה.

מבית המחוקקים הישראלי ומפמליית שרי הממשלה יעבור לבתי הקברות של יהודים בישראל - שמרביתם מנוהלים ומופעלים בלעדית ע"י ה"חברה קדישא" האורתודוקסית; יעיף מבט על כיתובי המצבות, ויבחין שבמרביתן לא מופיע שם אימו של הנפטר אלא שם אביו בלבד! יתלווה להלוויה אורתודוקסית, גם זו של אנשים חילונים, ויגלה שאין רשות לנשים - בתו של הנפטר, רעייתו, אחותו או אמו - לשאת דברי הספד בהלוויות יקיריהן. כך הורה הרב-הקברן באופן חד משמעי, ומי בשעת כאב, שכול ומצוקה זו יעז להתווכח ולהמרות את פיו?

ולהבדיל מרגעי העצב והצער - יציץ לרגעי השמחות המשפחתיות בחברה האורתודוקסית: חתונה, בר-מצווה, ברית מילה - ויבחין שגם שם, ולא רק במרחב הציבורי, מופרדות נשות המשפחה ואורחותיה מן הגברים שלהן. האם אינה רשאית לחגוג בחברת בעלה, אחיה, אביה ובניה, והאב אינו נוהג לחגוג בחברת רעייתו, בתו, אמו או אחותו. ידיהן של הנשים האורחות, הקרובות וחברות המשפחה הן טמאות מכדי שגבר ילחץ אותן לשלום, והמארחות טמאות מן הסתם, מכדי שהאורחים הגברים יברכו אותן לשלום פנים אל פנים.

מי שאף מזאת לא ילמד, יכנס לאוטובוס של "אגד", חברת התחבורה המונופוליסטית הגדולה ביותר במדינה, יעלה על קו מס' 350, "קו ניסיוני" מאשדוד לבני-ברק, יראה במו עיניו נשים "צנועות וחסודות" בשביסים (הגרסה היהודית של הרעלה המוסלמית), נכנסות כנועות כעדר כבשים לאוטובוס מבעד לדלת האחורית, כרסותיהן בין שיניהן, תינוקות תלויים על אחת מזרועותיהן וסלי הקניות בזרוען האחרת, מצטופפות ומיטלטלות בנסיעה בחוסר נוחות, כיון שזו דרכם של ירכתי האוטובוסים מעצם המבנה שלהם, בעוד בעליהן, אחיהן, אבותיהן ובניהן, בני "מגדר האדונים" לפי ההלכה היהודית, עולים ונכנסים בדלת הקדמית, יושבים בקדמת האוטובוס, כנאה וכיאה לאדון אמיתי. ואם יעיף מבט על שלטי הפרסומת המעטרים את האוטובוסים, כמו את לוחות המודעות בחוצות ירושלים, יבחין ללא ספק שאין בהן דמויות של נשים כלל!!! גם לא בפרסומות של אדי לתרומת אברים, או של קופת החולים הכללית. לו נחת כאן יצור מכוכב אחר, היה סבור שרק מגדר אחד חי על הפלנטה המשונה הזאת, המתיימרת לשמש עיר בירתו הנצחית של העם היהודי.

יציץ לאולם ציבורי בו מחלקים פרסים מטעם משרד ממשלתי, כמו משרד הבריאות, ויראה במו עיניו כיצד נאסר על שתי הנשים היחידות שזכו בפרס לעלות לבמה ולקבלו, לצד הגברים שזכו בו. שמותיהן: פרופ' גב' חני מעיין, רופאה וגב' נעמה הולצר, אחות במקצועה. הטקס נערך לא בשכונת מאה שערים, ולא בבית כנסת כלשהו, אלא בבית החולים שערי צדק בירושלים ביום 25.9.2011.

משם ישים פעמיו ויכנס למחנה צבאי של הנח"ל, אי שם בנגב, כדי להשתתף בטקס לזכרו של רבין, ויראה במו עיניו כיצד מסולקות בבושת-פנים שתיים מן החיילות מעל הבמה, עליה עמדו לשיר לצד חבריהן החיילים, בפקודת הרב - והקצינה בעקבותיו - כדי שלא יישמע קולן, חלילה ובכך תיחשף ברבים ערוותן, חרמנא (!) ליצלן.... ואז אולי יתחיל להאמין. אמונתו תגבר, מן הסתם, לכשישמע את התירוץ לאפליות אלה - "צניעות"!

בשם תירוץ זה מורחקות הנשים בבתי הכנסת לעזרת הנשים. מאחור, כמובן. תמיד רק מאחור. אף פעם לא מלפנים. בשם תירוץ זה נאסר עליהן לבוא ב"קהל השם" באירועים פומביים. גם שם, אם מותר להן להופיע בכלל, הן מופיעות רק מאחור. אף פעם לא מלפנים, אלא מה? וכי לא כך נצטוו במפורש ע"י הרמב"ם? ודוק: "מי שפגע (=פגש) באישה בשוק - אסור לו להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחוריו" (משנה תורה, ספר קדושה -- הלכות איסורי ביאה -- פרק כ"א -- פסוק/ים כ"א)

וכך עכשיו באוטובוסי "מהדרין", ובקווים שמספרם גדל והולך, וכבר אינם לצורך ניסוי בלבד, אלא קנו להם אחיזה של קבע, ולאחרונה גם ברכבת ישראל, ההפרדה בהם בין המינים אינה סתם הפרדה. זו הפרדה הכרוכה באפליה לרעה, בשלילת הזכות לשוויון, בהשפלה.

אם כבשים פתיות אינן מסוגלות למרוד באדוניהן, רועה העדר, קשה להאשימן על כך, הן נולדו לתוך זה, ינקו את האפליה עם חלב אימן ואינן יודעות שאפשר - וצריך - להיות אחרת (ר' רוזה פארקס, האישה הכושית האמיצה וטניה רוזנבליט הישראלית). אבל מי שעומד על דם רעהו/ רעותו - ושותק, איננו טוב מהגרוע שבגזענים.

מי שאיננו מצהיר מפורשות: "קול דמי אחותי זועקים אלי" מן הקלון ומן הנחיתות, מן ההדרה ומן ההשפלה, גם אם איננה מתלוננת בעצמה, כיון שאינה יודעת שוויון מהו - אין לו שום זכות מוסרית להרים קולו נגד התגברות תופעת האנטישמיות באירופה הישנה והמתחדשת! גם לא נגד הנאצים שחרתו בשעתם בפתחי המועדונים האכסקלוסיביים שלהם את הכתובת: "ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה"! לא כל עוד נאסרת על נשים בירושלים אפילו ההליכה על מדרכותיהם "של הגברים"!

אלא שהצהרות והכרזות אינן פיתרון לחרפה. חובה על הציבור החופשי כולו, נשים וגברים כאחד, דתיים מתונים, מסורתיים וחילונים מובהקים להגיב ממש! בשום פנים ואופן אין לקבל כחוק או כ"מנהג המקום" תכתיב שמהותו ביזוי האישה והדרתה, אפילו מקורו הוא הלכתי! מכל שכן אסור לציבור הנאור להיכנע לתכתיבי גחמה דתיים, ועל המנהיגים והמחוקקים השפויים של המדינה לאסור בחוק ביזוי והדרה של האישה. חובה דמוקרטית של רשויות האכיפה לסגור כל מוסד ממלכתי שמדיר אישה או מפלה אותה לרעה, ולהעמיד לדין את המבזים והפוגעים בצלם האדם.