זכר ברא אותם

מאת: ניצן

כותבת האקדמיה ללשון העברית: "צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין - כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת. על כן צורת הזכר יפה גם לנקבות, מה שאין כן צורת הנקבה: זו מציינת רק נקבה ומוציאה את הזכר. זו דרכה של העברית. אנחנו אומרים בלשון זכר 'גן ילדים' (גם אם יש בו רוב של ילדות), 'בית חולים' ועוד, אבל כאשר הכוונה לנשים בלבד נוקטים לשון נקבה, כגון 'בית יולדות'."

חכמי הדת היהודית, המסתמכים על טקסטים בעברית, אימצו לרוב מוסכמה זאת, על פיה הסיבה הפשוטה לאי-אזכור הנטייה הנקבית במקומות רבים היא השימוש בלשון זכר כקיצור. באופן טבעי, "לא תרצח" חל גם על נשים, כפי שבוודאי התכוון כותב הטקסט המקורי, בין שהוא "אלוהים" ובין שהוא אדם, כפי שטוענים חוקרי ההיסטוריה - הגם שלא כתב "לא תרצחי". כך גם "לא תגנוב" (בלשון זכר), "ששת ימים תעבוד" (בלשון זכר), ועוד ועוד.

אלא שאותם חכמים, שרובם ככולם זכרים היו, מצאו להם את הטקסטים המסוימים המשרתים אותם היטב: את המקומות בהם השימוש בלשון זכר - יפה לו שייתפרש כזכר בלבד.

מסכת 'שבועות' בתלמוד (דף ל' עמוד א') דנה באריכות בכך שמהטקסט המנוסח בלשון זכר בדברים י"ט 16-20 ניתן להסיק שנשים אינן כשירות לעדות, ומביאה כחיזוק את תהילים מ"ה 14 המשתמש בלשון נקבה: "כל כבודה בת מלך פנימה". גם מסכת 'בבא קמא' (דף פ"ח עמוד א') דנה באופן דומה בטקסט התורני ומגיעה כמובן למסקנה דומה לגבי אי-כשירותן של הנשים להעיד.

ומפרט זאת הרמב"ם: 'נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר "על פי שניים עדים" (דברים י"ז 6) - לשון זכר, לא לשון נקבה. וכן הטומטום והאנדרוגינוס פסולין, מפני שהן ספק אישה.' (משנה תורה, הלכות עדות, פרק ט', הלכות ב'-ג') - "טומטום" ו"אנדרוגינוס" הם מונחים הילכתיים לסוגים שונים של אנשים שקשה להכריע מהו מינם המדויק, ולכן המסקנה המתבקשת שאם לאישה אסור להעיד - אז למען הסר ספק, גם להם אסור.

ההסקה הנוחה שאם אסור X אז גם אסור Y רווחת בתלמוד. וכך אנו גם למדים (מסכת יבמות, תוספות): "ואישה אינה ראויה לדון ... כל הכשר לדון כשר להעיד ... מעתה שאין אישה מעידה אינה דנה." - כלומר, מאחר שלאישה אסור להעיד, ודיינוּת נלמדת מתוך עדות - אסור לאישה גם להיות דיינית במשפט. מגדל קלפים לוגי שנבנה על סמך טקסט שנכתב במקור, כמקובל, בלשון זכר!

"מדרש תנאים דברים" (או "מכילתא דברים" במקור) הוא גם טקסט עתיק וידוע שנכתב בתקופת התנאים (ראשית תקופת התלמוד), ומפרט אף הוא מבלי להתבייש: "שום תשים עליך מלך (דברים י"ז 15) - ולא מלכה. מלמד שאין מעידין [ממנים] אישה במלכות, וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהן אלא איש." (מדרש תנאים דברים, פרק י"ז, פסוק ט"ו)

וכך ממשיכה הלוגיקה להיבנות למרות מוסכמה לשונית: אסור להעיד, אסור לדון, ובוודאי שאסור לשלוט, ובסופו של דבר אסור "כל משימות שבישראל".

אילו רק היו אלה דברים עתיקים שנלמדים כהיסטוריית מסורת נחמדה - דיינו. אלא שחיינו כיום במדינת ישראל מבוססים בפועל על מסקנות עתיקות מקוממות אלה: לנשים אסור להעיד כלל בבית הדין הרבני, והרבנות נאבקת בבג"ץ בנושא הסמכת רבנות לנשים. האם ראיתם נשים לאחרונה במפלגות החרדיות? או בצמרת המשרדים בהם מכהנים שרים חרדים?

אז להתראות במדינת ישראל בעוד כעשרים שנה, כאשר תהיה בת מאה.