הגיגי ערווה
מאת אריה אוריאל
א. מריבה אודות הערווה
בישראל חיים בני כמה וכמה דתות
(יפי-הנפש קוראים להם "עדות"):
יש דרוזים, יש ארמנים, קתולים ויהודים,
יש מוסלמים, יש בהאיים, פרבוסלבים ויש חרדים.
מדי פעם לפעם נושבות רוחות רעות
ופה ושם מתגלעים חילוקי דעות.
בימים אלה נטוש ויכוח בין הגישה היהודית
לבין המחמירים מקרב רבני הדת החרדית:
רבני החרדים קובעים: פריצות וזימה בשירת בנות-חווה;
רבני היהודים אומרים: שירת נשים טהורה היא וערֵבָה.
רבני החרדים פוסקים: קול אישה - היה לא תהיה!
רבני היהודים טוענים: איש באמונתו יחיה.
על מנת להבדיל בין רבנים לרבנים,
מוצע כאן לכנות את המחמירים "עֶרְבָנים".
או, על משקל "גבר-גבר", יִיקראו למחמיר "רב-רב",
כדי שלא יוטמע ויִיטָמֵא, חלילה, בין רבני הערב-רב.
ובעתיד, לכן, לא יכונה הרב המחמיר "רָבָּן",
אלא הכול יפנו אליו בתואר "רברבן".
הוצעו, בין היתר, גם התארים "חמרן" ו"מחמירן",
אך ההצעות הללו נדחו והוחלט לא לקבלן,
כי בשל השורש המשותף "חמר", היה מקום לחשוש
שיטעו בין הרב החמוּר, חלילה, לזה הקופץ בראש.
* * * * *
ב. תודה לרבני הערווה
אחרי הרהורים ארוכים בפסיקה "קול באישה ערווה" המעסיקה את העם בימים אלה, הגעתי למסקנה שהצדק עם הפוסקים המחמירים. התברר לי, בזכות גישתם זאת, שאני מלאך. כן. בפירוש: אני מלאך ואני חביב על הקב"ה.
מלאך
מאת גוּאריֶנטו ד'אָרפוֹ, צייר איטלקי מהמאה ה-14
מוזיאון צ'יוויקו, פדואה, איטליה
הכיצד? אסביר.
נולדתי במשפחת מוסיקאים יוצאי גרמניה. סבי היה כנר בברלין ומאוחר יותר בתזמורת הפילהרמונית בארץ. אמי הייתה פסנתרנית במקצועה, אך בשל הנסיבות עסקה כאן במלאכות אחרות. דודי היה פסנתרן
מוכשר ומצליח שבזכות נגינתו ניצל מתאי-הגזים.
מאז שאני זוכר את עצמי טבלתי במוסיקה. מוסיקה הינה חלק מאישיותי ומהווייתי. ובמיוחד אהבתי ואני עדיין אוהב אופרות וממילא גם שירת נשים. אהבתי ואני עדיין אוהב את הקלטות קולותיהן של הזמרות
הדגולות אָמֶלִיטָה גָאלי-קוּרְצִ'י, טוֹטִי דֶל-מוֹנְטֶה, פְרִידָה הֶמפְּל, לוֹטֶה לֶהמָן, מריה קאלאס, רֶנָטָה טֶבָּלדִי, ויקטוריה דֶלוֹס אָנְחֶלֶס, אָנָה מוֹפוֹ, מֶרִיוֹן אֶנְדֶרְסְן, בִּירְגִיט נִילְסוֹן, לֵיאוֹנְטִין פְּרַייס, גֶ'סִי נוֹרְמְן ואחרות.
בעוונותיי אני מודה, שחביבים עלי גם קולותיהן של אוּם כּוּלְתוּם, לילה מורָאד וזמרות מזרחיות אחרות, כולל הזמרות הישראליות.
מכיוון שאני גם עוקב אחרי פסיקות הרבנים, התברר לי, לתדהמתי הרבה, למקרא דברי המלומדים והחכמים המחמירים שבמחמירים והמהדרים שבמהדרים, שמאז שחר ילדותי הייתי חשוף לתחבולותיו
של סטרא אחרא. תהיתי: כיצד זה קורה שקולות הנשים, שכה הרביתי להאזין להם, דווקא אותי מעולם לא גרו מינית, והרי אני רגיש בהחלט לקסמן של נשים - וזאת בלשון המעטה. שירת הזמרות העניקה
ועדיין מעניקה לי תחושה של התעלות עצומה והתרגשות רבה, אולם קולותיהן מעולם לא גרמו לי לריגוש מיני, או אפילו למחשבות ארוטיות כלשהן. תחושותיי בעת שמיעת קולותיהן זהות לחלוטין לתחושות
שמעוררים בי קולותיהם של הזמרים אֶנְרִיקוֹ קָארוּזוֹ, בִּנְיָמִינוֹ גִ'ילְיִי, יוסף שמידט, טִיטוֹ גוֹבִּי, יָאן פִּירְס, ריצ'ארד טָאקֶר, פְּלָאסִידוֹ דוֹמִיְנגוֹ, לוּצָ'אנוֹ פָּאבָארוֹטִי, עבדוּל וָהָאב, פָרִיד אִלְאַטְרָש ואחרים.
האם אינני נורמאלי?
התעניינתי, חקרתי ונברתי והתעמקתי והגעתי למסקנה שיש ויש בסיס לפסיקת המחמירים. את ההסבר המוחץ והמשכנע ביותר מצאתי
אצל הרמ"ע מִפָאנוֹ (בלועזית Menahem Azariah da Fano) (1548 - 1620), גדול המקובלים של איטליה: הוא קבע, שבשעת שירת הים אלוהים הפך את משה ובני ישראל למלאכים שהם יצורים חסרי
יצרים מיניים, וכך בני ישראל ומשה בראשם לא חטאו בהרהורי פריצות בהאזינם לשירת מרים ונשות ישראל.
המסקנה המתבקשת: גם אני זכיתי ונעשה לי אותו נס. כל אימת שאני מאזין למוסיקה שבביצועה משתתפים קולות נשים, גם אני - כמו בשעתם משה ובני ישראל - מתעלה לדרגת מלאך, ליצור שאין
לו יצרים מיניים...
הסבר זה מקובל עלי, כי אין לי הסבר אחר.
אני סומך על הרבנים המחמירים שהם פוסקים על סמך ניסיונם האישי, ושהם יודעים על מה שהם מדברים, משום שלהם, כנראה, לא נעשה אותו נס. וכך, בצדק ומתוך אחריות כבדה, הם מזהירים אותי
ואת האחרים.
אני גם משוכנע, שאלמלא זכיתי ונעשה לי כל פעם אותו נס, היו ללא ספק עולים גם בלבי, רחמנא לצלן, אותם הרהורי פריצות המציקים לרבנים המחמירים למשמע זמרת נשים.
ינואר 2012
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
