על הכללה ובקשת מחילה

בימים אלה עומדת ישראל לבקש סליחה ומחילה משרידי ה"חיפושיות" על הפגיעה בהם ב-1965, כאשר בוטלה הופעתם הפומבית בישראל. אכן, מעשה אנושי יפה ומבורך: מי שפגע בזולתו, מבקש סליחה ומחילה על הלבנת הפנים שלו ברבים, גם אם חלפו שנים רבות מאז. אבל בד בבד עם בקשת הסליחה הזו, ועוד נוספות שאנו מבקשים מזולתנו, ומצפים מן הזולת שיבקשו מאתנו, כדאי לזכור ציבור גדול מאד של בני אדם, המונים 52% מן האוכלוסייה היהודית בישראל, מהם חובה קדושה לבקש סליחה ומחילה. זה הזמן אפוא לפנות אל הגברים בעם ישראל, כוונתי - לאותו מיעוט בהם, שההלכה עדיין משמשת נר לרגליהם ומכתיבה את השקפת עולמם ודעותיהם, שיתנצלו ויביעו חרטה על אותן הכללות ועל אותם סטריאוטיפים מעליבים כלפי האישה מקדמת דנא, ושעדיין מוסיפים ללמדם את בניהם ב"ישיבה", ב"חיידר" או ב"כולל" עד עצם היום הזה.

"אישה חמת מלא צואה"

"תנא: אישה חמת מלא צואה ופיה מלא דם, והכול רצין אחריה" (שבת קנ"ב/ד'). כיצד היה מגיב גבר חרדי מרוקאי מבית ש"ס, לו אמר איזה אשכנזי: "מרוקאי - חמת מלא צואה ופיו מלא שכבת זרע והכול רצין אחריו"? מדוע גבר מרוקאי הרגיש כל כך לכבודו, והמתנגד (בצדק!) להכללות, אינו מתנגד להכללות כשמדובר ב"אחר", שונה ממנו, ואינו רגיש לכבוד זולתו, אפילו "זולת" זה אישה היא?

תאמר: זהו תיאור ביולוגי? אשיב: האם בחמת של הגברים אין צואה? האם להם אין הפרשות ("מגעילות" לא פחות מדם ו"טהורות" לא יותר ממנו)? מדוע, בכלל, צריכה ברייתא כלשהי להידרש לדימוי כזה, בבואה לתאר את נפלאות בורא עולם?

וולטייר, שנדרש לדימוי ביולוגי כדי לתאר את נפלאותיו של הגוף האנושי אמר: "האדם הינו מערכת ביוב ניידת גאונית". ואכן - הוא צדק! אבל באומרו "אדם" כיוון דבריו לבני שני המינים, כפי שאמנם אנו יודעים, ולא לבני מין אחד בלבד. והרי כולנו יודעים שגם לגבר יש צואה בבני מעיו! גם לו יש כמה הפרשות נוספות - לאו דווקא נעימות בתכונותיהן הפיסיות, אז מדוע להשתמש בתיאור מכוער כזה כדי לאפיין דווקא את האישה?

וולטייר
וולטייר היה שם העט של פרנסואה מארי ארואה, פילוסוף וסופר צרפתי
1694- 1778

"חוה בפני אדם - כקוף בפני אדם"

כשהרב עובדיה יוסף התייחס בדבריו לנשים כאל חמורים, איש לא תבע ממנו שיתנצל על כך והוא, כמובן, לעולם לא יעלה על דעתו שנדרשת כאן התנצלות כלשהי! לדידם של "נטורי ההלכה", להתייחס לאישה כאל בעל חיים מאוס (בעיניהם) זה מובן מאליו, כי כך למדו מן "הספרים הקדושים": "חוה בפני אדם כקוף בפני אדם" (בבא בתרא נ"ח) - כיצד היה גבר כלשהו מגיב לו אמרה אישה כלשהי, שאדם בפני חוה כקוף בפני אדם? האם זו הדרך שמצאה ההלכה לכבד בה את האישה?

הרב מאיה, איש ש"ס ונבחרה לכנסת, מצטט לפני שנים מספר מספר הזוהר (חלק ג', י"ט/2) את הדעה כי כאשר הקב"ה כועס על עם ישראל, הוא מניח לנשים להנהיג ולמשול. והוא מוסיף הסבר גאוני משל עצמו: "גמל מתאים למדבר, סוס מתאים למירוצים, ונשים מתאימות לשבת בבית ולגדל את הילדים". הוא המחליט מה מתאים למי. וכי איך היה גבר יהודי מגיב לו נאמר עליו מפי איזה "גוי": "קרצייה מתאימה לכלבים, עלוקה מתאימה לערפדים, ואיש יהודי - לקחת ריבית קצוצה מהגוי"? משפט כזה, אלמלא נאמר כהכללה, ואלמלא החברותא הלא מכובדת, לשון המעטה, יש לו, הרי, בסיס הלכתי - "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כ"ג/21) לא פחות משיש בסיס למיקום הנשים בבית!

כך, אמנם, יש נשים ש"מתאים להן" לשבת בבית ולגדל ילדים, כי זו הייתה תמונת המצב ההיסטורית-סוציולוגית לפני מאות ואלפי שנים, כשלנשים לא ניתנה אפילו הזכות להחליט מה מתאים להן ומה לא - אבל לבחור בשמן ולהחליט עבורן, בדרך של הכללה, ע"י מי שאינו משתייך לקהלן - ואף מודה על כך שלוש פעמים ביום גם בימינו אלה - זו חוצפה והתנשאות שאין למעלה מהן, בפרט שאותו אדם עצמו נעלב עד עמקי נשמתו כאשר מישהו זולתו מביע דעה (בלא כל קשר לשאלה, אם נכונה היא אם לאו) למה מתאימים בני עדתו ולמה אינם מתאימים.

אישה, כלב, נחש, חזיר

ההידרשות החוזרת ונשנית לדימויי חיות כשמדברים בהכללה על נשים, ולרוב - חיות "טמאות", או מעוררות סלידה בתודעה היהודית הקמאית, אינה המצאתם של הרב עובדיה יוסף או של הרב מאיה, כמובן. לדת היהודית יש מסורת ארוכה של דימויים כאלה. במסכת פסחים ק"י, למשל, מוזכרת האישה בכפיפה אחת עם הכלב, החזיר והנחש. ב"קיצור שלחן ערוך" - תמצית הדינים והחוקים של הדת היהודית, נאמר (ג'/ח): "יש להיזהר שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים ולא בין שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אישה או כלב או חזיר". והרי לו רצה המחוקק פשוט להפריד בין המינים, היה יכול לומר: " לא ילך איש בין שתי נשים, ולא תלך אישה בין שני גברים". נקודה. ובמשפט אחר להתייחס בנפרד, אם דווקא רוצה הוא, לכלבים, לחזירים או לנחשים. אבל הוא לא עשה כן. הוא, פשוט, אינו רואה טעם בהפרדה כלשהי בין אישה לבין כלב או חזיר. ה"טומאה" היא המשותפת להם בעיניו! יתר על כן. גם כוונת השפלה רואה אני כאן: כאשר אנטישמים באירופה ובארה"ב כתבו על מועדוניהם האקסקלוסיביים "הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה" הם לא התכוונו רק להיבדל מן היהודים, או לאסור על כלבים את הכניסה. והרי כלבים אינם יודעים לקרוא! הם, במפורש, התכוונו במשפט זה להשפיל את היהודי ולהעליבו, ולומר לו: "ראה למי אתה מדומה בעינינו!".

קמו אז, ובצדק, יהודים ואף שאינם יהודים ברחבי תבל וזעקו: "אנטישמיות!" ואני שואלת: יהודי וכלב - זו אנטישמיות, ויהודיה וכלב - דברי קודש?! שאם לעניין היבדלות מחברתם - הם מתבדלים מהנשים, ממש כשם שאנטישמים מתבדלים מיהודים, ואם לעניין הדימוי לכלב - אף כאן קיימת זהות גמורה בין הדימוי האנטישמי בין אדם לכלב, לבין הדימוי ההלכתי בין אדם לכלב. או שמא תאמר: אישה אינה בחזקת אדם? אז מי מעניק לך, יהודי חרדי שלי, או בן לעדה יהודית כלשהי - את הזכות להיפגע ממה שאומרים עליך, אבל להשתמש באותם אמצעי פגיעה כלפי בני אדם אחרים, "אפילו" הן נשים? האם ההסתתרות מאחורי הטענה "דברי קודש הם" היא נימוק אמיתי? רציני? מוסרי וצודק?

בקשו סליחה!!

בשעה זו של חשבון נפש וציפייה למחילה על עלבונות, שעה שאומה שלימה צופה ומקשיבה וקוראת בדריכות על כל התבטאות של "עלבון" שעלב מנהיג חברתי עדה או עדות בישראל, ומצפה לבקשת "סליחה" מצדו; בשעה בה מאשימים גברים יהודים איש את רעהו או את מערכות המשפט בישראל בכוונות זדון של "גזענות עדתית" - יקומו נא עכשיו כל הגברים היהודים, הדתיים, החרדים ובני שאר קבוצות חברתיות בעמנו, ויתנצלו בפנינו, הנשים, על ההכללות, ועל הדימויים, ועל הסטריאוטיפים, ועל האפליות החוקתיות שהכלילו ודימו והיפלו וקיפחו בלימוד, ובכלכלה, ובמתן הזדמנויות, ובדיני-אישות את אמהותיהם ואת אחיותיהם, את נשותיהם, את בנותיהם ונכדותיהם לדורותיהן. יבקשו סליחה ומחילה בשמם של רבותיהם ומנהיגיהם לדורותיהם: רבי יהודה בר' נחמיה ורבי לוי (בראשית רבא מ"ה), ורבי יהושע (בראש' רבא י"ז), ורבי יצחק (בבא מציעא פ"ז), ורב (בבא מציעא נ"ט), ורבי חנינא (בראש' רבא י"ז/ט), ורבי אליעזר (סוטה כ'), ובית שמאי ובית הלל ורבי עקיבא (גיטין צ'), ועוד, ועוד, ראשונים ואחרונים עד עצם היום הזה.

יקומו בשמם של אלה המקדשים את דבריהם גם היום, ויתנצלו בפני נשות ישראל על דברים אלה ואף גרועים מהם, שנאמרו עליהן במשך הדורות, ויבטיחו שלא יוסיפו ללמדם עוד, ויחדלו לחנך את בניהם לאורם ולנהוג לפיהם. שאלמלא כן - אין להם כל זכות מוסרית לתבוע את עלבונם שלהם מן "הגויים", ומבני עדות יהודיות אחרות, ומן החילונים ומן הנשים, ואין להם כל תוקף נורמטיבי ומוסרי להוסיף ולשבת על כנם כמנהיגים רוחניים, או כמחוקקים, או כשרים לבני העם הזה, שמחציתו - הנשים - פסולות הן בעיניהם לעדות, וקרבתן מטמאת, וקולותיהן ערווה, ובתכונותיהן אין הן אלא "גרגרניות, צייתניות (מצותתות), עצלניות וקנאיות, אוסטטניות (רגזניות) ודברניות, גנביות ויוצאניות" (בראש' רבא מ"ה), "מסריחות" (בראש' רבא י"ז) ו"וטיפשות" (יומא ס"ו), בלתי אמינות (במדבר רבא ב' י"ז/9), ו"נואפות" (נדרים כ'), "שחצניות" (ירוש' שבת ו'/א') ו"צרות-עין" (בבא מציעא פ"ז), "קלות דעת" (שבת ל"ג) ו"בעלות כשפים" (סופרים ט"ו). על כל אלה מצפות אנו לבקשת סליחה ומחילה לא מאומריהן - שאינם עוד אתנו היום - אלא מבני עדתם, הגברים היהודים הדתיים-אורתודוכסים בימינו אלה, ומכל אלה שדברים אלה משמשים גם עתה נר לרגליהם.