פלונית אלמונית

מיום שחרב בית המקדש - פסקה נבואה מישראל. מיום שגלינו מארצנו חדלה ממלכה מישראל, אך לא חדלו אישים בעם. אישים כתיב, גברים קרי.

מי שמשקיף אחורה על אלפיים שנות יצירה רוחנית של העם היהודי באלפיים שנות גלותו, אי אפשר שלא יבחין בכך כי אין נשים לעם ישראל! יש סופרים ומשוררים, יש חכמים והוגים, יש תנאים ואמוראים, פרשני המקרא, המשנה והתלמוד, ויש רופאים, שרים ונגידים, "ואישה בכל אלה לא מצאתי". מי שירחיק מבטו אל מעבר לחשכת ימי הגלות, ויכלול בסקירתו גם את תקופת התנ"ך, עידן נביטת שורשיו האמיתיים של עם ישראל יגלה, כי התנ"ך מלא נשים גדולות ברוח ובמעש.

דבורה
גוסטב דורה, צייר צרפתי, 1883-1832

יש נשים גיבורות כיעל אשת חבר הקיני, ויש אמיצות כשפרה ופועה, המיילדות העבריות. יש נשים חכמות שהשפיעו על מלכים ושרים בחכמתן, כמו האישה מתקוע וכ"אשת שלומי אמוני ישראל", וכאלה שהשפיעו על החוקה, כמחלה, תרצה, חגלה, מלכה ונעה, בנות צלפחד. יש נשים נביאות כמרים אחות משה וכחולדה הנביאה, וכאלה שזכו בהתגלות כאמו של שמשון. יש נשים אוהבות ונאהבות כחנה אם שמואל וכמו השולמית לשלמה (טרם הפכה אהבתם לאלגוריה), ויש אמהות מסורות כהגר וכרצפה בת איה. יש שופטות כדבורה ומשוררות כאותן הנזכרות בספרי עזרא ונחמיה, והנלוות אל ירמיהו בקינתו על יאשיהו המלך, בספר דברי הימים. יש יפות תואר כשרה ורחל, כאבישג השונמית וכתמר בת דוד, ובעלות עורמה ותושייה כרבקה, כתמר אשת ער וכעכסה בת כלב. יש מצילות עמן כאסתר, ויש שהשפיעו על רוח העם בעת קשה, כבת יפתח ורעותיה. יש מרות נפש וקשות-יום כנעמי, הקמות על מר-גורלן ומביסות אותו, ויש נוכריות שהפכו סמל הנאמנות לחי ולמת כרות המואבייה, שבשום מקום לא סופר אם הגיור שעברה היה "כהלכה", ושבכל זאת זכתה שמלכות בית-דוד ממנה תצא!

הגר
פיטר לסטמן, צייר הולנדי, 1633-1583

נשות המקרא כולן אנושיות, חיות ונושמות. לכולן צורה ואופי. לכולן יש שם והגישה המקראית אליהן היא כאל בני אדם, בראש ובראשונה, בהתאם לרוח התקופה בה חיו ופעלו. לאחר חתימת המקרא מתחיל להסתמן פיחות במקומן ובמעמדן של הנשים בחיי העם. פה ושם מופיע שם של אישה: שלומציון המלכה, חנה אם הבנים, רחל אשת ר' עקיבא, וברוריה בתו של ר' חנינא בן-תרדיון ורעייתו של התנא ר' מאיר, הזכורה לטוב. זו האחרונה, שחיתה במאה השנייה לספירה, הייתה האישה היחידה שדעותיה בהלכה נזכרו בספרות התלמודית (!) גם נשים אלה - זירת פעולתן בתחומי ארץ-ישראל הייתה.

מיום שגלה ישראל מארצו, גלה כבודן של נשיו כבני-אדם. שלושה מאפיינים עיקריים לאי-כבוד זה: ראשית, נשים הפכו להיות אנונימיות, חסרות שם. ברמת הכלל - אין אישה נודעת בשמה במשך אלף ושמונה מאות שנה! מכל הנאמר והמסופר על נשים במקרא, מאמצת החברה היהודית הגברית את הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מ"ה, 14), תולים עליו הררים בשערה, ומעלימים על ידו כל זכר לקיומה החברתי, הציבורי והתרבותי של האישה.

ברמת הפרט - שמות של נשים הס מלהזכיר! אין שרה, רבקה, רחל או לאה. יש "פלוניתו" של ר' זלמן, "אלמוניתו" של מוהר"ר יענקלביץ', ופלמוניתו של אליפלט הנמושאי זצוק"ל... די להעיף מבט בטורי הברכות של אחדים מכתבי-העת החרדיים הקיקיוניים, הצצים כפטריות אחר הגשם, כדי לגלות שאפילו לנוסח המתון "ר' שמרל ורעייתו" אין בהם מקום, לשם ברכה על לידה במשפחה. ואכן, מאימתי זכאית מכונה שיברכוה על תוצריה? "מכונת לידה" בעיני בעליה אינה שונה לעניין זה! ואף אסמכתא מדרבנן יש: "אין שואלים בשלום אישה כלל, ואפילו ע"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים" (שלחן ערוך ט'). גם אין מקובל לברך על הולדת בת, שכן, "בת לאביה מטמונת (=אוצר) שווא" (סנהדרין ק'). כלומר, מלכתחילה בנות הן רע הכרחי, נסבל בדלית ברירה, אך בהחלט בלתי-רצוי: אמר בר קפרא: אשרי למי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות" (בבא בתרא ט"ז). לו ידע אותו בר-קפרא באיזו רצינות תהומית מתייחסים לאותה פליטת פה שלו כמה מיזנתרופים (=שונאי-אדם) מזכרי עמו כלפי נשותיו, אפשר שהיה שוקל פעם נוספת אם לפלטה.

שנית - הנשים הן התגלמותן של כל התכונות האנושיות השליליות, ודוק: אמרו רבותינו: ארבע מידות נאמרו בנשים: גרגרניות (=זוללות), צייתניות (מצותתות בסתר לדברי זולתן), עצלניות וקנאניות (קנאיות). ר' יהודה בר' נחמיה אומר: אף אוסטטניות (רגזניות וממורמרות. אלא מה? עם דימוי-עצמי כזה!) ודברניות. ר' לוי אומר אף גנביות ויוצאניות (בראשית רבא מ"ה). וכן: אין חכמה לאישה אלא בפלך" (יומא ס"ו).

למי שתמה כיצד חל מהפך שכזה בדימויה של האישה, ומה מקורן של הכללות מעוותות שכאלה באופייה, ניתן להדגים זאת באמצעות תכונת הקמצנות וצרות עין, המתייחסת לנשים: "כתוב 'קמח' וכתוב 'סולת' (בראשית י"ח, 6) - אמר ר' יצחק: מכאן שהאישה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש" (בבא מציעא פ"ז).

הבה ונשווה את המקור עם פירוש: בבראשית י"ח מסופר על אברהם מכניס האורחים, הממהר להקביל פניהם של שלשת המלאכים, ובכן, חלק אבינו את משא הכנת הכיבוד עם רעייתו, הלא היא שרה אמנו, ובקשה להכין עוגות לאורחיהם, בעוד הוא נחפז אל העדר, לבחור ולהכין את הבשר לסעודה. אין פרשננו מזכיר, שמלאכת הנשים הייתה האפייה בטבון המשפחתי, ושלכן אך טבעי היה זה שיטיל עליה את מלאכת האפייה. הוא גם אינו מתייחס לכך שבעלת האומנות היא היודעת מתי וכיצד אופים בקמח ומתי ומה אופים בסולת. אין הוא מציין שנשים רחמניות הן, ושלכן אין ממנהגן לשחוט בני בקר, ואולי אף למעלה מכוחן ... מה כן ראוי בעיניו להסיק מסיפור תמים זה? - שבאורחים צרה עינן! ודוק: לא שרה לבדה, חלילה, אלא הנשים כולן! יש אב-טיפוס ויש לו "שטנצים". אין ייחוד, אין אפיון, אין שונות בין נשים. יש פרשנות, ואף היא הלכה למשה מסיני, ולפיה יש לנהוג!

שרה, אברהם ושלושת המלאכים
יוליוס קרולספלד שנור, צייר גרמני, 1872-1794

שלישית - הנשים ביד בעליהן הן כחומר ביד היוצר: "אמר רב שמואל בר אוניא משמו של רב: אישה גולם היא (= כלי שלא נשלמה עשייתו), ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: כי בעליך עושיך" (סנהדרין כ"ב). גם כאן ראוי להשוות את המקור עם הפירוש: הפסוק עליו מסתמכים פרשנינו משמו של רב לקוח מישעיהו נ"ד, 5, והוא אינו מתייחס לאישה בתור שכזו, אלא בתור דימוי לעם ישראל כולו, שאלוהים יצרו, כשם שיצר, על פי התפישה המקראית, את כל היש ביקום. אם אין מוציאים אותו פסוק מהקשרו, ומתייחסים גם להמשכו - תקבולתו הנרדפת - "וגאלך קדוש ישראל, אלוהי כל הארץ יקרא" אין דרך להבינו אלא כפשוטו, דהיינו, מי שיצר את העם הוא גם זה שיגאלו!

צאו וראו עתה, לאיזו מעלה של שחצנות, התנשאות ועיוות כוונות הגיע אותו פרשן: השים עצמו כגבר במקומו של הקב"ה (כביכול, הוא יוצרה של האישה!), הסיק בדבר "גולמיותה", ו"כמי שיצרה" השים עצמו גם שליטה: "אמרו חכמים: כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו - עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח: רצה לאוכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, שלוק - אוכלו, וכן דג הבא מבית הצייד" (נדרים כ'). האישה אינה אלא גוש בשר חסר צורה, חסר אופי משלו, חסר רצון משלו, והגורם היחיד בקביעת גורלו הוא בעליו, קרי הגבר אשר "עשאה"!

לאה גולדברג
1970-1911, מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה
סופרת ילדים ומתרגמת, כלת פרס ישראל לספרות 1970

שתי תקופות בחיי העם, ואיזה הבדל בדימוי של נשותיו! התקופה השלישית היא תקופת נטישתה של הגלות ושיבת העם לארצו, וראה זה פלא - מאז חידשה הציונות את חיי העם בארצו, אף נשות ישראל חידשו ימיהן כקדם, ועטרת כבודן שבה לישנה: שוב קמו לנו משוררות כרחל, כלאה (גולדברג) וכזלדה (2) ראש ממשלה כגולדה מאיר, ושרות וחברות כנסת ישראל, המיטיבות לתפקד לא פחות מן החרדים שבגברים; יש נשים ואמהות מסורות גם בקרב נשות החיל של צה"ל ושאר כוחות הביטחון, ויש לנו שוב שופטות, נשות הגות ואמנות, נשות מחקר במדעים המדויקים ובמדעי החברה, ורופאות העושות ימים כלילות בהצלת חיי אדם. גם בצדקה, ידן רב להן רב: מפעלי נעמ"ת, ויצ"ו ושדולת הנשים למשפחות במצוקה, איל"ן לילדים נפגעים וער"ן, לפגועים בנפשם. יש נשים פעילות ביע"ל, יד עזר לחולה, ובמיח"א, לעזרם של חרשים-אילמים. יש פעילות באקי"ם, בעזרה לילד המפגר, בוועד-למען-החייל, ובאגודה למלחמה בסרטן. יש נשים צעירות - ילדות כמעט - העושות בשכונות מצוקה במסגרת גרעיני "רעים" ו"עודד" מלאכה נפלאה של גישור פערים, ויש חיילות העוסקות בביעור הבערות, כשם שסבותיהן עסקו בייבוש ביצות וכיבוש האדמה. אכן, שוב יש נשים לעם ישראל!

ושוב נמצא מי שהשינוי מהווה איום לגביהם. שוב קמים אלה שאינם מוכנים לוותר על זכויות היתר שהעניקה להם חזקתם הגברית, ולא בנקל ייאותו להניח לפלונית-אלמונית-פלמונית שלהם לשוב ולזקוף כאדם את ראשה. שוב קמה לעם כת משיחי-שקר סהרוריים, ומקווים להקים מה שמעולם לא היה קיים ולא יוכל להתקיים: מדינת הלכה על חורבותיה של מדינת ישראל!

מסעי גוליבר

במדינת ליליפוט ההלכתית, אליה רוצים חרדינו להחזירנו, מנודים יהיו לא רק הנשים, אלא גם כל אותם גברים שמתוקף מקצועם קשורים הם בנשים קשר כלשהו: "שנו רבותינו: כל שעסקיו עם נשים סורו רע, כגון הצורפים והסריקים (= צובעי בגדים) והנקורות (מנקי הרחיים) והרוכלים, והגרדיים (= אורגים) והספרים והכובסים והגרע (= מרפא) והבלן (= מחמם מרחצאות), והבורסי (= מעבד עורות)... מה טעם? לא משום שפסולים הם, אלא משום שאומנותם פגומה" (קידושין פ"ב). כלומר, "הטומאה הנשית" איננה טובה השמורה לבעליה אלא כדרכה של טומאה, היא מידבקת...

מי שהזדעזע בשעתו מפני מדינתו של אורוול בספרו 1984, ונשם לרווחה כשהתברר לו שחלום-ביעותים זה פסח עלינו, עד כה לפחות, טוב שייתן דעתו, שעל חלום הביעותים ההלכתי מוסיפים לחלום בקרבנו חברי כת קנאית מבני עמנו ואם לא נבער את הנגע הזה בראשיתו, יקשה עלינו בעתיד להביא עליו את אחריתו.

1984

-------------------------------

1.	מאת ד"ר צופיה מלר, פורסם ב"לאישה" ב - 30.12.85
2.	ברשימה זו נזכרות בשמותיהן רק כמה מאלה שהלכו לעולמן, האחרות, תבדלנה לחיים ארוכים, רבות מספור, אך הן ומפעלן מוכרים לכולנו, ובחלקן תוספנה כבוד בשמותיהן למסכת התרבותית המפוארת של עמנו לדורותיו.