האם התורה רלוונטית לחיינו?

משה גרנות

הסקירה שאערוך ברשימה זאת תוכיח, אני מקווה, כי צווי התורה רחוקים מלהיות רלוונטיים לחיינו, ואני גם מטיל ספק אם היו רלוונטיים אי פעם, אם לא האוסף הענק של פרשנות ודרשנות.

אתחיל בחוק המזעזע המרשה לאב למכור את בתו לעבדות נצח, ללא זכות לצאת לחופשי בשנה השביעית. יש אומנם מגבלות לקונה של הבת האומללה, אבל הרעיון שזוועה זאת מותרת, וירדה לעולם מפי הגבורה - מעוררת פלצות (שמות כ"א 7-11). מסתבר שבעל עבד רשאי להכות אותו או את אמתו עד מוות, ואם שרד העבד האומלל יומיים בגסיסה, בעל העבד לא ייענש על מעשהו "כי כספו הוא" (שם, פסוק 20-21). בכלל, החוקים הנוגעים לעבדות אינם רלוונטיים בעולם הנאור והדמוקרטי, ובישראל אף נחקק חוק בנדון (2006). רק בפינות אפלות ביותר בעולם יש עדיין שרידים לחרפה הזאת שאדם קונה אדם כאילו הוא חפץ או בעל חיים. בין הזוועות שחוקי העבדות מהתורה מאפשרים: לשלוח את העבד לחופשי בשנה השביעית, אבל אם אדוניו נתן לעבד אישה, ונולדו לו ילדים, האישה וילדיה הם הקניין של בעל הבית (שם, פסוק 2-4). אם העבד ימאן לצאת לחופשי (למשל, משום סירובו להיפרד מאשתו ומילדיו), בעליו רוצע את אוזנו, והופכו לעבד עולם (שם, פסוק 5-6). איך זה רלוונטי היום לנו?

העונש הנפוץ ביותר בתורה הוא עונש מוות, לא רק על רוצח במזיד, אלא גם על תחומים אחרים, כמו בעניינים של אמונה: על עובד עבודה זרה ונביא המטיף לעבודה זרה, על נוקב שם ה', על מחלל שבת, על מי שאינו נשמע לכהן ולשופט, על מכשפה, על בעל אוב, על מכה או מקלל הורים, על בן סורר ומורה, על נואפים, על נערה מאורסה שלא נמצאו לה בתולים, על משכב זכר, על גילוי עריות, על משכב עם אישה דווה, ועוד (שמות כ"א 15-17, ל"א 14-15, ויקרא כ' 9-16, במדבר ט"ו 32-36, דברים י"ג 2-16, י"ז 12, י"ח 20, כ"ב 20-25 ועוד). מערכת המשפט במדינת ישראל נמנעת מלהטיל עונש מוות אפילו על מחבלים הרוצחים כמויות של בני אדם, ורק פעם אחת בוצע עונש המוות כנגד הצורר הנאצי אדולף אייכמן. ברור שעונשי מוות (בעיקר בסקילה!) אינם רלוונטיים לימינו. יש בממשלה שלנו שרים שמתגעגעים לעונש זה, ומחדשים אותו ברוח התורה. אבל גם שרים הזויים אלה לא יפסקו גזר דין מוות על נערה מאורסה שלא נמצאו לה בתולים בליל הכלולות, אם כי אינני בטוח שהם לא היו מעדיפים עונש מוות להומוסקסואלים, ולמי שאיננו מאמין כי חוקי התורה הם משמיים.

צו אלוהי שאין סיכוי כי ניתן לקיימו הוא הצו לקיים כל שבע שנים שמיטת קרקעות - לא לעבד את הקרקע, ולא ליהנות מפירות הקציר, הכרם והמטע. האיכר חייב להפקיר את נכסיו לעניים, לגרים ולחיית השדה (ויקרא כ"ה 2-7). רק מי שאין לו מושג איך מתנהלת עבודת החקלאי יכול להעלות על הדעת הפקרות כזאת, הרי אין סיכוי שהמשק החקלאי יכול להשתקם מהפקרות כזאת. בארץ מוכת בצורות ורעב שפוקדים אותה לעיתים קרובות - מחייבים הכוהנים בשם האל להפקיר את השדה, הכרם והמטע לחסדי זרים ולחסדי חיית השדה! לאחר שיבת ציון המודרנית מצאו הרבנים "פתרון": מוכרים את ארץ ישראל לגוי. אין גבול לחשיבה המעוותת של המאמינים!

צו נוסף בלתי ניתן להיאכף הוא צו שמירת השבת, שלפי חוקי התורה איננה יום מנוחה, אלא יום של שיתוק מוחלט (שמות כ' 9-10, ויקרא כ"ג 3, דברים ה' 11-14). מספר במדבר ט"ו 32-36 אנחנו למדים שמי שמקושש עצים בשבת, כנראה, כדי להכין לעצמו ארוחה - דינו סקילה (ראו גם שמות ל"א 14-15). זאת הסיבה שהחרדים בימינו אינם מעיזים לקרוע את נייר הטואלט בשבת, אלא מכינים "מנות" של נייר יום קודם. אין חקלאות ותעשייה שיכולות לשרוד במשטר של שיתוק יום בשבוע.

בכל פעם שאני קורא את פסיקת האל לגבי גורל האישה - אני מתחלחל: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג' 16). מדוע הרשעות הזאת?! בתורה נחשבת האישה לקניין הבעל: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך" (שמות כ' 13). האם יש ספק בכך שהאישה היא חלק מרשימת המלאי? "... רק לא ירבה לו [המלך] סוסים ... ולא ירבה לו נשים ... וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד" (דברים י"ז 16-17). האם לא ברור שנשים ברכושו של המלך פחות חשובות מסוסים? האם חוק המלך הזה יכול להיות רלוונטי בעולם הנאור והדמוקרטי?

נושא לא רלוונטי במובהק לימינו, ונראה שגם מאז ומעולם, הוא עול הפולחן שהכוהנים כפו על העם: כל בכור באדם ייפדה וכל בכור בבהמה שייכים למקדש (שמות י"ג 2, 12-13, כ"ב 28-29, ל"ד 19-20, ויקרא כ"ז 26, במדבר ג' 12-13, י"ח 15-18, דברים ט"ו 19). הביכורים חייבים להיות מוקדשים למקדש (שמות כ"ג 14-19, ל"ד 26, ויקרא ב' 14, כ"ג 10 ואילך, דברים כ"ו 2 ואילך). פרי העץ הוא קודש בשנה הרביעית, ואסור לבעליו, כמו גם שלוש שנים ראשונות המכונות "ערלה" (ויקרא י"ט 23-25)

הכוהנים מטילים עול ענק על המאמינים בכל הקשור בפולחן, שיש לו פנים רבות: עולה, חטאת, אשם, זבח שלמים, קורבן תודה, נדר כללי, נדר נזיר, איסר, נדבה, חרם, תרומה, מתנה למקדש ולכוהנים, מעשר, ביכורים, הקדשת רכוש (בית, שדה). לכל סוג של קורבן יש להוסיף מנחה (סולת טבולה בשמן ונסך יין). הכוהנים והלוויים נהנים מרוב הקורבנות - בחלקם או בשלמותם (ויקרא א' ב' ג', י"ז 5-6, כ"ב 17 ואילך, כ"ד 5-9, כ"ז, במדבר ו' 10 ואילך, י"ח 21). בחגים חייבים בני ישראל להקריב מספרים מופלגים של בהמות, לדוגמה בסוכות חובה להקריב עשרות רבות של פרים, עשרות אילים, מעל 100 כבשים, 7 שעירי עיזים (במדבר כ"ט 12-38). בקידוש המשכן (במדבר, קל וחומר בארץ ישראל!) חובה על נשיאי השבטים להביא כל אחד 6 עגלות צב, 12 בני בקר, שור אחד, ועוד קערת כסף, מזרק כסף, כף זהב, פר, איל, כבש, שעיר עיזים, 2 בקר, 2 אילים, 5 עתודים, 5 כבשים - כל זה כפול 12 (במדבר ז')! וכל זה במדבר, שם הרי התחננו לאוכל ואכלו מן ושלווים! ראו גם התרומה שמבקש משה לבניין המשכן: זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן ותולעת שני, אבנים יקרות , עורות אילים (שמות כ"ה-ל', ל"ה-מ'). מישהו מבין מחברי התורה שכח שבני ישראל יצאו בחיפזון ממצרים, וגם קודם הם היו עבדים, ולא היו להם תועפות של עושר.

הזכרתי בסקירה הזאת רק חלק מהעול שהכוהנים (בהמשך גם המשוררים, השוערים, המנגנים) הטילו על עובד האדמה העשוק, וברור שלא היה מסוגל לעמוד בדרישות האבסורדיות של משרתי האל, דרישות המלוות בקללות נוראות למי שאינו ממלא אחריהן (ויקרא כ"ו, דברים כ"ח). המאמינים בטוחים כי הצווים הבלתי אפשריים האלה הוטלו על עם ישראל על ידי האל במעמד הר סיני, והרי כל מי שנותרה בליבו יכולת לבקר את הכתובים - ברור לו מעל לכל ספק כי כל החובות האלו התחברו על ידי כוהנים אינטרסנטים שחיו מאות שנים אחרי הימים בהם היה אמור משה לחיות, לפעול ולקבל השראה אלוהית.

במקרא עצמו הנביאים התקוממו כנגד ההנחה שאת האל חובה לעבוד על ידי שחיטת בהמות ושריפתם. וכך הטיף עמוס הנביא: "שנאתי, מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם. כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט ... הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?" (עמוס ה' 21-25). דברים דומים אומר ישעיהו: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו ליראות פניי - מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי. לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת, קרוא מקרא לא אוכל, אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח, נלאיתי נשוא" (ישעיה א' 11-14). כך גם דעתו של ירמיהו: "... עולותיכם לא לרצון, וזבחיכם לא ערבו לי" (ירמיהו ו' 20); "... עולותיכם ספו על זבחיכם, ואיכלו בשר. כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (שם, ז' 21-22). עמוס וירמיהו מטילים ספק אם האל בכלל ציווה על הררי הבשר שהתורה (שהתחברה לכל המוקדם בימיו של יאשיהו - סוף המאה השביעית לפני הספירה) מצווה על המאמינים להקריב לאל.

כיוון שאין כל סיכוי למלא אחרי הדרישות האבסורדיות של מעצבי האמונה, הפתרון המתבקש הוא לצאת לגלות, שם היהודי פטור מהמצוות הקשורות בארץ (קורבנות, שמיטה, העלמת החמץ בפסח, השיתוק בשבת, מתנות למקדש וכו'). בגלות אפשר לשמור שבת באמצעות גוי של שבת, ולשאר תדאג ממשלת הגויים - שיהיה בה חמץ בפסח, שלא תתקיים שמיטת קרקעות - זה כבר לא עניינם של היהודים. הגלות הפכה להיות הפתרון האולטימטיבי למצוקה האמונית של היהודים, ולכן חז"ל המציאו אגדה שמנרמלת את הלא נורמליות הזאת - לראות בגולה פתרון. האגדה טוענת שבני ישראל הושבעו שתי שבועות: שלא יעלו בחומה, כלומר, שלא יעזו לחזור ולכבוש את ארץ ישראל; שלא ימרדו בגויים; ושבועה שלישית נועדה לגויים, שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי (מסכת כתובות קי"א ע"א). כלומר, הגלות היא הבית של עם ישראל מכאן ואילך עד שיציל אותנו האל בדרך על-טבעית. אלא מה? הגויים כנראה לא ידעו שהושבעו, והם לא רק שעבדו את עם ישראל, אלא ערכו אינספור גירושים מנחלותיהם, ערכו בו פוגרומים, העלילו עליו עלילות דם, ולבסוף השואה בה העולם הנוצרי והמוסלמי הצטרף לגרמנים בהשמדת יהודים. רוב החלוצים שהחליטו לרפא את הריסות ארץ ישראל, ולבסוף - לקומם מדינה עברית חדשה - רוב זה, במודע ולא במודע, לא התייחסו אל צווי התורה כאל מורשת מחייבת, כלומר, רובם לא ראו את התורה כמסמך רלוונטי, הגם שהביעו געגועים לסיפורי התנ"ך המתארים מדינה עברית בימי קדם. חבל שהאתוס הזה הולך היום ומתפוגג, ואנשים הזויים מבקשים להחזיר את הגלגל אחורנית, כלומר, לכפות על העם צווים ואיסורים חסרי שחר, הנחשבים בעיני המאמינים לצווי אלוה.

התאוריה של קרל מרקס אמללה שליש מאוכלוסיית העולם, וכל מה שחזה בצורה דטרמיניסטית הוא חסר שחר לחלוטין, אבל באמרה אחת הוא צדק, כשקבע כי הדת היא אופיום להמונים. כמו שצורך אופיום חי בהזיה, ואינו מודע למציאות, כך גם מצבו של המאמין - האמונה מבטלת את המציאות ואת ההיגיון, ומנתבת אל הזיה חסרת שחר.

אם שואפי חיים אנחנו, עלינו להתייחס אל הצווים הבלתי אפשריים של התורה כאל מסמך לא רלוונטי, הגם שחובה להכיר צווים אלה ולדעת כי הם שייכים למורשת עמנו.