הפתרון לדילמה האמונית - שקרים

משה גרנות

המאמינים אמורים להפנים שיש השגחה אלוהית לפרטים ולציבורים, וכי האירועים ההיסטוריים מכוונים על ידי כוח עליון, אלא שהמציאות סותרת לחלוטין את ההנחה הדתית הזאת: אי אפשר להסביר בלשון "אלוהית" מדוע פלוני "הצדיק" נדרס במעבר חצייה על ידי נהג שיכור ומסומם. אי אפשר להסביר "אלוהית" כיצד בנו של "צדיק" נולד עם מחלה סופנית. אי אפשר להסביר "אלוהית" מדוע עם ישראל - "העם הנבחר" - נמצא קרוב לאלפיים שנה בגלות כשהוא חווה אינספור גירושים, עלילות דם, פוגרומים, שואה. כל הסבר דתי לאירועים היסטוריים אלה מוציא את השכל הישר אל מחוץ לתחום. אי אפשר להסביר מדוע עמים רבים כל כך שונאים את עם ישראל, ומדוע כשכבר חזרנו לארצנו - אנו נידונים לאינספור מלחמות, פיגועים ומעשי איבה. מי שכן מסביר (הסאטמרים לדוגמה), מביא נימוקים כל כך הזויים, שרק שוטים גמורים עשויים להנהן בהסכמה. הפתרון של מעצבי האמונה לפער הענק שבין הבטחות הדת למציאות הוא להעתיק את המבט מההוויה הנוכחית אל העבר, האמור להיות לוט בערפל, ובעבר זה ניתן להמציא אירועים שלא היו, שמהם ניתן להסיק על ההשגחה "המוכחת" והצדק האלוהי. אפשר לומר שמעצבי האמונה מחויבים להמציא כזבים, תוך נבירה בעבר מומצא, אחרת כל האוסף הענק של כתבי הדת עלול להתמוטט.

במאמר זה אביא קצת דוגמאות של שקרים שכתבי הקודש מלאים בהם:

מחבר ספר דניאל.

ספר דניאל גדוש בכזבים לשם שמיים - מי שמכנה את עצמו דניאל (שם "מלאכי", דומה לגבריאל ולמיכאל, המלאכים המוזכרים בספר זה - ט' 21, י' 13,21, י"ב 1) חי ופעל בימי החשמונאים, אבל מציג עצמו כאיש שחי בתקופתו של נבוכדנאצר, ומשום כישוריו הדתיים הוא רואה למרחוק, ובחזיונות שלו הוא רואה קדימה עד ימי כורש, דריווש, אלכסנדר מוקדון, יורשיו בסוריה ובמצרים, עד תקופת יהודה המכבי ומלכות החשמונאים. אילו חותמי האוסף התנ"כי היו יודעים זאת, יש להניח שלא היו כוללים את ספרו בתנ"ך. וכיצד נודע לנו שמחבר ספר דניאל מכזב בכל חזיונותיו? משום שלמחבר לא הייתה בקיאות מינימלית בקורות העיתים בימי מלכות בבל ופרס, שבימיהם היה אמור לחיות ולהינבא, אבל הייתה לו בקיאות באשר לקורות העיתים מאלכסנדר מוקדון ועד ימי החשמונאים, שם לטעמו תסתיים ההיסטוריה בניצחון אדיר של עם "העליונים". המחבר לא נתן דעתו על כך שנבוכדנאצר הבבלי לא דיבר פרסית (אחשדרפניא, אדרגזריא, דתבריא - ג' 3) ובוודאי לא דיבר יוונית (קתרוס, פסנתרין, סומפוניא - ג' 5). דניאל יודע מה החלום שחלם נבוכדנאצר, ואת פשרו - והוא שממלכתו תיפול בידי כורש, ואחר כך תקום ממלכת יוון שתתפצל אחרי מות אלכסנדר מוקדון. בעקבות קבלת המידע הזה, נבוכדנאצר מעניק לדניאל מעמד של ראש השרים (כל פרק ג'). באמת צריך להיות בור מוחלט בהתנהגות מלכי קדם - הרי על בשורת חורבן כזאת המלך היה עורף את ראשו של המבשר, ולא ממנה אותו לראש השרים, ובהחלט לא היה משפיל ראשו בפני אלוהיו של המבשר (ג' 29). אירוע דומה מופיע בפרק ד', ושוב נבוכדנאצר מכיר בגדולתו של אלוהי דניאל, ומקבל את העצה שמעשים טובים יפרו את רוע הגזירה.

שני מלכי בבל התבשרו על חורבן ממלכתם על ידי דניאל: נבוכדנאצר ובלשאצר. אילו הכיר מחבר הספר את ההיסטוריה של התקופה שכביכול חי בה, היה אמור לדעת שבימי נבוכדנאצר לא אירע חורבן בבל, אלא בימי נבונאיד, שקודמיו היו אמל-מרדוך, נרגל שראצר ולבאשי-מרדוך, וכן כי בלשאצר, בנו של נבונאיד לא הספיק למלוך, כך שסיפור משתה בלשאצר בכלי בית המקדש והכתובת המסתורית על הקיר הוא בדיה מוחלטת (פרק ה'), וכמובן, אביו של בלשאצר היה נבונאיד, ולא נבוכדנצאר (ה' 2,18). וגם, למרות נבואת החורבן לבלשאצר, הוא מעניק כבוד לדניאל - הזוי לחלוטין!

כידוע, כורש כבש את בבל מידי נבונאיד בשנת 539 לפני הספירה, אבל דניאל ממציא כובש ויורש אחר - דריווש המדי, שההיסטוריונים קובעים שזאת דמות בדויה מדמיונו הפורה של מחבר ספר דניאל (ו' 1), וגם מלך בדוי זה ממנה, כביכול, את דניאל לשר!

אני מרשה לעצמי לדלג על החזיונות ההזויים שמתגלים לדניאל, ואשר מקבלים פירוש סודי, ועל הרוב הסתום, וכן אדלג על הניסים שספר דניאל גדוש בהם, כגון שחבריו של דניאל יוצאים בריאים ושלמים מכבשן האש (ג' 19-27), ונס דומה קורה לדניאל עצמו שיוצא ללא פגע מגוב האריות (ו' 15-25). בכך מחבר הספר נמצא ב"חברה טובה" - הספרות האמונית מלאה בניסים כאלה בעבר הרחוק. אוסיף רק זאת, שמחבר הספר היה בטוח שממלכת החשמונאים תשרוד לנצח (ז' 14), והוא, כמו כל "היודעים את העתיד" - מסוגל להביא נבואות בדיעבד, ולא ממש לחזות עתידות. בתמצית: מחבר ספר דניאל חי בתקופת החשמונאים, מכזב שהוא חי בסוף מלכות בבל, וקיבל השראה לחזות את העתיד עד תקופת החשמונאים, כלומר, נבואה בדיעבד, שמשמעה - שקר מוחלט.

דניאל בגוב האריות
פטר פאול רובנס - צייר פלמי, 1577-1640

על שקריו של בעל ספר דברי הימים כתבתי במאמר "המונופול על האמונה באלוהים".

נעבור עתה למעלליהם של תועמלני בית דויד בספרי שופטים ושמואל.

השקרים של ספר דניאל שקופים עבור מי שיש לו ידע מינימלי בהיסטוריה של האימפריות הקדומות, והשקרים של ספר דברי הימים שקופים עבור מי שקרא את ספר מלכים. לעומת זאת השקרים בספרי שופטים ושמואל בנוגע לקורות חייו של דויד הם הרבה יותר מתוחכמים, ומחייבים בחינה דקדקנית של הכתובים. הכתובים מצביעים על כך שלדויד היה קסם שכבש את ליבו של כל מי שהיה בקרבתו, ואנחנו עדים לכך שאף ילדיו של שאול (יהונתן ומיכל) נשבו בקסמו. היחיד שהבין מה הסכנה הנשקפת מאיש כריזמטי זה - היה שאול.

מסתבר שמחברי הכרוניקה על חייו של דויד היו הגונים דיים כדי לחשוף את הקווים האפלים באישיותו: דויד הוא ראש כנופיה שחיה על ביזה ודמי חסות (שמואל א' כ"ה 4-13, כ"ז 8-11), הוא מורד במלכות, ואפילו בוגד במולדת - הוא מצטרף לפלישתים, האויב המר של בני ישראל (שם כ"ז 1-6), נלחם במלכות הלגיטימית של בן שאול, מלחמת אחים עקובה מדם (שמואל ב' ג' 1-12). הוא מרשה להרוג את צאצאי שאול, למרות שנשבע לא לעשות כן (שמואל א' כ"ד 21-22, שמואל ב' כ"א 1-9). מלך מואב נותן מקלט למשפחתו של דויד בעת שהוא נמלט מרדיפותיו של שאול (שמואל א' כ"ב 3-4), וכ"תודה" למואב נכתב: "ויך (דויד) את מואב, וימדדם בחבל, השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית, ומלוא החבל להחיות, ותהי מואב לדויד לעבדים נושאי מנחה" (שמואל ב' ח' 2).

אזכיר עוד שתי פרשיות המצביעות על אישיותו של דויד: רכב ובענה מבארות רוצחים את אשבעל (איש בושת) מלך ישראל, ומביאים את ראשו הכרות לדויד בתקווה לקבל שכר על המעשה, אבל דויד, המבקש להוכיח כי הוא עושה חסד עם בית שאול, מצווה להורגם, לקצץ את ידיהם ורגליהם ותולה אותם על הבריכה בחברון (שמואל ב' ד' 4-12). לדויד היו נשים ופילגשים רבות, ולמרות זאת כשהתעורר בערב לאחר מנוחת צהריים ארוכה (כשיואב וחייליו נלחמים בעמון), הוא רואה את בת שבע מתרחצת, וחושק בה - הוא נואף עמה, ומצווה בסתר לגרום למותו של בעלה, שהיה נאמן לו בלב ובנפש (שמואל ב' י"א).

ובכן, איך מטהרים את הדמות הקשה הזאת והופכים אותה ראויה להיות המלך המושיע של עם ישראל, דמות מופת לכל המלכים שבאו אחריו, ואבי שושלת המלוכה בכל ישראל, ואחר כך ביהודה? פשוט ממציאים אירועים שלא היו ולא נבראו, בהם רותמים את הסמכות האלוהית באותם ימים - שמואל החי והמת - אשר יקבע שהאל עצמו בחר בדויד למלוך תחת שאול. והרי שמואל משח למלך את שאול בשם האל, והוא העריץ את תוארו ואת אישיותו הכריזמטית של שאול (שמואל א' ט' 1 - י' 9, 17-26, י"א). איך הופכים את הקערה? ממציאים סיפור שלפיו האל טעה בהמליכו את שאול, ותיקון הטעות מוביל להמלכת דויד! בשמואל א' ט"ז מסופר ששמואל בא לבית ישי במטרה למשוח את בנו הקטן, את דויד, למלך בעצם ימי מלכותו של שאול (שמואל א' ט"ז). ואיך אני יודע שזה פשוט בלוף? מפני שבפרק ט"ז כתוב ששמואל המליך את דויד בסתר "בקרב אחיו", ובסוף הפרק נכתב שדויד נקרא לבית שאול לנגן לו, ולשמש נושא כליו. והנה, בפרק י"ז מסתבר ששאול ואבנר אינם יודעים מי הוא דויד, ולאחיו של דויד אין מושג שאחיהם הקטן נמשח למלך על ידי שמואל - אליאב נוזף בדויד שהגיע לשדה הקרב: "למה זה ירדת, ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת" (שמואל א' י"ז 28, וראו כל הפרק). ככה מדברים אל מי שנמשח למלך?! ברור שלאליאב לא היה מושג מהאירוע המומצא המסופר בפרק ט"ז. איזה מזל שעורך ספר שמואל כלל גם כתבים שאינם מסתדרים עם הקונספירציה השקרית!

מלבד העלילה המומצאת בפרק ט"ז, מעריצי דויד רותמים את שמואל (שכנראה כבר מת) לעוד שלוש מטלות:

1. פלישתים פולשים לארץ בנימין, ונערכים עם צבא רב במכמש, מצפון לגבע, והתועמלן של בית דויד רוצה שנאמין כי שאול ירד מגב ההר (800 מטרים מעל פני הים) אל הגלגל (400 מטרים מתחת לפני הים) כדי לחכות לשמואל שיקריב קורבן לפני היציאה לקרב. זה הרי חסר שחר לחלוטין ששאול וחייליו יצטרכו לעלות 1200 מטרים מהבקעה אל ההר כדי לפגוש את צבא הפלישתים. אילו עשה כן, זאת הייתה פשוט התאבדות! ברור שתועמלן של בית דויד חיפש בנרות חטא של שאול שבעטיו הוא אינו ראוי למלוך (שמואל א' י"ג 5-15). בפסוק 16 בפרק י"ג נחשפת האמת: שאול וצבאו לא משו מגבע, והפלישתים לא משו ממכמש.
2. בסיכום מלחמותיו של שאול אנו קוראים כדלקמן: "ויעש חיל, ויך את עמלק, ויצל את ישראל מיד שוסהו" (שמואל א' י"ד 48). פסוק זה מתאר את האמת: בין הניצחונות המזהירים של שאול כלפי אויבי ישראל הוא גם ניצח את עמלק, ומציל את ישראל מידיו. לתועמלן של בית דויד לא נוח עם ההצלחות האלו של המלך הלא לגיטימי בעיניו, ולכן הוא משנה אות אחת, ודי בה כדי להכפיש את שאול - בשמואל א' י"ד 47 היה בוודאי כתוב: "ושאול לכד את המלוכה על ישראל, וילחם סביב בכל אויביו, במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלישתים, ובכל אשר יפנה יושיע". התועמלן שינה אות אחת: במקום "יושיע" שינה ל"ירשיע" - סוף חסר שחר לפסוק המשבח את ניצחונותיו של שאול. אבל בכך לא די, התועמלן ממציא סיפור על צו של שמואל כלפי שאול להשמיד את עמלק: "...ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' ט"ו 3).והנה נמצא "חטא נורא" של שאול: חמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים (שם פסוק 9), ועל "החטא הנורא" הזה קורע האל את ממלכתו ונותן אותה "לרעך הטוב ממך" (שם פסוק 28). ברור שהאמת מצויה בפסוק 48 בפרק י"ד, ואילו פרק ט"ו הוא תעמולה נכלולית של תועמלן הסוגד לבית דויד.
3. כאמור, אני מניח שהסיפורים בפרק י"ג 5-15, בפרק ט"ו ובפרק ט"ז התחברו על ידי תועמלני בית דויד אחרי מות שמואל, אז אפשר להמציא דיבות רעות מבלי שלנפטר יש זכות תגובה. והינה, באמת תועמלני בית דויד גייסו את שמואל אחרי מותו לנבא את מותו ומות בניו של שאול בידי הפלישתים על "חטאו" שלא עשה כנדרש מחרון אף האל בעמלק (שמואל א' כ"ח 18, וראו כל הפרק). אם יש שמץ של אמת בסיפור הזה, ושאול האמין שמה שיצא מפיה של בעלת האוב הוא דבר שמואל המת, הרי שהתועמלן רצה לקלל, ויצא מברך, כי כאן אנחנו מתוודעים לגבורה של שאול, אשר למרות המצב הבלתי אפשרי יצא לקרב חייו, ונלחם הוא, ונלחמו בניו, עד שנפלו כגיבורים, וזאת בהשוואה לדויד שישן ביום ונואף בלילה, כאשר יואב וצבאו נלחמים בבני עמון.

שאול נופל על חרבו
גוסטב דורה - צייר צרפתי, 1832-1883

התעמולה הכי ארסית של סוגדי דויד כלפי שאול וביתו מופיע בסיפור הזוועות "פילגש בגבעה", הגם ששמו של שאול איננו מוזכר (שופטים י"ט-כ"א). פרטי הסיפור הזה שוללים כל אפשרות שיש בו אפילו שביב של אמת. המספר קובע שבקרב נגד שבט בנימין "החוטא" התאספו בישראל 400,000 לוחמים, ומבנימין 26,000 לוחמים - מספרים נטולי כל קשר למציאות שהייתה קיימת אי פעם במלחמות השבטים. ההרוגים בקרבות אלה היו על פי הכתוב: 65,000 (שופטים כ'), פי חמישה מכל האבידות של מצרים, ירדן וסוריה במלחמת ששת הימים. וכיצד היו לכל המוני הלוחמים האלה כלי נשק? הרי בתחילת המרד של שאול בפלישתים אנו מתוודעים למצב של ייאוש באשר לחימוש העם: "והיה ביום מלחמת, ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן, ותימצא לשאול וליונתן בנו" (שמואל א' י"ג 22, וראו מצב דומה בשופטים ה' 8) ובסיפורנו היו חרבות ל-400,000 לוחמים! המספר התועמלן רוצה שנאמין כי נגד בנימין יצאו לקרב כל בני ישראל מדן עד באר שבע וארץ הגלעד (שופטים כ' 1), והרי בכל תקופת השופטים השבטים לא היו מאוחדים, ואפילו נלחמו זה בזה. הרי דבורה קיללה את השבטים שלא לקחו חלק במלחמה נגד יבין וסיסרא (שופטים ה' 16,23).

ועתה לסיפור המעשה: איש לוי מירכתי הר אפרים חוזר לביתו עם נערו ופילגשו, ונאלץ לחנות בלילה בגבעה (עירו של שאול), ואיש לא מאסף אותם לביתו (שם י"ט 15). רק זקן מהר אפרים שגר בגבעה (לא משבט בנימין "החוטא"!) מארח אותו. בלילה מתנפלים אנשי גבעה על בית הזקן, ודורשים שיוציאו את האורח כדי לאונסו (שם פסוק 22), כלומר, הם חטאו באותו חטא של אנשי סדום, שבעקבותיו המטיר אלוהים עליהם גופרית ואש (בראשית י"ט 23-25). הלוי מוציא לאנסים את פילגשו, והם מתעללים בה עד מותה. הלוי מנתח את פילגשו לשנים עשר חלקים, ושולח אותם לכל שבטי ישראל, שבאים במאות אלפים להיפרע מהגבעה ומשבט בנימין התומך בעיר האנסים. גבעה מושמדת, ושבט בנימין מובס. נשארים רק 600 בנימינים שהתבצרו בסלע רימון. בטוב ליבם של שאר השבטים, מחליטים למצוא ללוחמי בנימין אלה נשים, לשם כך הם משמידים את כל אוכלוסיית יבש גלעד, ומחיים את הבתולות עבור הלוחמים הבנימינים, ומוסיפים עליהן נשים מחוללות בכרמים של העיר שילה.

המשתמע מהסיפור הזה הוא שעירו של שאול היא עיר של חוטאים אנסים, ושכל שבט בנימין הוא שבט חוטא הראוי להשמדה. הלוי מנתח את גופת פילגשו ל-12 חלקים ושולח לכל גבול ישראל, בדומה למעשהו של שאול בבקר (שמואל א' י"א 7, וראו כל הפרק). יבש, העיר ששאול הושיע מפני העמונים, ואשר בנאמנותם אליו, הם סיכנו את נפשם כדי להביא את גופות שאול ובניו מחומות בית שאן לקבורה (שם, ל"א 11-13), ובכן יבש זאת היא עיר חוטאת שלא השתתפה במלחמה נגד בנימין, ולכן דינה להישמד!

ברור כי מה שכתוב בפרקים י"ט-כ"א בספר שופטים לא אירע מעולם, ומדובר בהמצאה נכלולית, בשקר מוחלט שנועד להכפיש את שאול, את עירו ואת שבטו.

את המציאות לא מסוגלים מעצבי האמונה להתאים לנוסחת הגמול האלוהית, אבל כר נרחב להוכחת הצדק האלוהי ניתן למצוא בעבר המעורפל - שם אפשר להמציא מציאות שקרית שתואמת את עיקרון הצדק האלוהי. דוגמאות לשקרים, כביכול לשם שמיים, הובאו ברשימה זאת, ולמרבה הפליאה אלה נמצאים לצד כתבים שיש בהם חתירה מעוררת התפעלות אל האמת, כגון הנבואה הקלאסית (בעיקר: עמוס, ישעיהו, ירמיהו), שירת איוב ומגילת קהלת.