כיצד נבראו אדם וחוה? (2)

"מן הים הכללי וטיפה משלי"
חנניה רייכמן

את עיקר הדברים בסוגיה זו העלה והסביר כבר ידידי ד"ר משה גרנות, וברצוני להוסיף מעט פרטים, ולחזק ולהדגיש דברים שכבר נאמרו.

על ההבדלים השונים בין שתי הגירסאות של בריאת האדם (ובריאת העולם בכללותו) עמדו חוקרי המקרא כבר בסוף המאה ה-19. "ספר בראשית הינו אוסף אגדות" קובע הרמן גונקל (חוקר מקרא גרמני, 1932-1862, מחשובי חוקרי המקרא מאסכולת ולהאוזן) - ראה תרגום בספר "מבוא לספר בראשית" בידי רות פלד ואלכס זרון, המעבדה הפדגוגית, סמינר הקיבוצים, תל-אביב, תשי"ז - אגדות שלוקטו מתקופות שונות, בנוסחים שונים, בידי מספרים שונים: "בעת רישום האגדות המשיכו בתהליך הליקוט והרכיבו את כל המסורת של הסיפורים הקדומים... רישום זה של המסורת העממית חל כפי הנראה בתקופה שרבה בה הנטייה לספרות, היות וחששו מן הסתם כי המסורת שבעל פה תיעלם כליל אם לא יעצבוה בכתב... אוסף האגדות בכתב לא נעשה בידי יחיד ובזמן אחד, כי אם על ידי אחדים ואף רבים, תוך הליך ממושך".

ההבדלים הברורים לכל עין בניסוח, בסגנון ובהיבטים אחרים של היצירה הלשונית, שעל מרביתם עמד כבר משה גרנות, הביאו את חוקרי המקרא לקבוע מספר מסגרות על פי המאפיינים השונים. הסבר מפורט אפשר למצוא בספר "ציידי הנפשות" (צופיה ודן מלר, הוצאת זמורה-ביתן, 1998 עמ' 61): המקור היהוויסטי - J - ספר יהוה; המקור האלוהי - E - ספר אלוהים; המקור הכוהני - P - ספר כוהנים; המקור הדברימי - D - ספר דברים, ועוד. הסגנון הכוהני P, המתאפיין, בין השאר, בהופעה חוזרת ומסודרת של תיאור מדוייק של אירועים, שוב ושוב, כמו "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", בא לידי ביטוי מובהק בסיומת של כל יום מימות השבוע בסיפור הבריאה שבפרק א'. סגנון זה שונה לחלוטין מסגנונו של סיפור הבריאה בפרק ב', המובא במקור יהוויסטי - J. הנוסח היהוויסטי הוא הקדום מכולם, כותב גונקל ומכאן שיש לראות את אגדת בריאת האדם בפרק ב' קדומה לזו שבפרק א'.

"גירוש אדם וחוה מגן עדן", מארק שאגאל
צייר יהודי יליד רוסיה, מגדולי האמנים בדורו, 1887-1985
שמן על בד, מוזיאון שאגאל, ניצה (צרפת)

הסברים נוספים על המקורות השונים וראיות לקיומן מביאה האנציקלופדיה המקראית (הוצאת מוסד ביאליק, 1955, כרך א', עמודית 106): "פרשת מעשה בראשית, בה מסופר לראשונה על בריאת האדם, ופרשת גן עדן שייכות, לפי תורת התעודות, לשני מקורות שונים: הראשונה למקור P, והשנייה למקור J. וכל אחת נחשבת בעיני כל החוקרים כבלתי אחדותית: הראשונה נוצרה לפיהם מתוך השתלבותן והתמזגותן של שתי מהדורות שונות, או מתוך עיבוד והרחבה של מהדורה קצרה קדומה; ובשנייה רגילים לראות, החל ממחקריו של בודי, שילוב קטעים משני סיפורים שונים, השייכים לשתי שכבות של J ( J1 ו-J2 ), או ל-J ול-L (אייספלדט) או ל-J ול-E (מובינקל) או ל-S ו-S2 (פפייפר) וכיוצא בזה". לא הבאתי את כל פרטי הפרטים הללו אלא על מנת לחזור ולהבהיר, שמדובר במספר רב של שברי גירסאות קדומות, שחוברו יחדיו בידי סופרים שונים, בתקופות שונות, עד שנתכנסו סופית לנוסח המקראי שנמצא בידינו.

אגב - לא שתי אגדות על בריאת אדם מביאה התורה אלא שלוש: בפרק ה' בבראשית, פסוקים א-ג, חוזרת ומופיעה אגדת בריאת האדם בפעם שלישית, והפעם במהדורתה הראשונה שבפרק א', נוסח כוהנים (P): "זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו. זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם ביום היבראם".

לראשונה במקרא מוזכר כאן, במפורש, קיומו של ספר נוסף, שלא מצא את מקומו באוסף המקראי (הקאנוניזציה): "ספר תולדות אדם". כפל סיפורי אגדות ופרשיות במקרא, גם אם היו משום נוהג ספרותי מקובל בתרבות השמית הקדומה, כטענתו של קאסוטו, הם בראש וראשונה תולדה של צירוף ואיסוף מקורות ספרותיים שונים, שרבים מהם אבדו, חלקם שולבו בטקסטים מאוחרים, ולא אחת שובש הסדר הענייני, המאוחר הוצג לפני המוקדם. האגדות שזכו להיכלל בספר התורה לא היו היחידות שהיו קיימות בימי קדם. קדמו להן כתבים שאבדו או נגנזו במכוון. רוברט גרייבס ורפאל פאטאי בספרם "מיתוסים עבריים" (הוצאת מסדה, תשכ"ז) כותבים: "כל כתבי הקודש העבריים שקדמו למקרא אבדו, או שתוכנם נגנז במתכוון. בין אלה נמנו ספר מלחמות יהוה וספר הישר, שהם תיאורים אפיים של נדודי בני ישראל במדבר ופלישתם לארץ כנען... וספרים אחרים שאבדו כגון ספר דברי שלמה, ספר היוחסין, דברי הימים למלכי יהודה, דברי הימים למלכי ישראל, דברי הימים לבני לוי...". כל הספרים הללו ואחרים כללו אגדות מיתולוגיות שונות ורבות, שמרביתן מבוססות על מיתולוגיות של עמים אחרים, שקדמו לעם העברי בארץ ישראל, וחיו במרחב השמי הגדול מאות ואלפי שנים לפניו. פרטים על אותן אגדות אפשר לקרוא בפרשות השבוע השונות של אתר חופש, בייחוד אלו המתייחסות לספר בראשית (מדור מאמרים, תחת "פרשת השבוע").

בצדק ביקשת לדעת כיצד מיישב היהודי הדתי את השניות הזאת. התירוץ המסורתי-דתי, כפי שמובא מפיו של קאסוטו, הוא, שבפרק א' מובא סיפור הבריאה בהכללה, ובפרק ב' - בפירוט רב, לכאורה "מן הכלל אל הפרט". כבר הבהיר לנו משה גרנות, שלא מדובר כאן בכפל גירסה אחת, שיש לה כביכול "מהדורה "כללית" ו"מהדורה מפורטת", אלא בשני סיפורים שונים בתכלית, ואחזור על עיקר ההבדלים: על פי גירסת פרק א', חלק מבעלי החיים נבראו ביום החמישי: העופות, התנינים הגדולים, הרמשים והשרצים. יום השישי החל בבריאת הבהמות וחיות הארץ. רק לאחר שנבראו כל בעלי החיים (פסוקים 25-24), ולאחר ש-"וירא אלוהים כי טוב" (פסוק 25), החליט אלוהים לברוא את האדם - פסוק 26: "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו...". גירסת פרק ב' מתארת בפירוש סדר זמנים הפוך של בריאת אותם יצורים: האדם נברא לפני בעלי החיים: "וייצר יהוה אלוהים את האדם.." (פסוק 7). רק מאוחר יותר, בפסוק 18, יהוה אלוהים שם לב לבדידותו של האדם: "ויאמר יהוה אלוהים לא טוב היות האדם לבדו..." ומסיבה זו ברא את בעלי החיים - שיהיו עזר לאדם: "אעשה לו עזר כנגדו. ויצר יהוה אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים" (פסוקים 19-18). רק לאחר שהתברר ליהוה אלוהים, שמעשיו לא צלחו, ובעלי החיים לא היו עזר לאדם, החליט לברוא את חווה. לא נדון כאן בסוגיית "עזר כנגדו", מה משמעות אותו "סיוע" שיהוה אלוהים ביקש לתת לאדם, ומה עזר שנתנה לו חוה, ולא נתנו לו בעלי החיים - כל אלו יידונו במאמר אחר.

גן עדן
הירונימוס בוש, צייר הולנדי, 1516-1459

עיינתי במספר ספרים העוסקים בפרשות השבוע, שחוברו בידי מחברים דתיים, ולא מצאתי בהם התייחסות כלשהי לסוגיית הכפילות והסתירות שבשתי האגדות הללו: פרופ' ישעיהו ליבוביץ "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" (הוצאת דר' גרטה ליבוביץ, 2000), פרופ' נחמה ליבוביץ "עיונים בפרשת השבוע" (הוצאת הסוכנות היהודית, תשי"ח), האדמו"ר מנחם מענדל שניאורסאהן "ליקוטי שיחות" (הוצאת מכון לוי יצחק כפר חב"ד, תשל"ט), הרב שלמה גורן "תורת המקרא" (הוצאת האידרא רבה, תשנ"ו). שום כלום. האם יש כאן התעלמות מכוונת מדיון במצב לא נוח? לאותם מחברים הפתרונים.

הסבר יפה מביא לנו פרופ' צבי אדר (בספרו "ספר בראשית - מבוא לעולם המקראי", הוצאת גומא-צ'ריקובר, 1976, עמ' 19): "המעבר מפרק' א' אל פרקים ב'-ג' הוא מדהים, ולא בגלל ההבדל בפרטים באשר לסדר הבריאה, אלא בגלל ההבדל ברוח ובתפיסה", בעוד שפרק א' נכתב במעין "רוח שמחה, מעשי אלוהים חגיגיים וגדולים", הרי שהפרקים הבאים מציגים "פרשה של עלילה נפתלת שבעקבותיה יורד האדם ממעמדו הרם כנברא בצלם אלוהים אל מעמד מקולל של עמל ללחמו, אשר בא מן העפר ושב אל העפר" (שם). אל מול גירסה של "שלימות והרמוניה" שבפרק א', ניבטים "הפגם והדיסהרמוניה" שבפרק ב'. אלו הם סגנונות שונים, כוונות שונות ויעדי חינוך שונים, שנכתבו בידי מחברים שונים בזמנים שונים.

אני ממליץ בפניך שתקרא גם את הסבריו של פרופ' יחזקאל קויפמן "תולדות האמונה הישראלית", הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו, כרך א', עמ' 188-187, ואת ספרה של אילנה פרדס "הבריאה לפי חוה" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 19-17. בספרה זה מצטטת המחברת את אליזבט קאדי סטנטון, ממנהיגות התנועה הסופרז'יסטית, שלחמה לזכות ההצבעה לנשים בסוף המאה ה-19. סטנטון מצטרפת לדעת החוקרים, שמדובר בשני סיפורים שונים ואף סותרים, וכפמיניסטית היא נאבקת על כבודה של האישה, שהוכפש בסיפור הבריאה השני: "את הסיפור השני, אותו היא (סטנטון) מגדירה כפרי עמלו של איזה כותב תככן, אשר בראותו את השוויון המושלם של האיש והאישה בפרק הראשון, סבר שלמען כבודו ושלטונו של הגבר חשוב למצוא איזו דרך להביא לשעבודה של האישה."