כיצד נבראו אדם וחוה? (1)

על ההבדל בתוכן ובסגנון שבין בראשית א' 1 - ב' 3 ובין ב' 4 - 24 נתנו דעתם חז"ל, ובעקבותיהם הפרשנים הראשונים והאחרונים. הבדל זה היה מאבני היסוד לחשיבה הביקורתית שהובילה לגיבוש תורת המקורות, זו אשר שללה את האפשרות שהתורה נכתבה על ידי אדם אחד, שהוא על פי המסורת - משה רבינו. סיכום הדעות השונות בנדון ימצא הקורא בספר "פירוש על ספר בראשית" מאת מ"ד קאסוטו (מאגנס, ירושלים, תשכ"ה, ע' 1 - 90). עניינה של הרשימה שלפנינו הוא בעיקר בריאתו של האדם על פי שני כתובים אלה, אך קודם מבוא קצר:

"גירוש אדם וחוה מגן עדן", מיכלאנג'לו בונאורוטי (1475-1567)
הצייר, הפסל האדריכל והמשורר האיטלקי המפורסם יליד פירנצה
הקאפלה הסיסטינית, הוואתיקן, רומא

המעיין בשני הכתובים הנ"ל, חש שמדובר, למעשה, בשתי גירסאות שונות בתכלית על אותו העניין: בשני הכתובים מדובר על בריאת הצומח, החי והאדם ועל התפקיד שמועיד האל לאדם; אלא שההבדלים בסדר הבריאה, במשמעותה, בסגנון הכתיבה ובמידות המיוחסות לאל הם גדולים להפליא.

אתחיל במידות האל: על פי הכתוב הראשון האל הוא טרנסצנדנטי (מעל לטבע, מעבר להבנת האדם) - הוא בורא את העולם ואת האדם במאמר ("ויאמר אלוהים, 'יהי אור', ויהי אור"). בכתוב השני האל הוא אימננטי (מעורב בטבע, כלול בבריאה) - הוא "אנושי" מאוד, יוצר מעפר, נוטע גן, מדבר אל לבו (בהמשך הוא גם מתהלך בגן לרוח היום - ג' 8).

באשר לסדר הבריאה, מסתבר שבכתוב הראשון נבראים קודם הצמחים, אחר כך בעלי החיים ואחר כך האדם. על פי הכתוב השני, האדם נברא ראשון, אחר כך הצמחים, ורק אחר כך את בעלי החיים.

בריאת האדם בכתוב הראשון מתבצעת במאמר - "ויאמר אלוהים, 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו..' ". זכר ונקבה נבראים יחד באותו המאמר, האדם נברא בצלם אלוהים (כלומר, מעמדו נעלה מאוד), ותפקידו לפרות ולרבות, לכבוש את הארץ ולרדות בבעלי החיים. בכתוב השני נברא קודם האדם, ורק לאחר שהאדם לא מצא עזר כנגדו בין בעלי החיים, רק אז הרדים אותו האל ובנה מצלעו של האדם את האישה. האדם נוצר מעפר, מכאן שמעמדו נמוך, ותפקידו לעבוד ולשמור (את הגן? - ב' 15).

סגנון הכתוב הראשון הוא סכמתי מאוד, וחגיגי מאוד, ויש חזרה על אותה תבנית בנוסחאות של ששת ימי הבריאה. לעומת זאת, בכתוב השני יש סגנון עממי, ציורי, עשיר בפרטים.

שם האל בכתוב הראשון הוא "אלוהים", ואילו בכתוב השני הוא "יהוה אלוהים".

הבדלים אלה הניעו, כאמור, את המבקרים "המדעיים" הראשונים של המקרא למסקנה שבתורה צורפו מספר מקורות שונים ממסורות שונות, אשר התחברו בתקופות שונות.

"גירוש אדם וחוה מגן עדן", תבליט מתכת מהמאה ה-15
מוזיאון Criminal Justice, רוטנבורג, גרמניה

נתרכז, אם כן, בבריאת האדם: מסתבר, כאמור לעיל, שעל פי הכתוב הראשון האדם נחשב לנזר הבריאה: הוא נברא אחרון, בסמוך מאוד ליום השבת המקודש, הוא נברא בצלם אלוהים, כלומר, דומה לאלוהים (הפרשנות מתפתלת כאן רבות, אך החזרה שלוש-ארבע פעמים על "צלם" ו"דמות" האל שנטבע באדם, מסירה כל ספק), והוא גם מקבל תפקיד "אלוהי" "לכבוש" את הבריאה ו"לרדות" בה. עיקר העיקרים - מחבר הכתוב איננו רואה הבדל של מעמד בין האיש לאישה, שניהם נבראו במאמר, ועל שניהם הוטל אותו התפקיד.

לעומת זאת, בכתוב השני מודגש כי האדם נברא מעפר, רמז לנמיכות מעמדו. אין לו כל תפקיד "אלוהי", אלא עליו לעבוד בגן ולשומרו (כיוון שהכתוב נוקט לשון נקבה לגבי המילה "גן" - "לעובדה ולשומרה" - במקום - "לעובדו ולשומרו" סברו פרשנים שהדברים מכוונים לתורה, אך כמובן, אין לכך זכר בכתוב), כלומר, תפקיד נמוך, הדומה לזה של שכיר, או אפילו עבד. זאת אף זאת, האישה לא רק שלא נבראה יחד עם האדם, כמו בכתוב הראשון, אלא שהיא בכלל "לא עלתה על דעתו" של האל. האל חשב בתחילה שהעזר כנגד האדם יימצא מבין החיות, ולשם כך הוא יצר אותן: "ויאמר ה' אלוהים, 'לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו'. וייצר ה' אלוהים מן האדמה כל חיית השדה…" - ב' 18 - 19 - ורק כאשר הסתבר שהאדם איננו מוצא עזר כנגדו בין בעלי החיים - רק אז הרדים האל את האדם, נטל אחת מצלעותיו, ובנה ממנה אישה. כלומר, האישה בכתוב זה היא מעין "ברירת מחדל", ולא ממש נזר הבריאה, כפי שהיא מופיעה, יחד עם האדם, בכתוב הראשון. המספר מרמז כבר כאן כי לידת בני האדם לא הייתה צריכה להיות מלווה בכאב וסבל, וכי מי ש"ילד" את האישה הוא האדם, וכל זאת ב"הרדמה כללית", ורק חטאה של האישה גרם לכך שהיא תלד, ובסבל רב, כפי שמתברר בפרק ג'.

בפרק ג', כאמור, מסופר כיצד עברה האישה על צו האל בדבר פרי עץ הדעת, הגם שרק האדם הוזהר על כך, וזאת לפני שהאישה עלתה כלל על דעתו של האל כי יבנה אותה מצלעו של אדם (ב' 16). בשל החטא הזה נענש האדם ונענשת האישה, ומוצהר "דרכו של העולם": לא שוויון בין המינים, כפי שמסתבר מהכתוב הראשון, אלא יחסים שבין אדון לעבד: "… ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (ג' 16).

מבין שתי השקפות העולם של שתי הגירסאות על בריאת האדם, ניצחה השקפת העולם השנייה, זו הגורסת שהאישה היא טפלה לגבר, שרובץ עליה חטא קדמון, ולכן היא נשלטת על ידי הגבר. בעקבות כך נכתבו חוקים דרקוניים בכל הנוגע למעמדה של האישה במשפחה ובחברה, ובעקבות כך נמנע ממנה במשך אלפי שנים אור החכמה והקרבה אל האלוהים, שהיה באותם ימים כרטיס הכניסה היחיד אל חיים של משמעות.

כיצד קרה הדבר ששתי גירסאות סותרות על עניין כל כך מרכזי, הובאו בסמיכות כזאת? כלום לא חש "העורך" שהוא מביא דבר והיפוכו? הרי הטענה המושמעת שבפרק א' מובאת הבריאה באורח כללי, ואילו בפרקים ב- ג מובאים הפרטים - טענה זאת איננה מועילה, כי לא ייתכן שהפרטים ישללו את בסיסו של הכלל.

אינני חושב שצריך להעניק לאותו "עורך", האחראי לסדר הכתובים בתורה, אשראי יותר מדיי גדול באשר ליכולת העריכה שלו. אילו "החליק" רק כאן - מילא, אבל כמעט שאין דבר בעל משמעות שאין בו לפחות שתי גירסאות שונות, ואף סותרות, כולל הכתוב הקדוש ביותר, שאמור להיות אחד ויחיד - עשרת הדברות (גירסה א' בשמות כ', וגירסה ב' בדברים ה'). רבים מהפרשנים שואלים בהיתממות: "וכי 'העורך' היה מטומטם, ולא ראה את אשר לפניו, ורק אנשי תורת המקורות ראו את הסתירות?!" (כך בעיקר נהגה פרופ' נחמה ליבוביץ המנוחה לשאול). ובכן, ייתכן גם ייתכן שהאיש לא היה חכם גדול, ולא ראה הבדל מהותי בין שתי הגירסאות. כבר ראינו כמה "הברקות" שלו במקומות שונים בתורה, כגון ההערה "המחכימה" - "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב 3), הערה שאמורה להיאמר על ידי הגבורה באמצעות משה עצמו; או כגון "אשר ייאמר היום: 'בהר ה' ייראה' " (בראשית כ"ב 14), דברים שאמורים להיות מקודשים משום שנאמרו שנים רבות לפני שעל הר המוריה נבנה בית המקדש.

ובכן, לא הייתי בונה יותר מדיי על חכמת העריכה המקראית, אך נדמה לי שיש להסביר את הכללתן של שתי גירסאות סותרות כאלו בתחילת ספר בראשית בהווי הכתיבה שהיה נהוג אז, והמשיך להיות נהוג כך עד לעת החדשה ממש: הרעיון שיש "זכויות יוצרים" למחבר תעודה כלשהי - הוא רעיון חדש לחלוטין. בימים ההם העתקת תעודה שלמה, בתיקונים ובלעדיהם, והייתה בבחינת חזון נפרץ. חוקרי האיליאדה והאודיסיאה מצביעים על גירסאות שונות של "מתערבים" שונים באפוס האלמותי הזה; הברית החדשה פותחת בארבע "בשורות" האמורות לתאר את אותן ההתרחשויות, ויש ביניהן הבדלים מהותיים, ואף סתירות, בתוכן ובסגנון. עורך המקרא כינס יחד את התעודות שמצא לפניו - ייתכן שהבין שיש ביניהן סתירות, וייתכן שלא. מה שברור הוא שהוא לא הרשה לעצמו לוותר על תעודה, שלדעתו הייתה עליה "גושפנקה" אלוהית. כך קרה כאן, ובמקומות רבים אחרים, ששתי גירסאות סותרות עומדות זו ליד זו. הפרשנות ההרמוניסטית קבעה, כאמור, שהכתוב השני משלים ומפרט את הראשון, ולכן הוא הקובע, והוא אשר עיצב את פני החברה הישראלת והיהודית למשך דורות.