אמרת לי בוא נהיה לשם שמים

אמרת לי בוא נהיה לשם שמים,
ואני, הדבר היחיד שאני עושה לשם שמיים,
זה לפתוח מטריה,
וגם זה, רק כשיורד גשם.

אמרת לי זכור את יום השבת,
אני דווקא זוכר, עניתי,
זוכר את יום השבת,
וגם את יום הראשון, ויום השני,
לפחות משתדל לזכור,
אולי קבעתי משהו חשוב.

וכשאת עוסקת בתפילה,
אני מביט בך ומחפש מחילה,
לא מחילה כמו שלך,
מחילה הרבה יותר קטנה,
כמו עכבר במנוסה,
מה זה יחפש? מחילה.

ואת, כל כך יפה, אפילו בשעת הנעילה,
אך כעת אני מותש,
כך את תרמילך לשאת,
שהרי את עסוקה וטרודה,
כי אַת, אֵת התפילה, רק אותה את נושאת.

היה לנו טוב,
וזה לא בשמיים,
היה לנו רע,
ולא איבדת אמונה,
בעזרת השם אנחנו ביחד, אמרת,
ואני חשבתי, זה ברור,
הרי אם לא הייתי קורא בשמך,
לא היית באה אליי לעולם.