עם ביאליק וקורצ'ק לאי הבודד אושוויץ-בירקנאו

המאמר המקורי פורסם בכתב העת "יהדות חופשית", (11-12), "אלוהים", תחיל"ה, אוקטובר 1997

בתחילתו של חודש מאי, 1996, יצאתי עם משלחת של בני נוער יהודים מחמש יבשות, ומדריכיהם הבוגרים ובהם רב אחד, עם קבוצת תמיכה מישראל ועם דגלי מדינת ישראל, למסע מכאיב מאד אך הכרחי, לפולין, זירת התרחשותה של האיומה בזוועות שידעה האנושות מראשית ימיה - השואה.

עימי למסע לקחתי את שירתו של ביאליק ואת משנתו של קורצ'ק. מהאחד את זעמו ואת קצפו, את עלבונו היהודי-האישי ואת נחרצותו, מהשני את אהבת האדם שלו, את אצילות נפשו, ואת מורשתו החינוכית. שניים מבני עמי. שניים שלא זכו בפרס נובל, אף לא בפרס ישראל.

והיו, מן הסתם, עוד רבים כמותם. כאלה שזכו לחיות וליצור, וכאלה שלא זכו, לא לחיות ולא ליצור. לאלה שזכו ולרבים שלא זכו, בשובי משרידי התופת ההיא, רוצה אני להציב יד בליבם של אלה החיים עימנו כיום.

"הרע מהלך בראש חוצות, ואילו את הטוב עלינו לחשוף. הרע מתפרסם מעצמו, הרע מכריח אותנו לתגובה מיידית. הטוב נחבא אל הכלים, אינו מעורר תשומת לב. פרסום הטוב מונע את השתלטות הרע!" ד"ר הנריק גולדשמיט - יאנוש קורצ'ק

רחמים לא היו שם

בעמדי כאן, בשערי אושוויץ-בירקנאו, מבכה את הירצחם של בני-עמי, וקרובי משפחתי בתוכם, שמעתי מורגלת, אם כי הפעם - נדהמת, את קולו של הרב-החזן מסלסל קולו בתפילת "אל מלא רחמים"...

ותהיתי - עד היכן מגעת אטימותו של אדם במקרה הטוב! עד אנה מגעת צביעותו במקרה הגרוע! עד כמה משחררים אותו מנהגים אוטומטיים מן הצורך לחשוב בכל פעם מחדש על מה שהוא עושה, אומר, או ממלמל. כמה זה נוח! כמה קל!

פסל לזכרו של יאנוש קורצ'אק וילדיו
בית הקברות היהודי בווארשה

יאנוש קורצא'ק היה רופא, סופר ומחנך. שמו המקורי היה הנריק גולדשמיט, והוא נולד בעיר ורשה שבפולין בשנת 1878 למשפחה יהודית עשירה ומתבוללת. יאנוש קורצ'אק למד רפואה באוניברסיטת ורשה, ובמהלך לימודיו עבד במחלקת הילדים של בית החולים, שם פגש ילדים ממשפחות עניות והכיר את מצוקותיהם. הוא הקים שני בתי יתומים - אחד ליתומים יהודיים והשני ליתומים פולניים. את בית היתומים היהודי ניהל במשך כ- 30 שנה - משנת 1911 ועד להירצחו במחנה המוות טרבלינקה בשנת 1942.

http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=3260

הכל היה כאן באושוויץ. רחמים - לא היו כאן. שאלמלא כן, יש להמציא פירוש שונה למושג "רחמים". על פחות מזה כתב ביאליק "שמים, בקשו רחמים עלי. אם יש בכם אל, ולאל בכם נתיב, ואני לא מצאתיו, התפללו אתם עלי"... ("על השחיטה").

אכן, אחרי אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה, מיידנק, ושאר מקומות בהם נרצחו בני עמי, הייפלא אם נשאל: "אם יש בכם אל"? שהרי, אם ישנו - היכן היה כשנטבחו מליון וחצי ילדים יהודים רכים, אלה הצאן שלא חטאו? האם התחמקות נוסח "הסתר- פנים" ראויה לבוא, בכלל, כתשובה, לפני אדם בר-דעת? ואם היה, וראה, ולא מנע - איזה מין אל הוא זה?! האם לו ראוי שנאמר: "אל מלא רחמים"? אם קיים אלוהים, כתהייתם של האגנוסטיקנים, רחמים במונחי אנוש ודאי אינם נמנים עם תכונותיו! על העדר רחמים מתכונותיו של האל, כתב יהודה עמיחי בשירו:

אל מלא רחמים

"אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם, ולא רק בו. אני, שקטפתי פרחים בהר והסתכלתי אל כל העמקים, אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות, יודע לספר שהעולם ריק מרחמים. אני שהייתי מלך ליד הים, שעמדתי בלי החלטה ליד חלוני,

שספרתי צעדי מלאכים, שלבי הרים משקלות כאב בתחרויות הנוראות. אני שמשתמש רק בחלק קטן מן המילים שבמילון. אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי יודע כי אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק בו."

יהודה עמיחי על בול ישראל

טכס "יזכור עם ישראל"

עומדת אני כאן, עם תום הסיור בבירקנאו-אושוויץ, ומאזינה לקולו של הרב-החזן בטכס הסוריאליסטי הזה, ליד כיפת האבן המסוככת על ערימות של אפר מעורב בעצמות אדם כתושות, בהן עצמותיהם של ילדים רכים, ושומעת את המילים הנאמרות בתפילת ה"יזכור": "יזכור עם ישראל את הרבנים... את ראשי הישיבות... " ותוהה: מתי יגיע הרגע, בו יוזכר בתפילה היהודית גם יאנוש קורצ'ק, הרופא-המחנך היהודי המופלא, שהלך עם ילדיו היתומים - מתוך בחירה, לא מכורח - לתאי הגזים, למרות שיכול היה להיחלץ, אישית, מן הגורל המר והנמהר ההוא... לשווא! מן הסתם לא נמצא בעיני אותם אורתודוקסים, מחברי תפילת ה"יזכור", ראוי שייזכר. לא הוא ולא מעשהו. בכניסה לבית הקברות היהודי של ורשה, ניצבת האנדרטה שלו - עומד גלוי- ראש, גא ונחוש, בראש קבוצת ילדים יהודים יתומים, גלויי ראש אף הם, ולמראה של אנדרטה מרגשת זו שואלת אני את עצמי: כיצד יכבד אדם יהודי את זכרו של האיש הדגול הזה? כיצד יביע הזדהותו עם הילדים היהודים האומללים שאיתו, שלא אלוהים ולא איש מלבדו, מלבד יאנוש קורצ'ק, חמל עליהם? כיצד, אם לא על-ידי הסרת הכובע לכבודו ולכבודם, יבטא אדם בר-לבב את רגשותיו, כאקט סמלי למעמד בו נמצאו הם, שעה שהובלו אל מותם? והרי בית הקברות איננו מקום קדוש כמו בית כנסת, להבדיל, שיש לכבדו בסמלי הפולחן היהודי! אדרבא, בית הקברות מקום "טמא" הוא לפי כלליה ופרשנותה של היהדות האורתודוקסית. טומאת המת מונעת את קדושתו... והא ראייה, שכוהנים אינם מורשים להיכנס לתחומו! אז מה מקורו של המנהג, שמנסים יהודים דתיים, "מומחים ליהדות אוטנטית", להשליט על הציבור החילוני, זה המהלך ללא רגשי אשם גלוי ראש כל ימיו, לחבוש כיפה דווקא שם? ומה פשר הכניעה הזו לתכתיבים, אם לא עצלות המחשבה ודלות הדמיון, של אותו ציבור יהודי חילוני, שניחא לו בכך, שיש מי שמסדיר לו את יחסיו עם "בורא עולם", יהיה מי שיהיה? שיש מה שמוציא אותו ידי חובתו במשחק האחריות הזה על גורלו ועל גורל האומה?

ואם לא על-ידי אקט סמלי של הסרת הכובע לזכרו, אולי, כך חשבתי לתומי, יהיה מי שיחשוב על הנצחת מעשהו האציל בתפילות של בני עמו? ב"יזכור" שהם נושאים לזכרם של רבנים... וראשי ישיבות...

"הרבי'ס בורחים ומה יהיה עלינו?"

ונזכרתי בדברים שקראתי ושמעתי, ובעדויות הנחרצות על מעשיהם של אותם כלי-קודש מזרח-אירופאים במהלך השואה. לא כולם, חלילה, היו גם אחרים. אבל גדולים וחשובים שבהם - האם לא היו הם, אותם רבנים וראשי ישיבות, שברחו מן התופת, והפקירו את צאן-מרעיתם למר גורלם? האם לא היו הם שהוליכו שולל את בני קהילתם ערב השואה בתקווה ובאמונות שווא, ש"השם ירחם"? - הבה ונראה:

יורם הרפז, בכתבת תחקיר שפרסם בעניין זה ב- 20 באפריל 1990 ב"כל העיר", מצטט כלשונם את דברי הרבנית מסטרופקוב, שהגיעה לאושוויץ בסוף מאי 1944, ודבריה שתועדו במחברת, הוטמנו סמוך לכבשנים שניות אחדות לפני שנכנסה לתוכם. על כך העיד עובד כפייה במחנה המוות (איש זונדר קומנדו). לא לו ולא לרבנית הייתה סיבה לרמות את עמם בעניין הזה. אדרבא, לדבריה של הרבנית סטרופקוב יש להתייחס כאל עדותו של "שכיב מרע", הקבילה במערכות המשפט כעדות שאמינותה אין למעלה ממנה. לפי עדותו אמרה הרבנית, בין השאר:

"בעולם היהודי שאלו בעצת האדמו"רים, והם הרגיעו תמיד. הרבי מבעלז אמר, שהונגריה תצא בחרדה בלבד. והנה הגיעה השעה המרה, שלא הייתה עוד בידי היהודים כדי להושיע את עצמם. אכן, מן השמים הסתירו מהאדמו"רים, אבל הם עצמם ברחו ברגע האחרון לארץ ישראל, את נפשם הצילו ואת העם עזבו כצאן לטבח. ריבונו של עולם! ברגעי חיי האחרונים אני מתחננת לפניך, מחל להם על חילול השם הגדול".

אישה דתייה, מאמינה, אשת רב בישראל. האפשר להתכחש לדבריה? והרפז מוסיף בין השאר: "טרם נמצאו מספיק מסמכים היסטוריים על התנהגות אדמו"רים בתקופת השואה, אבל העובדה הבסיסית ידועה: חשובי האדמו"רים (שמות הרבנים מצוינים במאמר) השיגו, באמצעות חסידיהם שמעבר לים, ויזות אמריקאיות או סרטיפיקטים ציוניים, עזבו בשלבים שונים של המלחמה את הקהילות שהם עמדו בראשן, את נשותיהם וילדיהם, וברחו לחופי המבטחים של ארץ ישראל ואמריקה.

לנטישה שלהם הייתה השפעה קשה על חסידיהם שנשארו מאחור, מלאי פחד ויאוש. חסידיהם ומשפחותיהם של האדמו"רים נספו בשואה, מה שלא הפריע להם להקים בישראל ובארה"ב משפחות וקהילות חדשות".

"הרב יששכר טייכטל", מוסיף הרפז וכותב, - וראוי לאוורר את הדברים מידי פעם, לבל יישכחו - "אביהם של מרדכי ואהרון רוקח, שהיה מבאי ביתו של האדמו"ר מבעלז כתב: "מרחפת עלינו אימה כאשר אנו רואים כעת, בשעה שאני כותב טורים הללו, שכל האדמו"רים של מדינתנו (הונגריה. צ.מ.) עושים השתדלות לברוח מכאן לארץ ישראל מפחד הסכנה ומחמת המציק ואינם מביטים על מה שמפילים בזה את ליבם של ישראל, ההמון מרננים ואומרים: הרבי'ס בורחין, ומה יהיה עלינו?"

על אלה ושכמותם הן כתב ביאליק בשירתו "בעיר ההריגה":

"וראה גם ראה: באפלת אותה זווית,
תחת מדוכת מצה זו ומאחורי אותה חבית,
שכבו בעלים, חתנים, אחים,
הציצו מן החורים
בפרפר גוויות קדושות תחת בשר חמורים
.... שכבו בבושתם ויראו -
ולא נעו ולא זעו
ואת עיניהם לא ניקרו ומדעתם לא יצאו -
ואולי גם איש לנפשו אז התפלל בלבבו:
ריבונו של עולם, עשה נס -
ואלי הרעה לא תבוא"...

חיים נחמן ביאליק על בול ישראל

היש תימה בכך שהחרדים כל-כך שונאים את ביאליק? ואלף אלפי מארות וקיתונות של בוז וקללות שפכו על ראשו? וכי מי אוהב שיחשפו את ערוותו ברבים?!

שישה מליון יהודים - חשבון שהגיש לנו הקב"ה

"קהילת חב"ד ברוסיה", מוסיף הרפז בכתבתו, "כמו קהילות בעלז, גור וסאטמר בפולין, ברומניה ובהונגריה, הושמדה כמעט כולה על-ידי הנאצים... ביוני 1940, פלשו הרוסים לליטא... כמה עשרות ראשי ישיבות בעלי סרטיפיקאטים הורשו להפליג דרך אודסה בים השחור לארץ ישראל. לרב ש"ך למשל, אין שאלות. לו יש תשובות. והוא נותן אותן בבטחה, שלא לומר בעזות מצח, בעיתון החרדי "יתד נאמן": "ברור הוא שהתשובה ברורה עד למאוד. הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון ארוך המשתרע על פני מאות שנים. עד שהצטבר לחשבון של שישה מליון יהודים וכך התרחשה השואה, כך צריך יהודי להאמין, ואם היהודי לא שלם באמונה זו, הוא כופר בעיקר. והביאור הפשוט הוא שזה עצה של הקב"ה, וזה בהכרח עונש. ואם לא נקבל את זה כעונש, הרי כאילו שאנו לא מאמינים בהקב"ה, ח"ו".

וכמו הרב ש"ך היו גם נוספים. חותנו של הרבי מלובביץ, הריי"צ מלובביץ אמר באותו נושא ("יתד השבוע", 11.1.91): "שואת יהדות אירופה - עונש על חילול התורה. אם יהודי אמריקה לא ילמדו לקח - יקרה להם בדיוק כמו אירופה"!

גם החזון איש הביע על האשם בשואה דעה דומה לזו של שני קודמיו. במאמר שהופיע ב"דגלינו" (ט' תמוז תש"ן 1990), צוטט מפיו: "הציונות היא שגרמה לכל הצרות שנתרגשו על העם היהודי - ובהן, כנראה גם השואה".

הסכיתו ושמעו: עצתו של אלוהים הייתה זו! לא חלילה רשעותו של הצורר הנאצי! הלז פטור, במשמע, כי בסך הכול עשה את רצון האלוהים!

ואני שואלת: אם אלה הן עצותיו של אלוהים "הרחום והטוב", אז מי, בכלל, צריך שטן? דמם של מליון וחצי ילדים קטנים וחפים מכול חטא נשפך - ובאילו ייסורים! - כעונש על מאות שנים של חטא! הלזאת דין צדק ייקרא, אליבא דרב ש"ך. לזאת רחמים ייקרא!

"אין אלוהים! יש רק שטן, והוא בעולם בשיגעונו, והוא המולך על כל בני השטן, על כל בני השחץ." שאול טשרניחובסקי

דן מירון, במאמר בנושא זה, שפורסם ב"הארץ" ב- 20.7.1990, כותב: "אכן, הרב ש"ך גילה בנאומו את סירובו של החלק הגדול מקרב היהדות הדתית להיחשף לשאלות שמעמיד בפניהם העידן שלאחר השואה. מכאן השקריות המהותית... שבה נתונה יהדות זו, ובייחוד חלקה החרדי הקיצוני, זה ימי שני דורות".

רבנים וראשי ישיבות כאלה, שאלו הם מושגי הצדק שלהם, אותם מתבקש עם ישראל לזכור בתפילותיו. לא את יאנוש קורצ'ק. הוא, פשוט, איננו משתייך ל"ברנז'ה" האורתודוקסית. הוא איננו רב, וגם ראש-ישיבה איננו. הוא "סתם" רופא ומחנך, שצעד מתוך בחירה עם ילדים יהודים יתומים לתוך תאי בגזים, ועלה השמימה דרך ארובות הכבשנים...

האם יכול מישהו להאשימני על ההשוואה בינו לבינם? האם יש מי, לבד מאלה שאינם יודעים את העובדות, או שמתעלמים מהן במודע, הסבור שהם ראויים ממנו להיכלל בתפילות ה"יזכור" של העם היהודי לדורותיו? - כן. יש! מנהיגי האורתודוקסיה היהודית של ימינו, הם הסבורים כך. והעוילם - גוילם.

שאלות בדבר מוסריותו של אלוהים

עומדות היו רגלי בשערי בירקנאו-אושוויץ, והדמעות משתנקות בגרון, או קופאות בתעלותיהן, או על לחיי, כאילו חוקי הגרוויטציה אינם חלים עליהן והרי אמר ק.צטניק (יחיאל דינור, מחשובי סופרי השואה) כי זוהי פלנטה אחרת.

נרות הזיכרון שהדלקנו מרצדים מבעד לדמעות באור יקרות, מהבהבים נוגהים-נוגים לזכרם של בני עמי, ודודי, ודודותיי, ובניהם הרכים ובנותיהם הפעוטות בתוכם, והגרון ניחר מעוצמת הכאב, משתנק מקולות היפחה הנבלמים בתוכו.

ועל לבי עולה זכר הדברים שאומרים אותם מנהיגים אורתודוקסים של הציבור החרדי שנה אחרי שנה, ש"יום השואה" שצוין ברחבי ישראל כיום זיכרון לאומי לששת המיליונים - איננו יומם! הם "אומרים קדיש" כל יום, ולכן אינם צריכים לציין את יום השואה ביום מיוחד. מעניין, מדוע אין ארגומנטציה "אינטליגנטית" זו תופסת לגבי צום השביעי, שבו נהרג גדליהו בן אחיקם, למשל.

אך מעבר לעובדה הפשוטה, שכל מה שהוצע על-ידי "הציונים" בזוי הוא בעיניהם, יש הסבר פסיכולוגי ברור למדי לניסיונות הטשטוש וההתעלמות שלהם מנושא השואה ברמה הלאומית, החינוכית, החברתית.

ההסבר טמון, לדעתי, בדיסוננס הקוגניטיבי לתוכו סחררה השואה את היהודי המאמין. דיסוננס קוגניטיבי פירושו, בשפה פשוטה, שאדם שנקלע למצב של התנגשות בלתי נסבלת בין שני ערכים יסודיים של חייו, נאלץ, למען יוסיף לחיות בהרמוניה עם עצמו, לדחות, או להכחיש קיומו או צידוקו של אחד משני הערכים המתנגשים הללו, שאלמלא כן, הופך טירוף הערכים בתוכו הוא שרוי, לאיום אמיתי על שלוותו הנפשית, עד כדי סכנה קיומית לשלומו ממש. השואה, לענייננו, איננה מאפשרת ליהודי המאמין להוסיף ולהכיר בגדולתו של האל, אלא אם כן מקבלים את הסברו החף ממוסר, של הרב ש"ך.

הכחשת הצורך בזיכרון השואה כיום אבל לאומי, על כל ההשלכות החינוכיות שיש ליום כזה, היא נתיב מילוט חלופי לקודמו, ונועד למנוע שאלות "מיותרות" בדבר מוסריותו של אלוהים, על ידי הדור הצעיר. מילא, את הבעיות של איוב פתרו בטענה ש"איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה", אבל את השואה, לפחות בדור בו התרחשה, הן לא ניתן להכחיש. איוב, משום ש"משל היה", הורשה לומר: "ארץ ניתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה, אם לא אפוא מי הוא?" (איוב ט'/24), וממילא אין מלמדים כמעט את איוב בישיבות, שלא לומר ב"חיידר", אך מה יעשו לגבי השואה? - מתגוללים על "צילומי העירום" ב"יד-ושם", או על ההומוסקסואלים במוזיאון השואה בניו-יורק, או מנסים לטאטא את זכרה אל מתחת לשטיח. לכמה מגדולי מנהיגיהם, החיים עימנו עוד היום, או שחיו עימנו עד לא מכבר, מזכרת עוון זו וודאי שלא נוח להם עימה!

"אם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים" (שבת קי"ב). כמה היטב כיוונו חכמינו למנהיגיה של היהדות הדתית בימינו! המסורת מספרת שבעבר היו מנהיגים דגולים לעם הזה. היה אברהם אבי האומה, שהקשה על אלוהיו: "האף תספה צדיק עם רשע?" (בראש' י"ח/ 23). והיו משה ואהרון, שהעזו לקרוא תיגר על המשפט האלוהי: האיש האחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף?!" והיה גם נביא גדול כירמיהו, שיצא חוצץ ממש כנגד חוסר מוסריותו של אלוהיו בהנהגת העולם: "צדיק אתה אדוני כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך: מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד?" (ירמ' י"ב/1).

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, מיהם העומדים בראש המאמינים נחרדים בישראל בדורות האחרונים? - אחד משיח שקר מברוקלין המאחז עיני חבר חסידיו באמונות שווא, אחרים - מפקירי קהילותיהם, נשיהם וילדיהם בידי הצורר הנאצי, תוך "צידוק הדין", "באבות" ורבי-מג, "מקובלים" המאיימים במאגיה שחורה על המון נבער ומפוחד מן הצל של עצמו מזה, ומחלקים קמיעות מזל וברכות מזה, הכול לפי הזיקה הפוליטית.

אלה מנהיגיך ישראל - אתה בחרתם!

ב- 8.1.1991, כתב פרופ' אסא כשר במאמר, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" בעניין זה: ליהדות החרדית של דורנו אין אנשי רוח. בין כל רועי הרוח שלה לא תמצא שום הוגה-דעות מעמיק. על רקע כל חילוקי - הדעות שלה לא צמח בתוכה אף לא אידיאולוג רציני אחד. ומעולם לא הייתה עליבותה הרעיונית של היהדות החרדית כה גלויה וברורה, כפי שהיא מצטיירת לאחרונה - בתגרת השפתיים שבין חסידי הרב ש"ך לבין חסידי הרבי מלובביץ... אומרים חסידי ש"ך, שהשואה עונש? מיד מזדרזים חסידי חב"ד לומר את ההיפך הגמור...".

והיוצקים מים על ידיהם, השולטים בבני עדתם בזרוע נטויה, בהם שכבר הורשעו בדין, ואחרים שהצליחו להתחמק ממשפט בזכות חסינותם הפרלמנטארית, או שמשפטם מתנהל עתה בגין האשמות חמורות ביותר. ודומיהם שהורשעו בדין על עבירות מוסר שיש עימן קלון. ועוד איזה קלון! על צביעותם הצדקנית של כאלה ושכמותם כתב ביאליק, משוררנו הלאומי, בשירתו הזועמת "אכן חציר העם":

"אכן נבל העם, מלא נקלה ורוש,
כולו רקב ומסוס מכף רגל עד ראש!
שלא הקים מקרבו ביום נחלה וכאב
רב פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב,
ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם,
ובראש יגה שביב מאיר דרך העם,
אשר יקר לו שם כל הגוי ואלוהיו
גם מהון ומפז - מאלילי השווא..."

אכן, אלה מנהיגיך ישראל. אתה בחרתם!

בול לזכרו של יאנוש קורצ'אק, 1962

ואם יש להזכיר ב"יזכור" רק את הרבנים וראשי הישיבות, יש לזכור היטב גם את חרפתם של אותם רבנים וראשי ישיבות, פוסקי ההלכות והקובעים בהחלטותיהם את מי ואת מה יש לזכור, ואת מי ואת מה - להשכיח.

ועלינו שומה גם את אלה לזכור. נזכור ולא ניתן לשכוח! ולא ניתן גם להשכיח.

זאת נדרתי עם צאתי משם, מאושוויץ-בירקנאו.