החברה החרדית וכתיבת היסטוריה אחרי השואה

אהוד אמיר

הערת המערכת: גירסה קודמת של מאמר זה פורסמה בעבר באתר תחת הכותרת 'ההיסטוריוגרפיה החרדית והשואה'. הגירסה החדשה ארוכה יותר, מפורטת יותר ועם התייחסות לנושאים נוספים שלא הופיעו במאמר המקורי.

איך החברה החרדית מסבירה את השואה? והאם בחברה זו יש תפקיד לכתיבה ההיסטורית בכל הקשור לשואה?

לפי ההגות החרדית, שני אירועים אמתיים בלבד קיימים בתולדות עם ישראל: החורבן והגאולה. כל השאר חסר משמעות. "להיסטוריה יש תכלית - הקמת מלכות אלוהים עלי אדמות. הדופק האמיתי של ההיסטוריה פועם תכופות מתחת לפניה הגלויים. היסטוריה בלתי נראית זו היא ממשית יותר ממה שהעולם, ההולך שולל אחרי הריתמוס החיצוני הקולני יותר של הכוח, עשוי להכיר" - כתב יוסף חיים ירושלמי. הייתה גלות ותהיה גאולה, וזהו. "לעומת יסודות אלה נראתה ההיסטוריה כממלכת חולות נודדים". [1]

"אין לישראל היסטוריה אלא רק סיפורים שראשיתם ואחריתם ידועה מראש, כי הם מיוצרים כאנלוגיות לאירוע ההיסטורי הראשון והאחרון" - כתב עדי אופיר. אירוע זה אינו אלא החורבן שבעקבותיו תבוא הגאולה. כל מה שקורה בין לבין הוא - שוב - חסר משמעות, לפי תפיסת העולם ועקרונות האמונה החרדיים. [2]

"ישראל יצא כביכול מתוך ההיסטוריה, מתוך העולם, מכסה את עיניו, כי הוא רוצה לראות רק דבר אחד, את הגאולה של האנושות, את סופה של ההיסטוריה" - כתב עקיבא ארנסט סימון במבואו לכתביו של פרנץ רוזנצוייג, "וכל ההיסטוריה שלפני הגאולה אינה מעניינת את היהודי, אין הוא רוצה עוד להתערב ולקחת חלק בה. הציונות ... רוצה שישראל יחזור וייכנס אל ההיסטוריה [אבל לפי התפיסה הדתית] עם ישראל מושרש בגאולה, בקץ הימים." [3]

השיח ההלכתי מתאר כל ניסיון לפעולה פוליטית בתור מרידה באלוהים, בתור מעשה שיוביל לאסון. כל מרד מסתיים בחורבן ובטראומה. המרידות בשלטון הרומאי הסתיימו בחורבן הבית השני, בהתאבדות מצדה בסוף המרד הגדול ובנפילת ביתר בסוף מרד בר כוכבא. לדברי עדי אופיר, את המרד החשמונאי המוצלח טשטש השיח ההלכתי כדי שהמרד הזה לא יהווה דגם לפעולה בעתיד. אלוהים אינו אוהב פעולה פוליטית עצמאית של היהודים ונוקם בהם על כל נסיון כזה. לכן הממסד ההלכתי היהודי נלחם בכל פעולה פוליטית, החל ביעקב פרנק ושבתי צבי וכלה בציונות, מפני שזו כוננה עולם מושגים אקטיבי, בו נדחק הסיפור התיאולוגי מפני התחיה הלאומית וסילקה את אלוהים מסיפור הגאולה. [4] בהתאם לכך, מחקר היסטורי נועד רק לחיזוק את אמונתו של הלומד ולא להעלאת שאלות שעלולות להוביל לספקות ולהרהורי כפירה כגון ציונות וחילוניות. [5]

מחקר השואה נתפס כמחקר מזיק, כי הוא נובע ממניעים ציוניים, שהם חטא - או כי מסקנותיו של מחקר זה עלולות להחליש את האמונה. [6] הרי רוב יהודי גרמניה, שהיו חילונים, עזבו את גרמניה לפני השואה וניצלו, בעוד שדווקא במדינות שבהן היה שיעור גבוה בהרבה של חרדים, נרצחו רוב היהודים. [7] אם השואה קרתה בגלל חטאי החילונים והציונים, למה דווקא מיליוני חרדים נרצחו? את העובדות ההיסטוריות אי אפשר להסביר במונחי ההיגיון הדתי. לחרדים אסור להגיד שאלוהים טעה או נכשל. [8] לכן יש חרדים המצדיקים את השואה: בגטו ורשה גייס הרב מפיאסצ'נה "את כל רפרטואר ההסברים התאולוגיים שהכיר - לעתים הסברים שעמדו בסתירה זה לזה - החל מהתפיסה כי התלאות הן עונש אלוהי וכלה בתפיסה כי האל עצמו סובל עם עמו, רק כדי להגיע למסקנה הנואשת, ימים ספורים לפני הגירוש, כי 'אי אפשר שחס ושלום יעזבנו... ובטח ירחם תיכף ומיד וכהרף עין יושיענו'." [9] הרב שך אמר: "הגיע רגע לתשלום החשבון שמוכרח היה להיות שואה"; הרב עובדיה יוסף אמר: "הנרצחים בשואה הם גלגול נשמות שחטאו"; הרב ואיש חב"ד אליעזר שם טוב אמר שהשואה היא "לטובת הנספים"; ודוגמאות לא חסרות. [10]

דברי הרב שך, כפי שפורסמו ב"יתד נאמן"
והושמעו בישיבת פוניבז' בינואר 1991

הממסד הרבני מתקשה להסביר כל חורבן יהודי - מפרעות מסעי הצלב ועד השואה. כל התשובות בסגנון "הסתר פנים", "ניצוצות" ו"רסיסים" וההתעמקות בתורת הקבלה, יהא עומקן הפילוסופי אשר יהא, מתמצות באמירה: "אנחנו לא יכולים להבין את אלוהים". כשהרב סולוביצ'יק פנה לאל, התהיות הקשות ביותר שהעלה לא היו "האם האל קיים?" אלא "למה האל לא מקשיב?" רבנים ופרופסורים עושים "סלטות באוויר" רק כדי לנסח את הדברים בדרך הכי פחות מובנת והכי מלאה במבנים פילוסופיים מסובכים; רק כדי להימנע מלהודות בכך שהם פשוט אינם מבינים מה אלוהים רוצה, וכדי להימנע מההכרה בכך שבהיסטוריה אין כוח מכוון, יעד, משמעות וכוונה (טלאולוגיה). [11]

זה לא החל בשואה: באותה מידה אין צידוק הגיוני או מוסרי לכך שאלוהים הורג את כל בני ביתו של איוב רק כדי לזכות בהתערבות עם השטן. מחבר ספר איוב בתקופת בית שני היה מודע לכך. הוא כנראה חש לא נוח עם המשל האכזרי והפואנטה האכזרית לא פחות. אולי משום כך שם בפיו של אלוהים נאום תוכחה אותו אפשר למצות במשפט: "איוב, אין לך שום יכולת להבין את השיקולים שלי."

כל אסון, לאומי ופרטי, נתפס כמבחן של אמונה; כאתגר נפשי, רוחני ואמוני; כשלב בדרך לגאולה; כאירוע שנועד להעצים את תחושתו של המאמין כי הוא חווה התגלות אלוהית שאת פשרה נבצר ממנו להבין. והתגובה אמורה להיות תמיד דבקות בהלכה ובאמונה. [12] באחד ממדרשי האגדה (ככל הנראה מלפני חתימת התלמוד במאה השמינית) נכתב: "כשמשוברין עצמותיכם ומנוקרין עיניכם ודם פיכם בא לארץ, אתם ממליכים מלכותו עליכם, שכך קיבלתם לו מתחילה... והוא ממליך מלכותו עליכם". [13] הירצחם של מיליוני יהודים נתפס כנס וכהוכחה לקיום האל, כי מי אם לא האל הוא שבחר את השורדים.

ההיסטוריוגרפיה החרדית, בדומה להגיוגרפיה הנוצרית, כתיבת תולדות הקדושים, מניחה מראש את מה שהיא מבקשת להוכיח: קיום האל ונסיו. אין דרך הגיונית להתווכח עם כשל לוגי כזה. כפי שאמר סם האריס בספרו "מהומת אלוהים", המוח משקיע 90% מפעילותו ביצירת קורלציה פנימית והגיון פנימי ולא בקליטה ובפענוח של חוויות חיצוניות. לא חשוב מה קורה; חשוב מה אנחנו חושבים על זה.

יש דוגמה קיצונית אף יותר מהאשליה העצמית של היהודים החרדים. בשנת 1519 הגיעה קבוצה של 600 מגולי ארצות ספרדים בראשות הרנאן קורטס אל בירת האימפריה האצטקית טנוצ'טיטלאן. הקבוצה נפגשה עם המלך האצטקי אטהואלפה. זה ראה בספרדים אלים שעליהם דיברה נבואה עתיקה, ולא התנגד ללקיחתו בשבי. 600 הספרדים השתלטו על אימפריה שבשיאה מנתה מיליוני תושבים. לכאורה היו לאטהואלפה נסיבות מקלות: הספרדים היו חמושים בתותחים, במגינים, בשריונות, בחרבות, בחניתות ובסוסים, ולאצטקים לא היה כלל נשק כבד או שריון; הספרדים יצרו קואליציות של עמים בהם שלטו האצטקים ועוררו אותם למלחמה נגד האצטקים. אבל בפגישה הראשונה עם קורטס, אותה מתאר בדרמטיות ג'ארד דיאמונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה", היה לאטהואלפה יתרון לא קטן: שש מאות ספרדים מנותקים מבסיסם עמדו מול עשרות אלפי אצטקים, בטנוצ'טיטלאן, "מגרש הבית" של האצטקים. עם כוח האש הדל יחסית של התקופה ההיא, קשה לתאר כיצד היו הספרדים מחזיקים מעמד מול האצטקים. אבל נבואות הדת האצטקית, כתבי הקודש ודברי הנביאים שלהם גרסו, שהלבנים הזרים שזה מקרוב באו הם אלים. לכן התעלם אטהואלפה מכל סימן שלא תאם את הנבואות. למשל, האם לא אמורים האלים להיות נדיבים ולהביא שפע? הרי הם תחילתה של הגאולה. אבל הם עשו בדיוק ההפך: הם הפגינו חמדנות ופחדנות. הם גזלו זהב והגנו על עצמם בסוסים, נשק חדיש ושריון. המאמין מפרש את הסימנים בדרך המתאימה ביותר לאמונתו. במקרים רבים הפרשנות הזו מאולצת באופן בולט וכל מתבונן יכול להבין את הכשל - חוץ מהמאמין עצמו. אטהואלפה לא רק התעלם מסימנים בעייתיים באלוהותם של הספרדים, אלא גם פעל בדרך שסתרה את האינטרס הקיומי שלו. הוא נתן לספרדים נשק; הוא נתן להם לקחתו בשבי; הוא העתיר עליהם כבוד ואמצעי קיום. כך אמונה דתית יכולה להביא להשמדה עצמית.

החברה החרדית לא יכולה להסביר את השואה אלא כמבחן אמונה: אלוהים מצמצם חלק מהיכולת שלו ומשאיר חופש בחירה לאדם. אבל הסבר זה אינו הסבר אלא תביעה לצייתנות חסרת מחשבה, לדבקות חסרת ספקות. כל הסבר אחר חייב להכיר בכך שאלוהים הוא חלש, רשע או לא קיים. לכתיבה ההיסטורית החרדית אין תפקיד בהבנת תהליכים היסטוריים, תופעות פוליטיות וזרמי עומק אידיאולוגיים. אלה נחשבים טפלים ותפלים. החינוך החרדי משתמש בהיסטוריה של השואה רק כדי לספק דוגמאות דידקטיות לדרך שבה הנרצחים בשואה הוכיחו דבקות עד מותם. הבחירה להמשיך להאמין אפשרה ליהודי להמשיך לקיים את לכידותה של זהותו העצמית גם אחרי השואה; אחרי הכול, אחרי מות האלוהים באושוויץ, זה כל מה שנשאר לו.

[1] יוסף חיים ירושלמי, זכור, 1982:‏ 42-45.

[2] עדי אופיר, עבודת ההווה, 2002:‏ 38,‏ 102. וראו גם בן-פזי.

[3] עקיבא ארנסט סימון, מבוא בתוך פרנץ רוזנצווייג, נהריים, 1960, ע' יב-יג.

[4] אורבך, תשנ"ח: 601-607; אופיר, 2002:‏ 38-44,‏ 52-75.

[5] ירושלמי, 1982:‏ 45.

[6] כהן, תשמ"ח: 645.

[7] יהודה באואר, היכן היה אלוהים? היהדות החרדית ויחסה לשואה, בתוך מחשבה חופשית: כתב עת ליהדות חילונית, וכן בתוך העם המחוצף, הוצאת נהר, 2013. חנוך בן-פזי; אורבך, תשנ"ח: 601-607; אופיר, 2002:‏ 38-75,‏ 102.

[8] שאול, תשס"ז: 153. גם הספר הלכאורה אקזיסטנציאליסטי איש האמונה הבודד של הרב יוסף דב סולובייצ'יק נופל למלכודת הזו. אבי שגיא מתאר את הקוטב החילוני של הדילמה האקזיסטנציאליסטית-יהודית בספרו להיות יהודי: י"ח ברנר כאקסיסטנציאליסט יהודי.

[9] אביעד קליינברג, "מדוע אין אלוהים שותק?", זמנים 53‏ (1995) ע' 17.

[10] http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=16072

[11] בדבריו בגטו ורשה קונן הרבי מפיאסצ'נה על כך שהאמונה בגטו נחלשה. פרסום חרדי מאוחר הדן בדבריו לא מזכיר זאת. עמוס גולדברג, הרבי מפיאסצ'נה - גיבור ואנטי-גיבור, בשביל הזיכרון 1997,‏ 20,‏ עע' 18-23.

[12] אופיר, 2002:‏ 70.

[13] סדר אליהו רבה, פרק כ"ט, בתוך בן ששון, תשל"ח: יח. http://www.daat.ac.il/daat/vl/eliyahurabazuta/eliyahurabazuta20.pdf, ע' 159.