מגרינוואלד עד בניזרי

מי זוכר את מלכיאל גרינוואלד?

מלכיאל גרינוולד, קשיש ירושלמי תמהוני ומשועמם, גרם בסוף שנת 1952 לפתיחתה של אחת מתיבות הפנדורה המצמררות ביותר בתולדות המדינה. היה זה כאשר בעלון משוכפל שהוציא אז, תחת הכותרת "מכתבים לחברי המזרחי", האשים את העיתונאי ישראל רודולף קסטנר בהכשרת הקרקע לרצח יהודי הונגריה ע"י הנאצים ובגזל רכושם, ביחד עם פושע המלחמה הנאצי קורט בכר.

קסטנר, שהיה אז פקיד בכיר במשרד המסחר והתעשייה, הואשם ע"י אותו גרינוואלד כ"רודף קריירה" שנהנה ממעשי השוד והרצח של היטלר. "ידידי, חברי 'המזרחי' בהונגריה, ידידי היקרים", כתב אז גרינוואלד בעלונו. "ריח של פגר מגרד את נחירי. תהיה זו הלווייה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל..."

ההמשך כבר ידוע, אבל כדי לרענן את הזכרון מן הראוי לחזור בקווים כלליים על תמצית הפרשה - שגלי ההדף שלה לא נמוגו עד היום.

*

פרסום האשמותיו של גרינוואלד ב"העולם הזה" גרר, לבסוף, את קסטנר, כמעט בעל כרחו (במצוות הממונה עליו, דב יוסף) - להגיש תביעת דיבה נגד משמיצו. אך עורך הדין המוכשר, שמואל תמיר - שהתגייס להגן על גרינוואלד כדי להפוך את הפרשה למנוף פוליטי נגד מפא"י - הצליח במשפט שזיעזע אז את מוסדות הארץ, לחלץ את גרינוואלד ממשפט הדיבה, בקנס של לירה אחת (משום שגרינוואלד לא הצליח להוכיח שקסטנר השתתף בגזל רכושם של היהודים). אך מפסק דינו של השופט בנימין הלוי (שהפך בעצמו, לימים, חבר כנסת מטעם "חרות") לא זכורה העובדה שקסטנר טוהר מגזל רכושם של היהודים. מה שנחקק בזכרון ההיסטורי הוא קביעתו של הלוי: "קסטנר מכר את נפשו לשטן".

קסטנר עירער על פסק הדין ובעיקר על הקביעה כי "מכר את נשמתו לשטן", אולם בחצות ליל ה- 4 במארס 1957, נרצח על סף ביתו, ע"י מתנקשים פוליטיים שהושפעו מאווירת השיסוי שהולידה פסיקתו של השופט בנימין הלוי. רק בינואר 1958, כעשרה חודשים אחרי שנרצח, הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של הלוי על פיו. בית המשפט העליון, בפסק דין חד-משמעי, טיהר את קסטנר מחשד שיתוף הפעולה עם הנאצים ומהכשרת הקרקע לרצח יהודי הונגריה. לקסטנר, הטיהור הזה כבר לא הועיל.

*

כמעט 50 שנה חלפו מאז, ולמלכיאל גרינוואלד קמו יורשים נאמנים. לא זקנים ירושלמיים תמהוניים ומשועממים, שכותבים עלונים ומחלקים אותם בתיבות הדואר - אלא ראשיה של תנועה פוליטית גדולה, המייצגת 17 מנדטים, שהחליטו בציניות קרה ומחושבת היטב לטפטף לציבור בוחריהם מסרים המשכתבים את ההיסטוריה של השואה. זמן קצר אחרי שמורו ורבו כינה את יוסי שריד "המן" ו"עמלק" - כינויים טעונים מאוד מבחינת הציבור החרדי - פצה בניזרי את פיו הגדול והטיח בשריד כי הוא משתמש ב"שיטות תעמולה נאציות". אחר כך ניפק לנו מר"ן את מופע האימים של "הנשמות המתגלגלות". עוד לא סיים "להסביר" (תמיד הם "מסבירים" אחר כך) כי לא התכוון חלילה לפגוע בניצולי השואה - ובא שוב בניזרי זה ופתח את פיו על "הפשע של המנהיגים הציוניים", שהפקירו את החרדים בשואה והעדיפו על פניהם "פרה אחת בעין חרוד".

*

קו ישיר אחד עובר כחוט השני בין מלכיאל גרינוולד (ובמיוחד עורך דינו דאז, שמואל תמיר) - לבין מר"ן ושלוחיו. גם אלה וגם אלה היו מונעים ע"י מניעים פוליטיים - אז של "חרות" שביקשה לקעקע את מפא"י ההיסטורית והיום של המנהיגות החרדית של ש"ס המנסה באמצעות שיכתוב ההיסטוריה, תוך שיסוי והסתה, לגייס את יוצאי עדות המזרח נגד "האשכנזים". היום כבר לא יכול איש ממנהיגות ש"ס לטעון כי זה מקרי. על הפעם הראשונה ניתן להגיד: "סליחה טעיתי". בפעם השניה ניתן להתראיין אצל עיתונאי החצר ולטעון ש"לא הבינו אותי נכון". בפעם השלישית - זו כבר שיטה. ואם להאמין ל"מעריב" זוהי לא רק שיטה, אלא תעשיה שלמה. שכן, דבריו של בניזרי לא רק נאמרו - הם גם הופצו בקלטות ברחבי השכונות החרדיות.

*

איש אחד במדינת ישראל צריך לקחת את הדברים האלה לתשומת לבו. לאיש הזה קוראים אהוד ברק. ברק הוא, במקרה או שלא במקרה, גם ראש ממשלת המדינה הציונית שנקראת "מדינת ישראל". אבל גם אחרי דבריו של בניזרי ממשיך ברק לנפק תגובות מימיות, מנותקות, לפרובוקציות של ש"ס - ובד בבד הוא "מבשל" בחשאי את שובה של ש"ס לקואליציה. השאלה היא מה עוד צריך לקרות כדי שהאסימון אצל האיש המנותק הזה ייפול סוף סוף...