סופרים, עיתונאים ושרלטנים

מאת: עדו סוקולובסקי

ישנם אנשים המתפרנסים מהפצת שקרים. הם מעלים את השקרים על הכתב, מדפיסים, כורכים אותם ואז מוכרים את הכרכים. המעניין הוא שאנחנו יודעים שמדובר בשקרים ועדיין מוכנים לשלם כסף טוב כדי לקרוא את השקרים האלו. לאנשים שכותבים את השקרים האלו אנחנו לא קוראים 'שקרנים' אלא 'סופרים'. יש איזו מוסכמה בין הקוראים לבין השקרנים, סליחה הסופרים, לפיה מה שכתוב לא צריך להיות אמת. הקורא מצפה לקרוא תוכן מעניין או מבדר ואם אפשר גם איזו תובנה חשובה או לקח כלשהו. הסופר יכול להמציא סיפורים כיד הדמיון הטובה עליו, לברוא עולמות שלא קיימים או לכתוב סיפורים דמיוניים לגמרי על רקע מאורעות אמיתיים. אמר זאת אוסקר ויילד: "לאומנות מותר הכול חוץ מאשר לשעמם." יוצאים מכלל זה הם ספרים ביוגרפיים, היסטוריים ושאר ספרים שאינם מוגדרים כ'בדיון'. לצורך העניין נכניס ספרים כאלו לקטגוריה של 'עיתונות'.

'עיתונות' היא כבר תחום אחר לגמרי. גם כאן הקוראים מצפים לקבל מידע מעניין אבל העניין שלהם נובע מכך שהם מאמינים שכל מה שכתוב הוא אמת לאמיתה. לעיתונאי, להבדיל מהסופר, אסור להמציא דברים שלא היו כדי להפוך את הכתבה שלו למעניינת יותר. הוא יכול לסקר את טקס האוסקר ולהזכיר רק במילים ספורות אסון גדול בעולם השלישי. מותר לו להתעמק ברכילות על דוגמנית צמרת שנכנסה למכון גמילה במקום לכתוב על תגלית מדעית חשובה. אניני הטעם אולי יתלוננו אבל רוב הקוראים לא רואים בעיה עם זה (אחרת הם לא היו קוראים את העיתון). ההסכם הבלתי כתוב בין העיתונאי לבין הקוראים הוא שכל מה שהם קוראים - למשל האשפוז של הדוגמנית במכון גמילה - אכן התרחש.

עיתונאי טוב הוא אחד שמוצא סיפור מעניין (סקופ) לפני כולם. זה שיודע להשיג מידע מחדרי חדרים או לעשות תחקיר בארכיונים ולדלות ממנו את הפרטים המעניינים. אם הוא עושה את עבודתו נאמנה, העיתונאי מביא לקוראים מידע שלא היו מגיעים אליו בלעדיו. היתרון של העיתונאי הוא שעלילת הסיפור שאותו הוא מביא לא חייבת למצוא חן בעיני הצופים. המאמר הזה למשל נכתב זמן קצר אחרי האסון בהר מירון. 45 איש קיפחו את חייהם כתוצאה מרשלנות. היינו רוצים לקרוא משהו אחר, שלפחות חלק מהקורבנות - הצעירים שבהם אם אפשר - יישארו בחיים. אבל להבדיל מהסופרים, לעיתונאים אין שליטה על העלילה שאותה הם כותבים ואנחנו לא באים אליהם בטענות כשהם מדווחים לנו חדשות קורעות לב על אבא שזיהה בחדר המתים את שני בניו.

הבעיה מתחילה עם הסוג השלישי של הכותבים, השרלטנים. השרלטן איננו חרוץ ואיננו מוכשר מספיק, לא בשביל להיות סופר וגם לא כדי להיות עיתונאי. מה עושה אותו שרלטן? לוקח את החלק הקל משני העולמות. ממציא לעצמו סיפור מהדמיון ואז כותב אותו בעיתון כאילו מדובר בעובדות שטרח ומצא עבור הקוראים.

בעלה של השחקנית שרון סטון סיפר פעם על כתבה שקרא בעיתון. ידיעה סתמית שלא עוררה תשומת לב ולא הצדיקה תביעת דיבה. כל מה שנכתב היה שהוא ואשתו המפורסמת ערכו סיור בריביירה של צרפת וסקרו מספר בתים במטרה לקנות לעצמם וילה. לטענתו של הבעל, הסיפור כולו היה שקר מתחילתו עד סופו. מישהו במערכת העיתון היה צריך למלא חלל בין כתבות. שרון סטון הייתה אז שחקנית מפורסמת ולכן אפילו ידיעה על כך שהיא מחפשת לה בית קיץ הצדיקה דיווח. מחברים את השם המפורסם עם סיפור סתמי והופ, מילאנו את המשבצת הריקה.

והנה שאלה מעניינת: כמה אנשים שקראו את הראיון עם בעלה של שרון סטון החליטו באותו רגע שלעולם לא יקראו עוד שורה מאותו עיתון שבו פורסמה הכתבה השקרית? הרי הם קנו את העיתון במחשבה שהם קוראים חדשות שקרו, ורימו אותם. אישית אני בספק אם אפילו קורא אחד נטש את העיתון בגלל השקר הזה. למעשה יש ז'אנר שלם של עיתונות (טבלואידים) שמפרסם באופן קבוע ידיעות מופרכות על אנשים שנחטפו על ידי חייזרים או שפגשו את הביג-פוט המסתורי מהיערות.

איך ייתכן שבעידן המודרני אנשים צורכים תוכן מפוקפק שכזה? אם הם רוצים סיפורים דמיוניים - שיקנו ספרים, אם הם רוצים עובדות - שיקנו עיתונים. למה הם פונים לשרלטנים? השאלה הזאת היא הסיבה למאמר הזה. אני מניח שהתשובה מסבירה גם למה הדת, האסטרולוגיה, הנומרולוגיה ושאר אמונות ההבל עדיין לא נעלמו מהעולם. עם זאת אני לא מתיימר לנתח את הפסיכולוגיה של האנשים המאמינים בהבלים, רק להצביע על העובדה שהמילה 'מיסטיקה' איננה אלא שם אחר ל'שרלטנות'. אם הדת בטהרתה היא כמו הסיפורת הבדיונית - לא מתיימרת להביא עובדות אלא לספר סיפורים שיש להם לקח מוסרי - והמדע משול לעיתונות - מביא את העובדות כהווייתן, בין אם הן מוצאות חן בעינינו או לא - הרי שהמיסטיקה היא עיתונות הזבל. זאת שמתיימרת להציג עובדות אבל ממציאה סיפורים.

אם אתם מחפשים אנשים רוחניים, אין צורך ללכת יותר רחוק מאשר לפקולטה לספרות או פילוסופיה באוניברסיטה. הם יושבים שם בכיתות שלהם ומנתחים טקסטים ואת המשמעויות שלהם, זהו עיסוק ברוח. אם אתם מחפשים ישועות ותרופות לכו לצד השני של האוניברסיטה שם יושבים הכימאים, הפיזיקאים והביולוגים במעבדות שלהם וחוקרים את צפונות העולם הזה. הם אלו שבגללם אנשים לא מתים יותר משחפת ובגללם אתם יכולים לדבר עם מישהו בצד השני של העולם או לטוס קילומטרים מעל פני האדמה. אנשים שמנבאים את העתיד שלכם בגושי הקפה ששתיתם או מברכים אתכם בבריאות, פרנסה וזיווג הגון - אינם אנשים רוחניים וגם לא תצמח מהם שום ישועה, הם שרלטנים. אם יש רבנים שנותנים קמעות ומצילים חיים, איך זה שלא סגרו כבר את כל בתי החולים? למה זקנות שיודעות לקרוא את העתיד מקבלות קהל במרתפים חשוכים ולא מנהלות תאגידים בינלאומיים? איך ייתכן שחז"ל ידעו נסתרות ולא המציאו את הרובה? הרי הם היו מנצחים את הרומאים לפני אלפיים שנה בקלות! את הפניצילין, מנוע הקיטור, הטלגרף, החיסונים, המחשב והחללית לא המציאו אנשי דת אלא אנשי מדע.

כאשר מעמתים את המיסטיקנים עם השאלות האלו, הם ישלפו את הקלף הרוחני ויגידו שישנן שאלות שלא ניתן לענות עליהן בכלים מדעיים. זה נכון. אי אפשר לענות לשאלות רוחניות, ערכיות ומוסריות בכלים שנועדו בהגדרה לעסוק בהיפך הגמור - בגשמי ובארצי, ולכן אסור לערבב בין התחומים. תאריך לידתו של אדם, הקלף שבחרת מתוך החפיסה, הקפה שבכוס שלך, כולם דברים גשמיים. באשר לדת, השאלה האם קיים אלוהים או לא היא שאלה עובדתית. או שהוא קיים או שלא. אין כאן שאלה ערכית או מוסרית. טיעון כמו "אם אין אלוהים מאיפה מגיע המוסר שלך?" הוא בדיוק הערבוב הפסול בין שני תחומים שאין שום קשר ביניהם. אם אתה צריך אלוהים כדי להיות אדם מוסרי, זה לא הופך את אלוהים לקיים.

ועם זאת לא דייקתי לגמרי כשאמרתי שהמדע איננו עוסק בערכים. כי יש ערך אחד שהוא הבסיס לחקר המציאות. הערך הזה הוא רדיפת האמת. מאבק עיקש, חסר פשרות וטהרני על עובדות וראיות. ללא הסתמכות על משאלות לב, רצונות או דעות קדומות. כמו עיתונאי שחובתו להביא לך את האמת, קשה ולא נעימה ככל שתהיה, כך גם המדען חייב לדבוק באמת. רוצים ערכים? הנה לכם ערך לא רע בכלל להתחיל איתו.