מוחות חצויים, שינוי תבניות, ומדוע כל כך קשה להיות ספקן?

Dr. Massimo Pigliucci

תורגם על ידי יסמין.

המוח האנושי הוא מכונה מוזרה. מעוצב באופן לקוי על ידי הברירה הטבעית, הוא מוצא את עצמו בסביבה השונה כמעט לגמרי מזאת שהתפתח בה. הסוואנה שבה חיו אבותינו ובה נאלצו להגן על עצמם מפני יצורים פראיים - נעלמה. במקומה, אנו חיים בסביבה מורכבת, המשתנה כל הזמן. הסביבה המיידית שלנו כוללת כעת את כל כדור הארץ. לכן אין פלא שמוחותינו המסכנים אינם מתמודדים היטב עם עולם חדש ומוזר זה.

נראה כי מוחותינו אינם מצליחים לתפוס את המציאות, כמו שמודגם בעובדה כי רוב האמריקאים אינם "מאמינים" באבולוציה (תהיה משמעות ה"אמונה" בתאוריה מדעית אשר תהיה), בעוד אחוז גדול למדי מהם מקבל את עובדת קיומו של אל דמיוני כל-יכול, השטן, הגיהנום וצבא של מלאכים. מדוע זה כל כך קשה להיות אדם ספקן במידה סבירה? מה גורם לכל כך הרבה אנשים אינטליגנטים כביכול להיות פתאים בנוגע לדברים שלמוחם יש בהחלט את היכולת להבין? וכנראה השאלה החשובה ביותר לכל הספקנים - כיצד ניתן לגרום לאנשים לשנות את דעתם בדרך מושכלת לגבי מגוון של המצאות חסרות היגיון?

ברור שאינני מתכוון להציג בפניך, הקורא, את פתרון הקסם שיכול לענות על שאלות אלה, אך נקודת התחלה טובה ניתן למצוא במחקר חדיש בנוירוביולוגיה (מדעי המוח). מסתבר שלאחרונה למדנו הרבה על הדרך שבה עובד המוח ומדוע הוא שוגה בניתוח המציאות. מכיוון שהכלי רב העוצמה ביותר שלנו איננו מגיע עם מדריך למשתמש, אולי משתלם להקדיש כמה דקות כדי לחשוב על הדרך בה אנו חושבים.

ייתכן כי אחת הדרכים הדרמטיות ביותר שבהן אנו לומדים על המוח היא על ידי בחינת חולים שמוחם חצוי, פשוטו כמשמעו, לשניים. המוח בנוי משתי אונות, המחוברות בעזרת מבנה הנקרא כפיס המוח (Corpus callosum), המכיל סיבי עצבים שמחליפים ללא הרף אותות בין האונה השמאלית לימנית. ישנם אנשים שכפיס המוח שלהם ניזוק כמעט לחלוטין, בשל שבץ או ניתוח כירורגי. לאנשים אלו ערך עצום לחוקרי העצבים, משום שבמקרה שלהם ניתן לחקור כל אחת מהאונות בנפרד, לראות מה ההבדלים בחשיבה של כל אחת, ואחר כך לחבר את כל המידע הזה כדי לשחזר את דפוסי החשיבה של אדם נורמלי. הבעיה בניסיון "לדבר" אל שתי האונות היא שהשפה נשלטת בידי האונה השמאלית, והיא האונה היחידה שיכולה "לבטא" דברים. למרבה המזל, האונה הימנית עדיין יכולה "להגיב" לתשאול בשל שליטתה על התפעול המוטורי של החצי השמאלי של הגוף, כולל הזרוע והיד.

אולי העובדה המדהימה ביותר שגילו חוקרי העצבים בעזרת חולים חצויי-מוח היא שהאונה השמאלית, אשר בדרך כלל "שולטת" באונה הימנית, אחראית למעשה להשקפת העולם שלנו. והיא נלחמת כדי לשמר אותה. בניסוי אלגנטי להפליא, שערכה קבוצה של חוקרים ובראשה מייקל גזניגה (Michael Gazzaniga) במכללת דארטמות' (Dartmouth) - הראו תמונות לאונה השמאלית והימנית של חולה בעל מוח-חצוי, ולאחר מכן ביקשו מכל אונה להתאים תמונה שתתלווה לזו שהוצגה בתחילה. לאונה הימנית הראו (דרך החלק השמאלי של שדה הראייה) בית מכוסה שלג. באופן הגיוני למדי, האונה בחרה בתמונה של כף העמסה לשלג. לאונה השמאלית הראו (דרך החלק הימני של שדה הראייה) רגל של תרנגולת, והיא בחרה ראש של תרנגולת - שוב, באופן הגיוני למדי. לאחר מכן, שאלו החוקרים באופן מילולי את החולה להסביר את בחירותיו. האונה השמאלית הייתה היחידה שיכלה להביע את עצמה, אבל זכרו - היא לא ידעה מדוע עמיתתה הימנית בחרה בכף, מכיוון שהמידע על הבית המכוסה בשלג לא עבר דרך כפיס המוח הפגום. תשובת החולה הייתה לא פחות מפתיעה מאשר מאירת עיניים: "אוה, זה פשוט. רגל התרנגולת מתאימה לתרנגולת (מה שהיה נכון), ואתה צריך כף העמסה בכדי לנקות את הלול (תשובה הגיונית, אך שגויה)." במילים אחרות, האונה השמאלית פעלה כמתורגמן להשקפת עולמו של האדם, ופשוט המציאה סיפור שיתאים למידע הקיים!

ניסויים דומים הראו כי האונה השמאלית היא זו שאחראית להשקפת עולמנו, ולתבניות ההתנהגות שאנו משתמשים בהן במגוון רחב של היבטים במציאות. אצל חולה נורמלי, תבניות אלו מוערכות מחדש ללא הפסק כנגד ראיות חיצוניות שנאספו על ידי שתי האונות דרך סדרה של קלטים חושיים. לאונה השמאלית יש את התפקיד החשוב במיוחד של עשיית העולם להגיוני, והיא עושה עבודה סבירה למדי. לעומת זאת, כאשר המידע שנקלט אינו מתאים, או שעובדה מסוימת סותרת את השקפת עולמנו הנוכחית, האונה השמאלית דוחה או מעוותת אותה עד שתתאים. תהליך זה של הפיכת העולם להגיוני מגיע עד לנקודה מסוימת. אם רמת המידע הבעייתי גבוהה מדי (זאת אומרת, שיש יותר מדי חוסר התאמה בין מה שהאדם מאמין לבין מה שהוא רואה) - התופעה המדהימה ביותר מתרחשת: אנחנו משנים את דעתנו (תרתי משמע!)

הבעיה שניצבת בפני בני אדם הגיוניים היא, אם כן, כפולה: מצד אחד המוח פיתח מערכת רבת עוצמה כדי להימנע משינוי דעה לעיתים קרובות מדי, מה שאומר שאנשים ימשיכו בעקשנות להאמין בכל מיני שטויות, מפני שזה כואב פחות מאשר להחליף את השקפת עולמם בצורה קיצונית. מצד שני, אנו יודעים כי הבעיה חריפה שבעתיים כאשר המידע שבו מוזנים בני האדם הוא עלוב, ולרוע מזלנו רוב החומר שאליו אנו נחשפים בידי התקשורת הוא זבל טהור.

ובכל זאת, אין צורך להתייאש עדיין. הבנת הבעיה נחוצה (למרות שאינה מספיקה) לפתרונה. להבין מאיפה מגיעה עקשנותם של אנשים (ולפעמים של עצמנו) - יעזור לנו לא להתעצבן יותר מדי או לנהוג בגסות כאשר אנו ניצבים אל מול התנהגות חסרת היגיון מצד עמיתינו בני האדם. אמפתיה היא צעד חשוב בבניית התקשרות עם כל אחד. המסקנה השנייה של המחקרים המודרניים בתחום הנוירוביולוגיה היא אולי ישנה, אבל כעת יש לה גם הוכחות: חינוך הוא הדרך (הארוכה) לשינוי. מה שעלינו לעשות הוא להמשיך לחנך אנשים, להזין את מוחם במידע עשיר. אם חוקרי העצבים צודקים, רוב המוחות יבינו את המציאות אם יוזנו במידע הנכון. הבורות היא הגורם לצורך בסיפורי השטות, וגם האחראית להשלכות הטרגיות של הגנה על השקפת עולם פגומה בכל מחיר.