מדע ודת
תורגם ברשות המחברת - המאמר המקורי
כאן
הקישורים (לינקים) המופיעים להלן הם למאמרים ודפים באנגלית.
קיימת סברה, אפילו בקרב אתאיסטים, חילונים וספקנים, שאין מקום לוויכוחים בנושא הדת - לוויכוחים בין אתאיסטים לתאיסטים, בין
מדע לדת, בין מאמינים לכאלה שאינם מאמינים. הסברה הרווחת היא שוויכוחים אלה הם עקרים, מהווים במקרה הטוב בזבוז זמן ובמקרה
הגרוע - מעשה פוגע ואף אכזרי. אבל הבעיה היא שלא נראה שמתקיימת סברה כגון זה גם בצד האחר. נדמה שמאמינים ודתיים אינם מהססים
או מתביישים כלל בהניחם שאמונותיהם נכונות ומבטאות מידות טובות, וכך הם גם מכריזים. זהו סידור משונה, בכל דרך שבה מביטים
בו. הצד הצודק, שמסתמך על הוכחות, הגיון וסבירות, שותק מתוך נימוס. הצד הטועה, שמתעלם מהוכחות ומהגיון ופשוט מאמין, לא שותק
לעולם. ניתן לומר הרבה בזכות האדיבות והסובלנות וההימנעות מפגיעה, אבל לא אם תכונות אלה מרוכזות בצד אחד בלבד. ומכל מקום,
אפילו שיש הרבה מה לומר בנושא, אין זה הכול. ניתן גם לומר הרבה בזכות ההבנה על מהות העולם ועל הדרך בה מתרחשים הדברים - אם
עקב פעולותיה של ישות על טבעית כל-יודעת, כל-יכולה ונדיבה, שבראה עולם מלא מחלות, תאונות, כאב, צער, מחסור ומוות, ואם עקב
נסיבות טבעיות ונטולות מניע - כדי להתמודד ביעילות עם אותו העולם.
אבל, עצוב לומר, לעיתים קרובות מדי גוברים הדברים הרבים שניתן לומר בזכות הסובלנות על הדברים הרבים שניתן לומר בזכות האמת.
באופן אירוני, התוצאה מכך אינה שלום ושלווה וכיבוד הדדי, אלא ציבור דתי שמוקסם מעצמו יותר ויותר, דורש יותר, טוען לקיפוח רב
יותר ומתפרע יותר, נוטה יותר לספר לכול מה לעשות וקוטל אתאיסטים בתור כופרים חסרי מוסר. נראה שזהו שכר הסובלנות. הצד
האתאיסטי, כלומר הצד שמסוגל לראות את העולם כפי שהוא, בלא להיעזר במעשיות מגוחכות, הוא (מתוך רחמים כלפי רפי השכל שבצד
השני?) כולו אדיבות וכבוד ושקט מנומס. הצד המאמין, הצד שמתגאה באמונתו בישויות על טבעיות ובגן עדן ובחיים שלאחר המוות, כולו
ודאות ובוז וחוסר הסכמה קולני.
כך שאין תועלת בפוליטיקה של הימנעות. דבר זה רק מניח למאמינים לפעול לפי דרכם, והם משתמשים ביתרונם כדי לבזות את הספקנים
ולהטרידם. אותם אנשים, שאין בידם כל הוכחה לאמונותיהם, גוערים באנשים שבידם נמצאת ההוכחה לאמונותיהם ומושלים בהם בעריצות:
סידור מעוות ביותר. [הפילוסוף הנודע] דניאל דנט פרסם לאחרונה מאמר בפינת העורך של עיתון
ה"ניו-יורק טיימס" בו כתב, שסיפר לקבוצת תלמידי תיכון נבונים שהוא אתאיסט.
"תלמידים רבים ניגשו אלי לאחר מכן כדי להודות לי, בהתלהבות ניכרת, על ש"שחררתי" אותם. לא הבנתי עד כמה בודדים וחסרי ביטחון
הרגישו אותם בני נוער מהורהרים. מעולם לא שמעו מבוגר מכובד אומר, בצורה עניינית לחלוטין, שאינו מאמין באלוהים. שברתי טאבו
ברגיעה מוחלטת והדגמתי עד כמה קל הדבר."
דנט מצביע על כך שזהו המקרה בעת שספקנים, אתאיסטים וחילונים שומרים על דממה: מתעורר הרושם כאילו האחוז שלהם באוכלוסיה קטן
בהרבה מהמציאות. ספקנים מרגישים מבודדים ומשונים ומאמינים מרגישים עליונים, בטוחים וצדקנים. בטווח הארוך פשוט אין טעם לפנות
את הדרך לטעויות ומחשבות שווא, הדבר רק מעודד אותם.
"אבל אין טעם בכך," טוענות הבריות. "זהו בזבוז זמן חסר תועלת, אנשים לעולם לא משנים את דעותיהם בנוגע לדברים הללו." וכך
אמרה סוזן גרינפילד במסגרת ראיון
שנערך לפני שנים אחדות:
"שמעתי בירבורים רבים בנושא המדע-דת, והם נשמעים לי כבזבוז זמן גמור. איש לא עומד לשנות את דעותיהם. עמדת אטקינס-דוקינס
נוהגת במדע כמעט כמו לו היה דת, ומנסה באדיקות להמיר אנשים אחרים מאמונתם. בינתיים, האדם הדתי לא יכול לנסח את הסיבה בגללה
הוא מאמין במה שהוא מאמין: הוא פשוט מאמין."
אבל אנשים כן משנים את דעותיהם. לא כולם, לא כל הזמן, לא בקלות, אפילו לא בהכרח כשניצבים בפניהם הוכחות או טיעונים משכנעים.
אבל הם משנים אותן לפעמים, ואין דרך לדעת מראש מתי יקרו אותן פעמים. אנשים קוראים ספרים, הם מתווכחים, הם חושבים ולפעמים הם
משנים את השקפותיהם. לפעמים מאתיאיזם לאמונה, למרבה הצער, אבל לפעמים גם בדרך ההפוכה. ומה לגבי "פשוט להאמין" במשהו? כולנו
מסוגלים להאמין בדברים שונים שאינם אמיתיים. אנחנו יכולים להאמין שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, או שקיימים כוחות ריפוי
באבני בדולח, או שזהו רעיון טוב ליטול אנטיביוטיקה כשאנו חולים, או שפרוטוקול זקני ציון הוא מסמך אותנטי. מה רע בכך אם
מישהו בעל ידע מעמיד אותנו על הטעות שבאמונותינו הכוזבות?
"אינני מאמינה באל, אבל זוהי אמונה ולא דבר הידוע לי לאשורו. אני מאמינה שאני אוהבת את בעלי, אבל לא הייתי מסוגלת להוכיח לך
את הדבר בדרך זו או אחרת. כיצד יכולתי? אני פשוט יודעת שכך הוא המצב. אמונתי המסוימת היא שלא קיימת אלוהות שם בחוץ, אבל
אינני יכולה להוכיח את הדבר ולכן לא אהין לומר לאחרים שהם טועים. טבע ההוכחה אינו מתאים לאמונה..."
אבל האמונה הפנימית, הרגשית, אינה זהה לאמונה בקיום ישות בעולם חיצוני. כמובן שאיננו יכולים להוכיח את תחושותינו לאחרים,
בדיוק כשם שעטלף אינו יכול להוכיח לנו את טבע היותו עטלף. אבל מה הקשר בין זה ובין הטענות לאמיתותה של ישות על טבעית? ומכל
מקום, אין מדובר בהוכחה אלא בראיה. איננו מסוגלים להוכיח את מצבינו הרגשיים, אבל אנו מסוגלים להביא ראיות להם. איננו יכולים
להוכיח את חוסר הקיום של אלוהות, אבל אנו מסוגלים לשאול מדוע לא קיימות ראיות מוצקות בדבר קיומה. ברטראנד ראסל ציין שאין
ביכולתנו להוכיח כי לא קיים קומקום מחרסינה שמקיף את השמש, וקרל סייגן ציין שאיננו יכולים להוכיח שלא קיים דרקון בלתי נראה,
חסר ריח ודומם לחלוטין במוסך, ושניהם ציינו שאין זו סיבה להניח את ההפך מכך.
כמובן, אם ברצוננו פשוט להאמין בקומקומים שנמצאים במסלול הקפה, או בפיות במעמקי גינתנו, או במשחק הקווידיץ', או בארנב
הפסחא, פשוט לשם השעשוע שבדבר, הרי שזהו דבר תמים בצורה מתקבלת על הדעת (מחוץ להשפעה על מצב האינטלקט שלנו). אבל הדת היא
עניין ציבורי, כדי לנסח זאת בעדינות. הדת אינה פשוט קופאת על שמריה ומניחה לעולם ללכת בדרכו שלו ולהאמין במעשיו - הדת
מתערבת. הדת טוענת הצהרות לגבי אמיתות דברים בעולם, ועל בסיס אותן הצהרות היא מספרת לכולנו איך לחשוב ולהתנהג. דבר זה
לכשעצמו הוא סיבה מספקת כדי להחשיב את טענות הדת כניתנות להכחשה וסתירה ודיון, בדיוק כמו כל מערכת אחרת של הצהרות לגבי
אמיתות משהו.
דרך אחת, שבה אנשים מנסים להגן על הדת מפני אותם מחקרים נוקשים היא באמצעות ההצהרה שהדת נמצאת בממד אחר מהמדע, שהיא דומה
יותר לשירה או לאגדה מאשר למדע. סטפן ג'יי גולד טען כך בספר המפתיע בטפשותו, אותו כתב לפני שנים אחדות. אבל זה לא עובד.
ראשית, בגלל נושא הטענה: הדת אינה פועלת כמו שירה, היא לא מסתפקת בהעברת סיפורים או ביצירת תמונות, היא יוצאת בהכרזות בהן
אנו אמורים להאמין. שנית, משום שאין לדת את אותה מומחיות לה היא טוענת, אף לא באותו "ממד" נפרד. גולד (זה היה אחד הדברים
המטופשים ביותר בספרו) חוזר ואומר שהדת, בין היתר, היא שקובעת את אמות המידה של המוסר. אבל למה? איזה נסיון ברור יש לדת
בשאלות של מוסר? מה יודעת הדת שלא יודעים פילוסופים שעוסקים בתורת המוסר? ריצ'רד דוקינס מתבטא בצורה נוקבת לגבי נקודה זו
במאמרו הקלאסי "דולי וראשי-הבד":
"שדולות של אנשי דת, נציגי ה'מסורות' וה'קהילות', נהנים מנגישות מיוחדת לא רק למדיה אלא גם לוועדות רבות השפעה של הגדולים
והטובים, עד לבית הלורדים (כפי שהזכרתי לעיל), ולוועדות המפקחות על בתי הספר. הם מוזמנים בקביעות לחוות את דעותיהם, ועדות
פרלמנטריות שומעות אותם ב'כבוד' מוגזם. דוברים ודוברות מקרב הדתיים נהנים ממסלול גישה פנימי להשפעה ולכוח, שבו אחרים חייבים
לזכות באמצעות יכולתם או מומחיותם. מהי ההצדקה לכך? ... האם לא קיימת הצדקה גדולה יותר לבחור בעדים שייחשבו למומחים בגלל
ידיעותיהם והישגיהם כיחידים, ולא משום שהם מייצגים קבוצה מסוימת או סוג מסוים של ציבור?"
כמו כן, קיימת הסברה כאילו המדע מסוגל להשיב על שאלות השואלות "איך" והדת מסוגלת להשיב על שאלות השואלות "למה", כגון אותה
מובאה מתוך דיון טלוויזיוני על מדע ודת:
"המדע יכול לספר לנו איך נקשרים הכימיקלים, אבל רק הדת יכולה להשיב על שאלות ה'למה', למה בכלל יש לנו יקום כגון זה?"
אבל כמובן שהדת כלל איננה מסוגלת לזה. היא רק טוענת כך, דבר שהוא שונה מכל וכל. כל אחד יכול לטעון כך. כל אחד יכול
לומר כל דבר העולה ברוחו. אבל היות שהתשובות אותן נותנות הדתות [לשאלות ה"איך"] אינן נכונות, לא ברור מדוע תשובותיהן לשאלות
ה"למה" טובות יותר מתשובותיהן לשאלות ה"איך", או לכל שאלה אחרת. ריצ'רד דוקינס שוב מיטיב לתאר את המצב:
"ביקשתי פעם מאסטרונום מפורסם, חבר בקולג' שלי, להסביר לי את תאורית המפץ הגדול. הוא עשה כך כמיטב יכולתו (ויכולתי), ואז
שאלתי מה היה הדבר בנוגע לחוקי הפיזיקה הבסיסיים שאיפשר את ההיווצרות הספונטנית של חלל וזמן. 'אה,' הוא חייך, 'עכשיו עברנו
לתחום אחר מהמדע. זו הנקודה בה אני חייב להפנות אותך לידידנו הטוב, הכומר.' אבל מדוע לכומר? מדוע לא לגנן או לטבח? כמובן
שהכמרים, שלא בדומה לטבחים ולגננים, טוענים לתובנה מסוימת בשאלה האולטימטיבית. אבל איזו סיבה ניתנה לנו אי פעם כדי לקחת את
טענותיהם ברצינות?"
אין צורך לומר שזוהי שאלה גדולה. על אחת כמה וכמה שזו סיבה לאסוף חומר בנושא.
ציטוטים הולמים
"לרוע המזל, התקווה שהדת עשויה לספק בסיס איתן שממנו ניתן יהיה להסיק על מוסריותנו הרעועה, היא תקוות שווא. הלכה למעשה לא
קיים אדם מתורבת שמשתמש בכתובים בתור סמכות עליונה לטיעונים בנושא המוסר. במקום זאת, אנו בוחרים בחלקים הנחמדים של הכתובים
(כגון הדרשה על ההר מהברית החדשה) ומתעלמים בחדווה מהחלקים הלא נעימים (כגון ההתחייבות לסקול נואפות, להוציא מושמדים להורג
ולהעניש את נכדי החוטאים) ... כן, כמובן שאין זה הוגן לשפוט את המנהגים בתקופה מוקדמת יותר בקנה המידה הנאור שלנו כיום. אבל
לכך בדיוק אני מתכוון! ברור שיש לנו מקור חלופי של אמונות מוסריות עקרוניות שעוקפות את הכתובים כשהדבר נוח לנו."
- ריצ'רד דוקינס: "חקירה חופשית", אביב 1998
"אני בהחלט בעד דו שיח בין המדע לדת, אבל לא דו שיח בונה. אחד מהישגי המדע הגדולים ביותר היה, שגם אם לא מנע מאנשים
אינטליגנטיים להיות דתיים, הרי שלפחות איפשר להם שלא להיות דתיים. אסור לנו לסגת מהישג זה."
- סטיבן ויינברג: "יקום מעוצב?"
"הגאווה הרווחת בימינו בתחיית הדת, היא תמיד, בקרב בעלי המוחות הצרים והפשוטים, לפחות באותה מידה גם תחיית הקנאות..."
- ג'ון סטיוארט מיל: "על החירות"
מראי מקום באינטרנט
חומר קריאה מומלץ
פול קורץ, "מדע ודת:
האם הם מתיישבים זה עם זה?"
נובמבר 2003
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
