מאז ומעולם אנשים רצו לדעת איך העולם עובד. כוחות רבים עומדים נגד בני האדם: סופות, מחלות, חיות טרף, הרי געש, בצורות, וכך הלאה. יתרונות גדולים מובטחים למי שיצליח להבין מה עומד מאחורי כוחות כאלה, וכיצד כדאי להתנהג על מנת לנווט את חיינו בבטחה. במהלך ההיסטוריה האנושית, הועלו השערות שונות ומשונות לגבי טבע העולם: אולי השכנה הטילה קללה שגרמה לכישלון היבול? אולי ניתן לרפא מחלות על ידי יחסים עם נערה בתולה? אולי ישנו אל כל-יכול המשגיח עלינו, ואם רק נעבוד אותו ונקיים את מצוותיו נקבל את כל מבוקשנו?

הבעיה היא, כמובן, שניתן להעלות השערות כאלו ואחרות בלי סוף, וברור שרובן המוחלט לא יהיו נכונות. איך נדע האם השערה מסוימת מתארת נאמנה את המציאות? הנה מגיע הרעיון המהפכני: עלינו לבחון את ההשערה שלנו אל מול המציאות. נוכל לחפש ראיות שעשויות לתמוך בהשערה או להפריכה (למשל, נעשה ניסוי), ונשתמש בחשיבה רציונאלית ולוגית כדי לנסות להסיק מסקנות על סמך הראיות שאספנו. כך נשמור על קשר מתמיד בין האמונות שלנו לבין המציאות, ונימנע מלהיגרר אחר אשליות. זוהי השיטה המדעית על רגל אחת: ניסיון מסודר לאסוף מידע אמין על העולם.

כמובן שבתהליך הסקת המסקנות שתיארתי יכולים להשתחל כל מיני כשלים וטעויות. למשל, זה שאדם חולה לקח תרופה מסוימת והחלים למחרת אינו בהכרח אומר שהתרופה היא שגרמה להחלמה - קיימים גורמי השפעה אפשריים נוספים, שחובה לבודדם בטרם נוכל לומר בבטחה שהתרופה אכן "עובדת". (לדוגמה, "אפקט פְּלָצֶבּוֹ": לעיתים, מצבם של חולים המאמינים שקיבלו תרופה יעילה משתפר, אפילו אם בעצם נתנו להם רק תרופת דֶמֶה, ללא מרכיב פעיל.) לאורך הדורות, המדע פיתח אוסף גדול של שיטות למזעור טעויות, ביניהן: דרישה שטענות יגובו בראיות החשופות לעין כל, ביצוע ניסויים בצורה כזו שציפיותיהם של המבצעים אינן יכולות להשפיע על התוצאות, ביקורת עמיתים של מומחים בתחום על כל מחקר חדש, שחזור ניסויים במקומות שונים ובידי אנשים שונים, מבחנים סטטיסטיים לניתוח המשמעותיות של תוצאות, ועוד. מנגנונים כאלה הם שנותנים למדע את כוחו, אמינותו ותקפותו.

ספר שלם לא יספיק לפרט את כל מה שהמדע תרם לשיפור חיינו, לתמיכה בשגשוג אנושי ולמזעור סבל. אנחנו נוטים לקחת את הדברים כמובנים מאליהם, אבל עד לפני זמן לא רב מדי, תוחלת החיים של בני אדם הייתה כ-30 שנה. אנשים היו מתים ממחלות כמו דלקת עיניים, שהיו חשוכות מרפא. אחד מכל חמישה תינוקות לא היה מגיע לגיל שנה. הקידמה בתחומים אלה, ובאינספור תחומים אחרים, נובעת בצורה ישירה מהשיטה המדעית.

הייתי מצפה שבמאה ה-21 דברים אלה יהיו טריוויאליים ומוסכמים על כולם. אבל שוב ושוב אני נתקל באנשים, חלקם אינטליגנטיים ומשכילים, הבטוחים שיש במדע כל מיני פגמים מהותיים ומגבלות עקרוניות, ושאנו נותנים במדע אמון גדול מדי. דעות כאלו מצביעות בדרך כלל על בלבול עמוק ועל חוסר הבנה בשאלה איך פועל המדע, ואף גורמות נזק רציני ליכולתנו להתמודד עם האתגרים המשמעותיים העומדים בפנינו. ברצוני להתייחס אפוא למספר טענות המושמעות בימינו אלה נגד המדע והשיטה המדעית.

1. השיטה המדעית היא דרך אחת לרכוש ידע, אבל אין לה עדיפות על פני דרכי ידע אחרות, כמו רגש, מסורת, והתגלות.

המדע אינו שולל מראש שום אפשרות ושום הסבר: יתכן שיש חיים לאחר המוות, ואפשר לתקשר עם המתים; יתכן שמָגנֶטים מרפאים סרטן; יתכן שהגורל שלנו מושפע ממיקומי הכוכבים והמזלות - ויתכן שלא. השאלה שאמורה לעניין אותנו, בהנחה שאנחנו באמת רוצים לדעת מה נכון ולא להשלות את עצמנו היא, האם יש סיבה טובה להאמין במשהו. בתמצית, זה כל מה שהמדע דורש: אם יש סיבות מוצדקות, מדובר במדע. על פי ההגדרה, אם כן, "דרכי ידע אחרות" (שאינן מדעיות) הן אלו שאין מאחוריהן סיבות מוצדקות. נימוקים מסוימים פשוט אינם מספיקים כדי להצדיק אמונה, ולא כדאי שנסמוך עליהם.

רגשות ואינטואיציה הן חשובות ובעלות ערך, אבל אינן מספיקות בבואנו לקבוע עובדות על העולם. שום רגש פנימי אינו יכול להוות הצדקה לאמונה שקיים שדה נפט מתחת לבית שלי, או שאני עתיד לזכות בלוטו, או שיש בורא לעולם. פעמים רבות האינטואיציות שלנו פשוט אינן נכונות, ולא תמיד אפשר לסמוך על החושים שלנו. חישבו, למשל, על אשליה אופטית כגון זו:

אנחנו מרגישים בטוחים שהקו האופקי התחתון ארוך יותר מהעליון, אבל אם נמדוד בסרגל ניווכח ששני הקווים שווים באורכם. יש עובדות רבות על העולם שאינן אינטואיטיביות: שהתקדמות הזמן משתנה כתלות במהירות הצופה (תורת היחסות), למשל, או שלבני אדם ולעכבישים יש אב קדמון משותף (תורת האבולוציה). יש לנו גם נטייה להיות מושפעים ממה שהיינו רוצים להאמין, ומדעות קדומות שלנו, אפילו ברמה בלתי מודעת. כדי להתגבר על מכשולים כאלה, עלינו לדרוש - מעצמנו ומאחרים - ראיות אובייקטיביות, ולא להסתמך רק על רגש ואינטואיציה. המדע פיתח כלים המאפשרים לנו להתעלות מעל המגבלות האנושיות המובנות בנו.

יש המנסים להצדיק אמונות מסוימות בטענה שיש מאחוריהן מסורת. למשל, יש מסורת סינית עתיקה, לפיה ניתן לטפל במגוון מצבים רפואיים באמצעות הפעלת לחץ על אזורים בכף הרגל (רפלקסולוגיה). ישנה גם מסורת יהודית בת אלפי שנים, לפיה התורה ניתנה לעם ישראל בידי בורא העולם במעמד הר סיני. הבעיה, כמובן, היא שאם אמונה מסוימת אינה נכונה מלכתחילה, עצם קיום האמונה במשך זמן רב אינו הופך אותה לנכונה. אין ספק שאנשים יכולים לטעות ולהאמין בדברים שאינם נכונים. גם חברות שלמות יכולות לטעות, ולאורך זמן רב. עד למאה ה-18, הוצאת נשים להורג באשמת היותן מכשפות הייתה מאורע שכיח. במשך רוב ההיסטוריה האנושית לא היה חולק על האמונה שהעולם שטוח וכי השמש סובבת את הארץ. גם היום, העולם מלא באמונות טפלות: אנשים רבים משוכנעים ביעילותם של קמעות, באמיתות התחזיות של אסטרולוגים ומנבאי עתידות, בכוחה של עין הרע. אבל נכונותה של טענה אינה נקבעת לפי מספר המאמינים בה, עוצמת אמונתם, משך הזמן שהאמונה שרדה, או זהותו של הטוען (אפילו אם יש לו זקן ארוך או כובע מצחיק).

מה שבאמת נכון לגבי העולם שלנו אינו תלוי בהעברת מסורת, ואינו משתנה מתרבות לתרבות. ואמנם, המדע הוא אוניברסאלי - אין מדע יהודי לעומת מדע נוצרי, או מדע יפני לעומת מדע צרפתי. ניתן, באופן עקרוני, לשחזר ניסויים מדעיים בכל מקום ובכל זמן. אם רפלקסולוגיה עובדת, או אם אסטרולוגיה נותנת תחזיות מהימנות, ניסוי מבוקר אמור להראות זאת, ואין זה רלוונטי מה אומרת המסורת בעניין.

אגב, גם אנשים השוללים את תקפותה של השיטה המדעית אינם מהססים בדרך כלל להפיק תועלת מתוצאותיה. מי שעובר התקף לב או שבץ מוחי משתמש בטלפון סלולרי כדי להזמין אמבולנס, שנוסע על כביש סלול לבית חולים, שם מבצעים ניתוחים ונותנים תרופות. כל החוליות בשרשרת הנ"ל הן פירות השיטה המדעית - פרי עמלם של אינספור אנשי מדע לאורך הדורות, שהקדישו את חייהם למחקר ופיתוח כדי להצעיד את הידע האנושי קדימה, צעד אחר צעד. ההבדל הברור ביותר בין המדע לבין שיטות אחרות להבנת העולם הוא שהמדע "עובד": המדע משיג תוצאות ונותן תחזיות מדויקות שאפשר לסמוך עליהן.

האמת היא שכולם מעריכים עובדות וראיות, ונאחזים בהן כשישנן. רק כאשר אין ראיות טובות מדברים על "אמונה". כאן עלינו לחשוף צביעות, שלעתים קרובות מתעלמים ממנה. יש אנשים השמחים לצטט מחקרים מדעיים התומכים באמונותיהם, אבל אם אין מחקרים כאלה, או אם כל המחקרים מצביעים על המסקנה ההפוכה, יטענו פתאום שהמדע מוגבל או שגוי, שאין למדע מה לומר על שאלות של אמונה, שאי-אפשר למדוד כל דבר בצורה מדעית, וכולי. ניקח לדוגמה את שאלת יעילותה של תפילה. אנשים רבים מאמינים שתפילה בעבורו של אדם חולה או פצוע יכולה לעזור להחלמתו.

האם יש ראיות התומכות בסברה זו? אכן נערכו מחקרים מדעיים בנושא, והתשובה שלילית. אם נעמת אדם מאמין עם עובדה זו, סביר שנקבל אחת משתי תשובות. האחת, יתכן שיש לאותו אדם סיפור אישי על מכר שהתפללו בעבורו והוא אכן נרפא. זו תשובה שמתיימרת להיות מדעית! יש כאן ניסיון להסתמך על ראיות, על אף שבמקרה הזה ברור שהראיות הנסיבתיות שניתנו אינן מספיקות. יש סיבה טובה שבגללה מדענים מבצעים ניסויים מבוקרים, עם מדגם גדול ככל הניתן. (ואגב, מדוע איננו שומעים לעולם סיפורים על קטועי גפיים שהתפללו בעבורם וגפיהם גדלו בחזרה?) התשובה השנייה שניתן לשמוע מאנשים מאמינים היא שיעילותן של תפילות לרפואת חולים כלל איננה שאלה מדעית, ולא ניתן למדוד אותה בכלים מדעיים. האומנם? נדמיין שמתפרסם מחקר מדעי חדש המראה בצורה מובהקת שחולים שהתפללו בעבורם אכן נוטים להחלים יותר (או אפילו שחולים יהודים שהתפללו בעבורם נוטים להחלים יותר מבני דתות אחרות). האם אז היו אותם המאמינים אומרים שהמדע אינו רלוונטי לאמונות הדתיות שלהם? האם ממצאים כאלה לא היו מחזקים את אמונתם? היושר הבסיסי דורש שאם תוצאת מחקר מסוימת הייתה מחזקת את אמונתך, אז התוצאה ההפוכה חייבת להחליש אותה.

2. השיטה המדעית רלוונטית רק למדעים המדויקים, כמו פיזיקה וכימיה, אבל אין "אמת אובייקטיבית" בתחומים כמו היסטוריה ואנתרופולוגיה - שם לכל אחד יכולה להיות "האמת שלו".

אמנם לא כל הכלים של מדעי הטבע רלוונטיים למדעי החברה, אבל כל תחום ידע הדן בעולם המציאות מבוסס על שיח רציונאלי. אנו מצפים ליושר אינטלקטואלי בכל תחום, לביסוס טענות על סמך ראיות, לחשיבה ביקורתית. בכל נושא, רמת הביטחון שלנו בנכונותה של טענה אמורה להיות יחסית לעוצמת הראיות התומכות בה. גם אם איננו יודעים לענות על שאלה מסוימת בצורה וודאית, אין זה אומר שכל הדעות בעניין שוות-ערך. אם היסטוריון אחד טוען שמיליון אנשים נרצחו באושוויץ והיסטוריון אחר טוען שהמספר הנכון הוא 900 אלף, אז אחד מהם טועה. אפילו אם לעולם לא נצליח לקבוע בוודאות מי קרוב יותר לאמת, זה אינו אומר שאין תשובה נכונה (אובייקטיבית) לשאלה "כמה אנשים נרצחו באושוויץ". ובוודאי שאיננו צריכים לקחת ברצינות טענה לפיה לא נרצח שם אף אחד: יש כמות עצומה של ראיות המתעדת את התרחשות השואה. למכחיש שואה אין "אמת משלו" שהיא "נכונה עבורו". (תארו לכם שנאשם היה טוען בבית המשפט שאין תשובה אובייקטיבית לשאלה "איפה היית בזמן הרצח".) באותה צורה, הטענה שבני ישראל יצאו מעבדות במצרים וקיבלו את התורה במעמד הר סיני היא טענה לכאורה היסטורית עובדתית, הדורשת ביסוס ראייתי לפני שתהיה לנו סיבה להאמין שהיא נכונה. גם מחוץ למדעים המדויקים, חובה עלינו לבחון בצורה רציונאלית את סבירותן של השערות שונות בהסתמך על ראיות.

3. המדע הוא בעצמו סוג של דת. מדענים הם קנאים ודוגמאטיים לגבי האמונות שלהם, והם הולכים בצורה עיוורת אחר דבריהם של "נביאים" כמו דרווין ואינשטיין.

הבדל עקרוני בין מדע לדת הוא בכך שבמדע אמונות מבוססות על ראיות, בעוד אמונות דתיות נשענות על סמכות ומסורת. הסיבה שכיום אנו מקבלים את תורת היחסות ואת תורת האבולוציה איננה מכיוון שאינשטיין ודרווין הם אלה שהציגו אותן, או מפני שכך האמינו אבותינו לפנינו, אלא מפני שהתיאוריות הנ"ל נתמכות בראיות חזקות, והתחזיות שלהן עומדות שוב ושוב במבחן המציאות. על מנת שתיאוריה תיחשב מדעית, יש צורך לומר מראש אילו ממצאים יפריכו אותה אם יתגלו! אם מישהו יציג ראיות הסותרות תיאוריה של אינשטיין או של דרווין, נצטרך לשקול את התיאוריה מחדש ולשנות את עמדתנו במידת הצורך. ואמנם, כיום יודעים שאינשטיין ודרווין אכן טעו לגבי עניינים מסוימים. (לעומת זאת, נסו לשאול אדם דתי האם יש אילו שהם ממצאים שהיו משכנעים אותו שאמונתו שגויה...).

עוצמתה של השיטה המדעית היא בכך שהיא שואפת תמיד לחשוף טעויות ולתקן אותן. בניגוד לגישה הדתית, במדע אין אמונות שהן בלתי ניתנות לערעור, וכל טענה נבחנת על פי טיב הראיות התומכות בה ולא על פי סמכותו של הטוען. למרות הקושי הרגשי להודות בטעות, מדען שיסרב לעשות זאת כאשר הראיות נגדו ימצא עצמו במהרה מחוץ למשחק.

כדאי להזכיר בהקשר זה שאמנם אין במדע מקום לסמכות, אבל יש חשיבות למומחיות, ויש משמעות לקונסנסוס של הקהילה המדעית. הלוואי שכל אחד מאיתנו היה יכול ללמוד כל מה שיש לדעת בכל נושא ולבחון כל טענה וראיה בעצמו, אבל זה בלתי אפשרי. ולכן, בבואנו לקבל החלטות, עלינו להסתמך על הדעה הרווחת בקרב מומחים בתחום הרלוונטי. אנחנו נשענים בעצם על השיטה המדעית עצמה, על מנגנוניה המובנים למזעור שגיאות. אין זה אומר שאיננו צריכים להיות ביקורתיים, כמובן: חשוב שכל אחד ילמד ככל יכולתו במגוון רחב של תחומים, כדי שיוכל להשתתף בשיח הציבורי ולהעריך טענות בעצמו עד כמה שניתן. כל מסקנה מדעית מתקבלת "על תנאי", ושום תיאוריה איננה מקובעת בתור אמת סופית שאינה ניתנת לערעור. הכבוד הגדול ביותר במדע ניתן דווקא למי שהצליח לחשוף שגיאה בגישה המקובלת, ולתקנה. כל אחד מאיתנו צריך להיות מוכן להעריך מחדש את אמונותיו בהינתן טענות או ראיות חדשות.

4. המדע אף פעם אינו נותן וודאות של מאה אחוז. אי אפשר להוכיח שהשמש תזרח מחר - יש צורך באמונה.

וודאות של מאה אחוז זו מטרה שבדרך כלל אינה אפשרית כשמדובר בתופעות בעולם המציאות, ולכן במדע אין עוסקים בהוכחות, אלא בתיאוריות ובראיות התומכות בהן. אי אפשר להוכיח למשל שאיננו חיים "במטריקס" (כאשר המוחות שלנו מחוברים למחשב היוצר עבורנו מציאות מדומה) - אבל אין זה אומר שמצב כזה הוא סביר. למרות שוודאות מוחלטת אינה ניתנת להשגה, זה אינו אומר שכל הסברות האפשריות הן שוות-ערך: יש הבדל משמעותי בין רמת וודאות של 99.9 אחוז לבין רמת וודאות של שבריר האחוז. מבחינה טכנית, הרעיון שאנחנו נמצאים על כדור הסובב את השמש הוא רק תיאוריה, שעלולה להיות מופרכת בכל רגע, אבל כמות הראיות התומכות בתיאוריה זו היא כה עצומה עד שמכל בחינה מעשית זוהי עובדה מוגמרת, שאפשר להסתמך עליה ללא כל חשש. (האם מישהו רוצה להתערב שהשמש לא תזרח מחר?) מצד שני, יש אמונות שאין מאחוריהן שום ראיות טובות, כמו האמונה בחיים לאחר המוות, או האמונה שהתורה נכתבה בידי בורא העולם. ניתן לקבוע באובייקטיביות שהאמונה בכך שכדור הארץ סובב את השמש היא אמונה מוצדקת, בעוד האמונה בחיים לאחר המוות או במתן תורה אינה מוצדקת.

יש כאלה המנסים להשתמש בעובדה שהקונסנסוס המדעי משתנה מפעם לפעם כסימן חולשה, וללמוד מכך שאי-אפשר לסמוך על המדע. אבל ההיפך הוא הנכון. השינויים במדע אינם שרירותיים: כאשר תגלית חדשה אינה מסתדרת עם תיאוריה קיימת, יש צורך להתאים את התיאוריה למידע החדש. שינויים כאלה הם סימן לקידמה ולשיפור, ומצביעים על נכונות לתקן שגיאות וללמוד מהן. זה בדיוק מה שהיינו מצפים מתחום ידע השואף לתאר נאמנה את עולם המציאות. דווקא השקפת עולם שאינה משתנית במשך אלפי שנים, למרות כל המהפכות שהתרחשו בכל ענפי הידע, היא זו שצריכה לעורר חשד - סביר להניח שאין קשר בין השקפת עולם כזו לבין המציאות.

יש שאלות עמוקות על העולם שעבורן אין למדע כיום תשובות, אבל במקרים כאלה צריך לשמור על ראש פתוח ולהמשיך לחפש ראיות נוספות. אם נתמיד בשיטה המדעית, אין ספק שבעתיד נדע לענות טוב יותר על שאלות רבות. יתכן גם שיש דברים שלעולם לא נדע, ונידרש להשלים עם כך. מה שאסור לעשות במצב כזה הוא להסתפק בהסברים שאינם מבוססים. יש אנשים שחוסר וודאות מפחידה אותם כל-כך, שהם נמשכים אחר מי שמציע להם תשובות מוחלטות וסופיות, כך שאין צורך בחשיבה נוספת. כמובן שהם פשוט משלים את עצמם: זה שמישהו אומר שהוא בטוח אין משמעו שיש לו סיבה טובה להיות בטוח. צריך להיזהר ממי שמוכרים תשובות קלות לשאלות קשות: להתנתקות מהמציאות יש בדרך כלל מחיר כבד.

5. הגישה המדעית היא יהירה. המדע חושב שיש בידו כל התשובות, אך מתעלם מהאפשרות שיש דברים בעולם שהם מעבר להבנתנו. המדע אינו משאיר מקום למופלא ולמסתורי.

טענה זו היא ממש אירונית. מדענים הם בדרך כלל הראשונים להודות במה שאינם יודעים; לטעון טענות שאין להן גיבוי זו שגיאה קריטית במדע, ונענשים עליה במהירות. עם זאת, חוסר ידע הוא נקודת ההתחלה במדע, ולא סוף הסיפור. לאחר שזוהה פער בידע, במקום להכריז עליו כתעלומה מסתורית שלעולם לא תיפתר, אפשר להתחיל לחקור ולחשוב ולכרסם בלא-ידוע. זו הגישה שהביאה לאנושות כל כך הרבה דברים שפעם נחשבו בלתי אפשריים, מחיסונים ועד לחלליות. יתכן שישנן שאלות שלעולם לא נצליח לענות עליהן, אבל אף אחד אינו יודע זאת מראש. היהירות האמיתית היא של מי שטוען שהוא יודע דברים שאף אדם אינו יכול לדעת, כמו כיצד התחילו החיים על כדור הארץ, או מה קורה לאחר המוות.

האמיתוֹת שהמדע חושף - ממבנה הכוכבים ועד למבנה התא החי - מופלאות ומעוררות השראה הרבה יותר מכל מה שבני אדם מסוגלים להמציא. פעם חשבנו שאנחנו במרכז היקום ושהכול נברא בשבילנו; אך ככל שהמדע מגלה יותר על העולם, אנחנו לומדים כמה היקום עצום ומורכב מצד אחד, וכמה מקומנו בו קטן מצד שני - וזה דווקא מוביל לצניעות. המדע מלמד אותנו להיות סקרנים, להיות יצירתיים ופתוחים לרעיונות חדשים, אך עם זאת להיות זהירים וביקורתיים, ולא למהר ללכת שבי אחרי כל רעיון שנראה טוב במבט ראשון. השיטה המדעית מחברת אותנו לעולם שאנו חיים בו, ואם נשכיל להשתמש בה - אין גבול להישגים שנוכל להשיג.