על ספרי דת בכסות מדעית

אהוד אמיר

במדע, על הטוען להביא הוכחות לטיעונו. מי שטוען שלתופעה מסוימת אין הסבר ולכן, כברירת מחדל, אלוהים הוא ההסבר, חורג מתחום המדע. זה טיעון מטפיזי שלא מספק תשובה לשאלות מדעיות. חמור מכך: כדי להוכיח שיש אלוהים, אנשים משתמשים בטענה שיש אלוהים. זה טיעון מעגלי, הנחת המבוקש. כך לא עובדת לוגיקה. כל טענה פילוסופית או הגיונית לפיה יש אלוהים, היא לא הוכחה מדעית. היא אוסף של דעות קדומות. טענה זו מדרדרת את ההשכלה המדעית כי היא מחייבת אמונה במקום ספקנות, שהיא נשמת אפו של המדע.

האמירה התקפה ביותר מבחינה מדעית שאפשר להגיד על אלוהים, היא שאין הוכחה לקיומו ושההיפותזה בדבר קיומו לא מסבירה שום תופעה ורק מעלה שאלות נוספות שהדרך לענות עליהן אינה מדעית. למשל: מה מידותיו של אלוהים? מה מיקומו במרחב? מה הנפח שלו, המסה, התאוצה? איך הוא פועל במרחב, בהיסטוריה? מה החוקיות של פעילותו? האם אפשר לאפיין דפוסים בפעילותו?

מחוויותיהם הדומות של אנשים שונים בתרבויות שונות בכל העולם, מסיקים חוקרי מוח דתיים שיש משהו בנוירולוגיה של הנפש שחורג מהמוח, נעלה על המוח וקיים בנפרד מהמוח ומחוץ למוח, ומכך מתחייב קיומו של אלוהים. יש כמה בעיות עם ההנחה הזו. ראשית, אנשים בני תרבויות שונות בכל העולם חוו חוויות רוחניות דומות כי יש דמיון בבסיס הנוירולוגי של כלל האנושות, לא כי יש גורם על-טבעי בבסיסן של חוויות אלה. ושנית, התצפיות האלה אינן מגלות שום ראיה, אלא נשענות על עדויות בלבד. עדויות הן לא ראיות. עדות היא שפה, שמייצגת רק את דעתו של הדובר, וגם זאת היא עושה רק באופן מוגבל. צריך לזכור שהגוף, החושים והתודעה התפתחו כדי לאפשר לנו הישרדות במרחב הפלייסטוקני העוין, ואילו השפה התפתחה הרבה יותר מאוחר, ולצרכים מצומצמים בהרבה: לא כדי לייצג את העולם ולא כדי לתת תמונה מדויקת שלו, תמונה שתסייע לנו להישרד במרחב העוין, אלא רק כדי ליצור תקשורת בין בני אותו המין, בין אם כדי לאפשר לנו להשיג יתרון עליהם בתחומי השגת המזון, המחסה והחיזור, בין אם כדי לאפשר לנו לשתף פעולה עמם בתחומים אלה.

מחקרי מוח יכולים אמנם להצביע על דמיון באופן שבו מתרחשות חוויות דומות במוחותיהם של אנשים שונים, אבל כשאנשים מנסים לתאר חוויות, הם יכולים לעשות זאת רק באופן לשוני, וכאמור, יכולותיה של השפה מצומצמות בהרבה מיכולותיה של התודעה. בשום שפה ותרבות לא מסוגלת הלשון להקיף את מכלול החוויות התודעתיות. חוסר היכולת של אדם להעביר לרעהו את מכלול התחושות, הרגשות, המחשבות וההוויה שלו, לא אומר שיש אלוהים, אלא רק שהמוח התפתח יותר מכפי שהתפתחה יכולתנו הלשונית לייצג את המתחולל בתוכו.

מספר מדע טוב אפשר ללמוד על חקר התודעה. מספר דת בכסות מדעית לומדים על תודעתו של החוקר בלבד, חוקר שחינוך דתי הניח עליו כבלים רוחניים ומנטליים. כמה חבל שאנשים מוכשרים, בעלי יכולת אנליטית מרשימה, אנשים שהגיעו עד כדי דוקטורט בביוכימיה, נוירולוגיה או פילוסופיה, הגבילו את עצמם מראש לממצאים שיתיישבו רק עם האמונות שעמן הגיעו למחקר מלכתחילה.

אם מראש ידעו מה תהיה מסקנת המחקר הסופית, למה טרחו לחקור? אם מראש התחייבו למסקנות מחקר אנטי מדעיות - וכל התחייבות-מראש למסקנות היא אנטי מדעית, לא רק אם המסקנות הן אנטי-מדעיות - למה טרחו לעגן את מחשבתם ואת כתביהם בכללי המחקר ובהגבלות של הדיסציפלינה המדעית?

כשאתה לומד משהו חדש, בין אם הוא יוצר דיסוננס קוגניטיבי עם ידע קודם שלך או לא, אתה חווה תהליך כפול של סבל ותשוקה. זה הרבה יותר מרתק מאשר הדאגה שמה שאתה לומד יהיה בהלימה עם כל מה שידעת עד כה. אם לא תאתגר את הידע הקיים שלך, איך תלמד? אם כל מה שהייתי לומד היה מחזק ידע מוקדם או אמונות מוקדמות שלי, הייתי אומלל למדי. קשה לי להבין אנשים שלא רוצים כמה שיותר תובנות שהופכות להם את המוח, שמשאירות אותם פעורי פה. למה לחיות אם לא לומדים כל יום משהו חדש על העולם, על עצמך, על התפיסות השגויות של עצמך? לכן לעולם לא אוכל להיות דתי או להאמין באלוהים: כי בכל אמונה כזו כלול מראש ויתור על חירות המחשבה, על הזכות לטעות. לדתי אין זכות לטעות. טעות תסכן את כל מה שהוא מאמין בו. אני, לעומתו, חייב לטעות כל בוקר, פעמיים-שלוש לפני ארוחת הבוקר, בכפית גדושה.

הדתיים טוענים שהאמונה הביאה להם גאולה? אני לא שולל את זכותם להרגיש כך, אבל התפיסה שלי מביאה לי גאולה כל יום ולפעמים כמה פעמים ביום. מי אני שאתכחש למתנת הספקנות, שמעניקה לי רווחה רוחנית, מנטלית ושכלית כה רבה? התכחשות לכך תהיה בזבוז משווע של היכולות שהברירה הטבעית עמלה במשך מאות מיליוני שנים כדי ליצור בי.

בשנות התשעים לאחר רצח רבין, ולאור ההלם שרבים חשו, השתתפתי בפעילויות של קבוצה שנועדה לגשר בין חילוניים ודתיים. אנו החילונים הגענו לשם בנסיון להבין את הצד השני, את מצוקותיו, דאגותיו ולבטיו לגבי הדרך שבה ינסה לייצג את שאיפותיו בתקופה הרגישה שלאחר רצח רבין. בקבוצה היו כמה חרדים. הם דיברו בנועם הליכות, העמידו פנים שהם מקשיבים, אבל לאחר כמה פגישות היה ברור שהם רק חיכו בסבלנות עד שנסיים לדבר, כדי לפתוח במתקפת מיסיונריות מרוכזת, להטיף תאולוגיה נוקשה וחסרת גמישות. הקשבה אמיתית ונסיון ללמוד היו מהם והלאה.

הייתי בחור צעיר ותמים שעדיין צריך להכיר את העולם. זה לא היה בזבוז זמן. זה היה חשוב ומרתק. אבל כשאדם מבקש להשכיל, להתחנך ולחנך, הוא צריך להבין מי חוקר את העולם בסקרנות ומי מגיע כשהוא חמוש מראש במסקנות ששוללות כל יכולת ללמוד משהו חדש על העולם. ולכן, מי שלוקח ספר דתי בכסות מדעית, שייקח בחשבון שספר זה לא ילמד אותו דבר מלבד על הפסיכולוגיה של כותבו. מבחינת ידע על העולם, ספר כזה רק ידרדר את קוראו, עד ימי הביניים או עד ימי האלילים, תלוי בכותב ובמוטיבציות שלו. הבעיה הזו חוזרת באינספור ספרי מיסיונריות, שחלקם יוצאים לאור בהוצאות פופולריות. העובדה שהמיסיונריות חודרת אל המיינסטרים של הציבוריות המערבית בכלל והישראלית בפרט, מעידה על עומק הבעיה בחינוך הציבורי ובהשכלה הכללית.

נכתב על:
Mario Beauregard, The Spiritual Brain
Andrew Newberg & Eugene d'Aquili, Why God Won't Go Away