תשעים ושמונה שנים לאחר שמאדאם קירי (*) זכתה בפרס נובל היוקרתי לכימיה, הייתה פרופ' עדה יונת לאישה השנייה שזכתה אף היא בפרס זה. פרופ' עדה יונת - אישה, ישראלית, שנולדה למשפחה דתית בירושלים (אביה היה רב), וכבר מנערותה למדה ורכשה השכלה כללית רחבה בתחום הכימיה, סיימה לימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, והמשיכה בעבודת מחקר במכון וייצמן בתחום היווצרות החיים. לאחר עשרות שנות לימוד, עבודה, מחקר וקריירה מדעית בין-לאומית מזהירה, הצליחה לפענח את הריבוזום - אותה מערכת ביולוגית היוצרת את החלבונים בתא.

פרס נוֹבֶּל ניתן על שמו של אלפרד נוֹבֶּל, כימאי שוודי, 1896-1833

נובל המציא את חומר הנפץ דינמיט. משהבין איזה אסון המיט על האנושות בהמצאתו זו ציווה את כל הונו, הנאמד כיום בלמעלה ממאה מיליון דולר, לשמש קרן שתעניק בכל שנה פרסים בתחומי מדע, כלכלה, רפואה, ספרות ושלום

(*) בפרס נובל ראשון זכתה מארי קירי בשנת 1903 יחד עם בעלה פייר והחוקר הנרי ביקוירל על המחקר שביצעו ברדיואקטיביות. בפרס נובל שני זכתה מארי קירי בשנת 1911, עבור גילוי שני יסודות רדיואקטיביים חדשים,ואותם כינתה "פולוניום", על - שם מולדתה פולין, ו"רדיום".

מארי קירי (מאדאם קירי), ילידת פולין, 1934-1867, על שטר כסף נדיר

כתבה מאת עפרי אילני בעיתון "הארץ" מיום שישי, 9.10.2009

להרבה תשואות ומחמאות ראויה פרופ' עדה יונת, שכן מיליוני מומחים עוסקים שנים רבות בחקר סוגיות שונות בטבע, אבל רק בודדים מגיעים לרמת הישג כה ייחודי וכה חשוב, המזכה בפרס היוקרתי פרס נוֹבֶּל. מחקרה של פרופ' עדה יונת הוא בתחום מסוים מאוד של היווצרות החיים, כשבכנות ובצניעות היא מודה: "אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק איך הריבוזום מגן על התוצרים שלו, מה המנגנונים שבאמצעותם הוא שומר על החלבון שהוא יוצר שלא יתבלבל ולא יתעקם ולא יתעכל עד שהוא הופך לילד גדול שעומד בפני עצמו".

בנקודה זו מצביעה פרופ' עדה יונת על גבול הרעיוני הבלתי גשיר והבלתי פתיר שבין השקפת העולם המדעית, החילונית-אתאיסטית, לפיה היקום נוצר מכוחות טבעיים ללא בורא, ללא יד מכוונת וללא מטרה מוצבת מראש, לבין הבסיס לכל האמונות המונותיאסטיות, בראשן האמונה היהודית-דתית, לפיה קיים אל, שברא את עולמנו על כל הקיים בו מתוך כוונה ומטרה ברורה מטעמו.

האמונה הדתית בקיומו של אל בורא מתעלמת ומעלימה ממאמיניה מספר שאלות יסוד מובהקות כמו סוגית עצם ה"בריאה", ושאלת הדרך בה בוצעה. שכן, היווצרות הייתה, הן לגבי הכוכב עליו אנחנו חיים, כולל החי והצומח שעליו, הן לגבי מערכת השמש סביבה סובב כוכבנו עם כוכבים נוספים במערכת הענקית הקרויה גלקסית שביל החלב "שלנו", ולצדה שאר מיליוני הגלקסיות במרחבי היקום. מותר לכנות את נקודת ההתחלה הבלתי נודעת בכל שם שיעלה על הדעת - "מפץ גדול", "אלוהים" או כל שם אחר. שני הבדלים עיקריים בין תפיסת הבריאה באדרתה הדתית לבין זו שעל פי המדע. הראשונה היא הכוונה והמטרה. על-פי השקפת העולם המדעית, היוצרות היקום, כדור הארץ על החי והצומח שעליו הייתה ללא כוונה מראש וללא מטרה מצד גורם כלשהו, בעוד שעל פי האמונה הדתית, בכל הדתות המונותאיסטיות, לגורם הבורא הייתה כוונה לברוא את שברא, ומטרה לאורה פעל. ההבדל השני הוא תהליך ההיווצרות/הבריאה. "שאלה משמעותית לא פחות היא השאלה כיצד נוצרו הריבוזומים הראשונים", אומרת פרופ' עדה יונת, "נושא זה נוגע לתעלומה הגדולה ביותר של הביולוגיה, ואולי של המדע בכלל: האופן שבו נוצרו לראשונה חיים מתוך חומר דומם".

האמונה הדתית, בשונה מגישתה של פרופ' עדה יונת ובשונה מעמדת המדע וההשקפה החילונית-אתאיסטית בכלל, מסתפקת בהנחה חסרת ההוכחה המדעית, ש"אלוהים" קיים, והוא שברא את היקום על כל תכולתו. בכך על המאמין הדתי להסתפק, אסור לו לפקפק באותה אמונה או להטיל בה ספק, ולא לחקור ולדרוש מהו אותו "אלוהים", מאילו חומרים הוא מורכב, וכיצד ברא את שברא, אם ברא. שלא להזכיר את השאלה, מנין בא אותו "אלוהים", ומי אותו ברא.

המחקר האנושי-המדעי הוא תוצאה של הספק ופרי הסקרנות. פרופ' עדה יונת, כשאר מיליוני אנשי מדע ברחבי העולם במשך דורות, לא הייתה מגיעה למה שהגיעה אלמלא הטלת הספק, הסקרנות והרצון הבלתי נלאה לדעת, לדעת יותר, לדעת באופן מדוייק. הצגת שאלות כמו "למה?", "מדוע?", "איך?", "באיזו דרך?" היא חלק בלתי נפרד ממהות נפשו ונשמתו של החוקר, הסקרן, השואף לדעת, המטיל ספק בדברים ש"אמרו לו", בשאיפתו הבלתי-נדלית להגיע לחקר הדברים לאחר שיוכיחו את צדקת קיומם: "אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק איך הריבוזום מגן על התוצרים שלו, מה המנגנונים שבאמצעותם הוא שומר על החלבון שהוא יוצר", אומרת אשת המחקר כלת פרס נובל, "כיצד נוצרו הריבוזומים הראשונים", "מה הייתה המכונה הבסיסית שממנה התפתחו החיים?".

כנגד עמדתה המדעית של כלת פרס נובֶּל, ניצבת כחומה בצורה נְבִילָה אנושית, גישה דוגמאטית ארכאית-אורתודוקסית, לפיה על המוח האנושי לאטום עצמו מפני שאלות של "איך ולמה וכיצד" ככל שמדובר ב"אלוהים" ו"בריאת" העולם על ידו. כאמור, כולנו - הן האתאיסטים ואנשי המדע הן המאמינים הדתיים מבינים, שהייתה לעולמנו נקודת התחלה מסויימת. אולם בעוד "פתוחי הראש" שבינינו - אנשי המדע, בעלי החשיבה האתאיסטית והאגנוסטית מסתקרנים ומבקשים לדעת, ללא הרף, כיצד נוצרו הדברים בעולמנו, מה היו תהליכי היצירה, מה גורם למה, מה אחראי למה, או כדבריה של כלת פרס נובל שלנו - "איך בדיוק הריבוזום מגן על התוצרים שלו", או "מה הייתה המכונה הבסיסית שממנה התפתחו החיים". המאמינים הדתיים מוותרים מראש על כל חקירה ודרישה "במופלא" מהם.

קל מאד להשיב את התשובה הדתית השבלונית-נצחית "אלוהים הוא המכונה הבסיסית שממנה התפתחו החיים", אלא שתשובה זו אינה אומרת דבר. שכן, השאלה אינה רק "מה היא המכונה", אלא ובעיקר "איך היא פעלה?", "כיצד יצרה אותה מכונה חיים מתוך חומרים חסרי חיים?", "מה היה התהליך ומה היה המנגנון שהפעילה אותה מכונה על מנת שחומר א' יחבור לחומר ב' וייצור את חומר ג' שיהיה בסיס להמשך התפתחות החיים?", "באילו כלים פעלה אותה מכונה?", "מה היו התנאים להפעלתה?", "באיזו אנרגיה פעלה אותה מכונה, ומניין הגיעה אותה אנרגיה?", וכיוצ"ב שאלות.

אלו ואחרות הן שאלות שכל תלמיד מתחיל במדעים לומד ויודע לשאול, שכן מוחו העֵר חותר להמשך הידע, לחקר הבלתי ידוע והלא-מובן, גם אם לא הנובל ניצב לנגד עיניו. כל תשובה מולידה מיד אלף שאלות חדשות, וכל שאלה חדשה מביאה מצדה לעוד תשובות ולעוד אפשרויות.

אלו ואחרות הן שאלות שמאמין דתי לעולם לא יעז לשאול. שכן מוחו נבלם וספקותיו נבלו מעוצמת האמונה הדתית, הבולמת כל יוזמה חוקרת בתחום זה, וגוררת נבילה אנושית מצערת ומיותרת, שהיא אנטי-תזה של החקר האנושי ושל הישגי המדע ושל החיים ככלל.