נחטפתי!

טראומות דמיוניות הן דבר מפחיד בדיוק כמו טראומות אמיתיות

מאת מייקל שרמר

הועתק ברשות. הופיע בגיליון אפריל-מאי 2005 של המהדורה העברית של סיינטיפיק אמריקן - ישראל, בהוצאת רשת אורט.

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-8 באוגוסט 1983, לאורך הכביש הראשי הריק, התקרבתי אל היישוב היגלר שבנברסקה. חללית גדולה שהאירה באורות בהירים השיגה אותי ואילצה אותי לרדת לשולי הדרך. יצורים משונים יצאו ממנה וחטפו אותי למשך 90 דקות שלאחריהן מצאתי את עצמי שוב על הכביש בלי יכולת לזכור מה קרה לי בתוך הספינה. אני יכול להוכיח לכם שזה מה שקרה מפני שזמן קצר אחרי כן דיווחתי על כך לצוות צילום של סרט.

כשאנשים מספרים לי את סיפור חטיפתם בידי חוצנים, איני מפקפק באמיתות חווייתם. אבל בזכות מחקר חדש של הפסיכולוגים ריצ'רד ג' מק'נלי וסוזן א' קלנסי מאוניברסיטת הרווארד - אנו יודעים היום שיש הזיות שאי אפשר להבדיל בינן לבין המציאות, והן עלולות להיות טראומטיות באותה מידה. במאמר מ-2004 בכתב העת "מדע פסיכולוגי", שכותרתו "תגובה פסיכו-פיזיולגית בעת האזנה לתרחישים אצל אנשים שדיווחו כי נחטפו בידי חוצנים" - מציגים מק'נלי, קלנסי ועמיתיהם את תוצאות מחקרם שבדק חטופים-לכאורה. החוקרים עקבו אחרי משתתפי המחקר בעת שחוו מחדש את התנסויותיהם באמצעות האזנה לתרחישים שכתבו במיוחד לשם כך. בעת ההאזנה מדדו החוקרים את הדופק של המשתתפים, את המוליכות החשמלית של עורם ואת התגובה לגירוי עצבי (אלקטרומיוגרפיה - EMG) של השריר המרים את הגבה השמאלית - הקרוי שריר המצח הצדדי (החיצוני) השמאלי. "בהשוואה למשתתפי קבוצת הבקרה," מסכמים החוקרים, "החטופים הפגינו פעילות פסיכו-פיזיולוגית גבוהה יותר בתגובה לתחרישי חטיפה או מתח לעומת תרחישים חיוביים או נייטרליים. למעשה החטופים הגיבו בדומה לסובלים מהפרעת דחק פסט-טראומטי (PTSD) בעת שהקשיבו לתרחיש המתאר את החוויה הטראומטית האמיתית שלהם.

קבוצת החטופים נועדה מלכתחילה לשמש כקבוצת בקרה במחקר גדול יותר שעסק בזיכרונות של ניצול מיני. בספרו "לזכור טראומה" (בהוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2003) עוקב מק'נלי אחרי תולדות הזרם הטיפולי של שחזור זיכרונות משנות ה-90. הניסיונות לשחזר זיכרונות אבודים של הטרדה מינית מן הילדות (בדרך כלל באמצעות היפנוזה ודמיון מודרך) גרמו למקצת הנבדקים להמציא זיכרונות כוזבים של ניצול מיני שמעולם לא התרחש. "העובדה שאנשים המאמינים בכך שנחטפו בידי חוצנים מגיבים כמו אלה הסובלים מ-PTSD בשעה שהם מאזינים לתרחישים מוקלטים המתארים את חטיפתם לכאורה," מסביר מק'נלי, "מדגישה את הכוח שיש לאמונה לגרום לתגובה פיזיולוגית שעולה בקנה אחד עם חוויה טראומטית אמיתית." רעננות הזיכרון הטראומטי אינה יכולה לשמש עדות לאמיתותה.

ההסברים ההגיוניים ביותר לחטיפות בידי חייזרים הם תופעות המכנות שיתוק הירדמות והזיות יקיצה. בתיאורים רבים של חוויות, שהוסברו בהקשר של עב"מים וחייזרים, הופיע לעיתים קרובות שיתוק זמני המלווה בהזיות חזותיות ושמיעתיות ובפנטזיות מיניות. מק'נלי מצא שבבדיקות מעבדה החטופים "נטו לזיכרונות כוזבים ולזיהוי כוזב הרבה יותר מנבדקי קבוצת הבקרה," וקיבלו ציונים גבוהים במובהק בשאלונים שבדקו "יכולת ספיגה" - תכונה הקשורה בנטייה לדמיונות ומצביעה גם על זיכרונות כוזבים.

חוויית החטיפה שלי נגרמה מחוסר שינה ותשישות גופנית. רכבתי אז על אופניי במשך 83 שעות רצופות לאורך 2,026 הקילומטרים הראשונים של "מירוץ חוצה-אמריקה" - 5,000 ק"מ ללא הפסקה לרוחב היבשת כולה. התנודדתי בעייפות מצד לצד במורד הכביש כשקרון התמיכה שלי החל לנסוע לצדי ולהבהב באורות הדרך הגבוהים שלו וחברי הצוות שלי הפצירו בי שאצא להפסקת שינה. באותו רגע הופיע בחלום בהקיץ זיכרון ישן של סדרת הטלוויזיה "הפולשים" משנות ה-60. בסדרה ההיא השתלטו חייזרים על כדור הארץ כשהם משכפלים אנשים אמיתיים, אך מסיבה לא ברורה אחת מן האצבעות הקטנות שלהם נותרה קשיחה. לפתע פתאום חברי צוות הסיוע שלי נעשו חייזרים. נעצתי מבטים חודרים באצבעותיהם והצקתי להם בנושאים טכניים ופרטיים.

לאחר 90 דקות של הפסקת שינה לא נותר מן החוויה אלא זיכרון של הזיה מוזרה, שאותה תיארתי לפני צוות רשת ABC שסיקר את המירוץ. אבל כשזה קרה, החוויה הייתה אמיתית, וזה העניין. יכולת האשליה העצמית האנושית היא יכולת חסרת גבולות, והשפעות האמונה הן השפעות מכריעות. בזכות המדע למדנו להבדיל בין דמיון למציאות.