תודתנו העמוקה למערכת הישראלית של נשיונל ג'יאוגרפיק ולעורכת הראשית דפנה רז, ולאנתרופולוג פרופ' טים וייט מאוניברסיטת ברקליי, קליפורניה, על ההיתר האדיב מצדם לפרסם במאמר זה את צילום השער ושני צילומים מתוך גיליון 146.

בשער הגיליון: גולגולת משוחזרת של אָרדִיפִיתֶקוּס רָמִידוּס
פרימאט שחי לפני 4.4. מיליוני שנים
המהדורה העברית של הוצאת חברת נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל
גיליון 146, יולי 2010

אין מדובר כאן בספר, כדרכנו בהמלצות לקריאה, ללימוד ולהעשרת הידע - של אלו שמעודם לא למדו אבולוציה מהי, ושל אלו המכירים ויודעים אותה היטב. שכן, יתרונו הגדול של המדע הוא החידוש, בחינת 'וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ' (ויקרא כו10). מדובר במאמר בנוסח מדע עממי, המתאר מסע מחקר אל לב לבו של אזור עשיר בממצאים מאובנים באפריקה המזרחית.

בסדרת הרצאותיו של פרופ' יואל רק באוניברסיטת תל-אביב בחורף 2003, שעלתה גם באתר 'חופש' (ראה הראשונה בסדרה), הכרנו את לוסי - הומיניד מסוג אוסטרלופיתקוס אפארנזיס (אוסטרלו = דרומי, פיתקוס=קוף, אפארנזיס= מאזור אפאר באתיופיה), שגילה נאמד כ-3.2 מיליון שנים. לוסי התגלתה בשנת 1974, ועד לפני 15 שנה נחשבה לשלד ההומיניד הקדום ביותר שהתגלה.

חלקי השלד של לוסי
מתוך האתר PBS

לא אחת מועלית השאלה - המאוד מובנת וטבעית - היכן הן הראיות החד-משמעיות להתפתחות ההדרגתית של האדם, והיכן הראיות לכל שלבי הביניים של השינויים שחלו מאז הפיצול מהשימפנזה הקדום ועד להומו-סאפיינס. שאלות אלו מועלות לא אחת כקנטרנות עוקצנית בוטה מפי מטיפי דת והאוחזים באמונה הדתית והבריאתנית, לפיה כל יצורי תבל נבראו בידי אל, וכי האבולוציה כביכול אינה אלא משחק דמיוני של אנשי מדע.

השואלים ומרבית הנשאלים אינם נותנים את לבם לעובדות רבות בטבע, המונעות שרידות נצחית של ממצאים אורגאניים, בייחוד בתקופות קדומות בהן המוות לא לווה בהנצחה כלשהי - בפולחן, במתן כבוד למת, אפילו לא בקבורה. מינהג הקבורה החל לפני כ-130,000 שנים, והקבורה הקדומה ביותר הידועה כיום בעולם התגלתה במערת טבון שבכרמל. רק עם הופעת כלים בשימוש האדם הקדמון, עם ראשית השימוש בכלי צור ואבן לפני כשניים וחצי מיליון שנה, קיימים ממצאים מסייעים כאלו. המוות, מלחמת הקיום והישרדות, טריפה בידי בעלי-חיים, אסונות טבע ושחיקה טבעית של החומר האורגאני לא אפשרו הישארות של אותות-חיים של רבים מאותם שלבי ביניים, שהתקיימו בסולם האבולוציוני הענף מאז הפיצול הראשוני מהשימפנזה הקדום. העדר ממצאים אינו מהווה ראיה לאי-קיומם העקרוני והאפשרי, והאדם הנבון, הסקרן, השואל והחוקר ממשיך וימשיך לחפש כל שריד, שיהווה עוד פיסה קטנה בפאזל הגדול של היווצרות האדם בטבע, גם אם פאזל זה יישאר חסר חלקים מסוימים.

כזה הוא מסע המחקר שמתאר ג'יימי שריב בנשיונל ג'יאוגרפיק, שלפני 15 שנים יצא עם צוות מחקר בינלאומי לאזור אוואש באתיופיה, "המאוכלס ברציפות מאז ימי קדם, יותר מכל מקום אחר בעולם. אבותינו הקדמונים חיו, מתו ונקברו בו במשך כמעט שישה מיליון שנים. כיום עצמותיהם נפלטות מתוך האדמה. מצבור הממצאים מהתקופות השונות מדגים כיצד נהפך יונק עליון בעל מוח קטן ופרימיטיבי ליצור השולט בכדור הארץ".

משלחת מחקר זאת גילתה את אָרדִי - שלד אישה, 'מבוגרת' מלוסי בכמיליון שנים - או בשמה המלא אָרדִיפִיתֶקוּס רָמידוּס = Ardiphithecus Ramidus, שגילה כ-4.4 מיליוני שנים, במקום שבעבר הרחוק היה אגם. ג'יימי שריב מגיש לקוראי נשיונל ג'יאוגרפיק תיאור מרגש, מפורט ומרתק על המסע לאזור נהר אוואש (Awash) באתיופיה, באזור הבקע שבמזרח אפריקה - "שם מתקיימים תנאים ייחודיים שבזכותם מאובנים נוצרים ומשתמרים בצורה יוצאת מן הכלל", כשתוכניתו הייתה "ללכת אחורה בזמן, מהמאובנים הצעירים ביותר עד לעתיקים ביותר ולברר מה עשה אותנו לבני אדם".

חלקי השלד המאובן של ארדי
צילום מאת טים וייט
מלוא הזכויות על הצילום הן של טים וייט
מובא באתר 'חופש' באדיבותם של טים וייט ומערכת נשיונל ג'יאוגרפיק הישראלי
Photo courtesy of and (c) Tim White

בצורה סיפורית מעניינת ומרתקת פורש המחבר בפני הקורא את מסכת החיפוש והחקר, כשחברי המשלחת נעזרים באנשי שבט אפאר, המחוננים בחושים רגישים לאיתור עצמים חריגים בשטח, כמאובנים ושרידים אחרים של יצורים מתקופות העבר. אחד הקשיים הגדולים בזיהוי ממצא הקשור להומינידים היא האבחנה המבדלת בינם לבין אלפי השרידים של מיליוני בעלי חיים שונים, שחיו לצדם, קודם לזמנם ואחריהם. על כך הרבו לכתוב גם ג'והנסון ואדי בספרם "לוסי ראשית המין האנושי".

בתיאורו הסיפורי על המסע משלב המחבר הסברים חשובים על הטופוגרפיה של האזור הנחקר, הגיאולוגיה והפעילות הטקטונית הייחודית באזור הבקע במזרח אפריקה, שיצרו את הבסיס לקבורתם והנצחתם של ממצאים כמו כלים ומאובנים, שחלקם - כולל גולגולות - שימשו חפצים טקסיים [כמו קטע מגולגולת של ילד, שעשויה הייתה להיות שריד לחפץ ששימש בטקס קדום: "פני השטח המבריקים של הגולגולת מרמזים על-כך שנגעו בה פעמים רבות וכנראה שהייתה חפץ בעל ערך רב"].

את הופעת הכלים ה'גסים' מתַארֵך המחבר כלפני 2.6 מיליון שנה, והם שימשו את 'אבותינו הקדמונים' מסוג אוסטרלופיתקוס להגנה מפני טורפים, לאכילה ולקיום האישי. השגה קלה יותר של בשר ומוח-עצמות בעיקר מפגרי יונקים גדולים שימשו, לדברי המחבר, "מזונות עתירי אנרגיה... לצורך פיתוח מוח גדול יותר, שהוא יקר מבחינה מטבולית ואופייני להומו-סאפיינס המאוחר יותר".

חשיבותם של מאובני ההומינידים השונים היא בחקר התפתחותו של האדם והבנת התהליכים שהביאו את ההומו-סאפיינס למה שהינו כיום. אחד הנושאים בתחום זה היא ההזדקפות וההליכה על שתיים. מבני כף הרגל והאגן הם מפתחות להבנת הזדקפותו של הפרימאט הקדום להומיניד הומו-ארקטוס.

"כל ההומינידים המאוחרים", כותב המחבר, "בהם לוסי, הם בעלי בוהן גדולה שמקבילה ליתר הבהונות שבאותה שורה ועוזרת לספק את הכוח המניע להליכה זקופה". אצל אָרדי המצב שונה מעט: "הבוהן הגדולה של ארדי מופרדת ומופנה בכיוון הפוך, כמו אצל קופים ובדומה לאגודל בבני אדם, לצורך אחיזה טובה יותר בענפים". אבל ללא קשר ישנה בכף רגלה של ארדי עצם קטנה שמטרתה ליצור קשיחות בכף ברגל ולאפשר הליכה זקופה על הקרקע.

לגבי האגן - אצל השימפנזה הוא צר וארוך לאפשר טיפוס כל עצים, אבל בהליכה זקופה הוא מתנדנד מצד אל צד. אצל לוסי, ההומיניד שמלפני 3.2 מיליון שנה, האגן רחב וקצר יותר ומאפשר חיבור הדוק ומייצב יותר של שרירי הירכיים, וארדי היא מעין שלב ביניים בהיבט זה.

בעיה קשה לפיתרון הייתה הגולגולת, שנמצאה מרוסקת ומקוטעת, ואת צורתה ניתן לשער על בסיס שיחזור דיגיטאלי שביצע האנתרופולוג טים וייט, וכן משיחזור דיגיטאלי אחר שביצע החוקר היפני גן סווה מאוניברסיטת טוקיו.

הגולגולת של אָרדי
שיחזור דיגיטלי של הגולגולת של ארדיפיתקוס רמידוס, מפוסל בשרף
צילום מאת טים וייט
מלוא הזכויות על הצילום הן של טים וייט
מובא באתר 'חופש' באדיבותם של טים וייט ומערכת נשיונל ג'יאוגרפיק הישראלי
Photo courtesy of and (c) Tim White

המחבר, ומן הסתם גם שאר המדענים חברי המשלחת, מציגים את ארדי בהערכה הוגנת וזהירה: אין כל ביטחון שהאוסטרלופיתקוס (המיוצג ע"י לוסי) התפתח מהארדיפיתקוס רמידוס, המיוצג בידי ארדי. חלק מהמדענים סבורים שזו אפשרות ריאלית, בעוד חלק אחר טוענים שזו אפשרות בלתי סבירה. לאורך המאמר כולו המחבר חוזר ומדגיש את אי-הוודאות הזאת, ובצורה מובלטת וביושר מדעי כותב, ש"הטעות החמורה ביותר היא להסיק שבנקודה מסוימת היה קיים משהו (קרי - יצור מסוים כלשהו, ד.מ.) שהוא בין שימפנזה לאדם". "זו תפיסה עממית שגויה", אומר ג'יימי שריב, כשבמקומותינו מרבים הבורים חסידי התפיסה הדתית לנגח את חסידי האבולוציה בלגלוג בוטה המבוסס על תפיסה שגויה זו: אז אתה רוצה לומר שאבא שלך היה קוף?

סקירה קצרה זו מהווה תמצית של תיאור מרתק של מסע משלחת-מחקר, המשתרע על-פני 31 עמודים בג'ורנל ג'יאוגרפיק מגזין, ומטרתה היא ליידע את הקורא לממצאים החשובים שהתגלו במהלך אותו מחקר, שבעיני חלק מהחוקרים מתקבל כמהפכני, ולגרות אותו לקרוא את המאמר בשלמותו.