מדע תחושת הבטן

מאת: ניצן

השיטה המדעית התפתחה מאוד במהלך מאות השנים האחרונות, ועמה התקדמו דרמטית המדע והטכנולוגיה - כחלק ממבחן התוצאה. איש מ"חכמינו" הקדמונים לא התקרב מעולם לאפס קצהו של הידע המדעי הנוכחי, החל ממבנה היקום וחוקיו, דרך הרפואה המודרנית וכלה בחקר ההיסטוריה עצמה. איש מ"נביאינו" לא התקרב מעולם ליכולת הניבוי המדעית, החל מחיזוי מזג אוויר עתידי והתפרצויות געשיות, דרך מינו של תינוק שטרם נולד וכלה בזמן ליקוי הירח הבא, ובסיכויו של אדם חולה להבריא.

רכיבים רבים וידועים לה לשיטה המדעית, שעיקרם נועדו לחקור דברים באופן אובייקטיבי, ולנטרל במידת האפשר את מחשבותיו הפרטיות והשקפותיו של חוקר זה או אחר. מבין כל הרכיבים ראוי להדגיש שני הבדלים מהותיים בין השיטה המדעית לבין שיטות אחרות להסקת מסקנות, למשל זו הדתית:

1. ספק -- השיטה המדעית מטילה ספק בכל דבר ובכל זמן. כל מסקנה מתקבלת תמיד בהסתייגות ובהזמנה להפריכה, וכל השערה אינה מבוטלת מראש. השיטה הדתית, לעומת זאת, אוסרת במפורש הטלת ספק על טיעונים מסוימים.
2. תחושת ההיגיון -- מסקנות מדעיות מתקבלות על סמך ראיות וניסויים, ולא על סמך מה שנראה לנו "הגיוני". פעמים רבות הן סותרות את ההיגיון הפשוט שלנו (כהערת אגב, הסיבה לכך היא שההיגיון שלנו התפתח באופן אבולוציוני רק כדי לשרת את שרידותנו היומיומית). תחושת ההגיון, למשל, מכתיבה לנו כי חומר לא יכול להיווצר יש מאין, דברים מורכבים לא יכולים להיווצר באופן טבעי, ושזמן הוא דבר מוחלט, בשעה שהמסקנות המדעיות דנות בהחלט בחומר שנוצר יש מאין, במורכבות שנוצרת באופן טבעי ובזמן שהוא יחסי.

דוגמא טובה לשימוש פסול בשני עקרונות אלה מצאנו במספר סרטי הטפה דתית ברשת, המצטטים את פרופ' סטיבן הוקינג כתומך נלהב ומפורש כביכול בקיומו של "אלוהים" - ישות המסתדרת היטב עם תחושת ההיגיון של אנשים רבים. באמירותיו וסרטיו מצטט הוקינג (ויותר פעם אחת) את המשפט שייתכן כי קיים "אלוהים". הוא אומר זאת - בדיוק כדי להסביר את עקרון ה"ספק" לעיל. הוא גם ממשיך ומסביר שגם אם כמו כל השערה - אין לפסול השערה כזאת, העובדות אינן תומכות בה. סרטוני ההטפה מבצעים דוגמא קלאסית של הוצאת דברים מהקשרם, ומביאים רק את החלק הראשון של הדברים, ובכך "הופכים את היוצרות".

וכך בדיוק מתייחסות מסקנות השיטה המדעית לאלים השונים של הדתות: השערות נחמדות, שאין לבטלן מראש, אבל כל הידע המדעי הקיים כיום אינו נזקק להן, וממשיך להיות נכון בלעדיהן.

גם מאמינים דתיים וגם חוקרים ומדענים פורצי דרך - נמצאים פעמים רבות במצב של סתירה פנימית בין תחושת ההגיון לבין המסקנות המדעיות הקרות והמדידות. החוקרים והמדענים משכילים להפריד בין תחושות אישיות לבין מספרים יבשים המביעים עובדות, ולא תחושות. אכן לא נראה לנו "הגיוני" שהעין נוצרה על-ידי תהליך של ברירה טבעית - מי שלא יאמר כך משקר. אבל המימצאים והעובדות שאנו מכירים מאשרים תהליך זה. הפלא הוא במחשבתו של הדן בנושא ולא במציאות העובדתית.

יש הפותרים את הסתירה על ידי חיים מקבילים בשני עולמות. בהימצאם במצב "הדתי" הם עשויים לדון ברצינות ב"ציוויים אלוהיים", ביציאת מצרים, בתיבת נוח. בהיותם בסביבה מדעית יותר, יהיו דבריהם שונים לחלוטין. אחרים יגבשו פתרונות שמכופפים את שני צדדי הסתירות באופנים יצירתיים במיוחד, על מנת לקרבם זה לזה. כך נולדים כל מיני סיפורים משעשעים על סיפור בראשית כמתאר אמין של המפץ הגדול, על חיות שמעלות גירה מהתחת, או על "חכמינו", שהטקסט מחביא ראיות לגביהם כיצד בין תפילה לתפילה דנו במכניקת הקוואנטים.

הסוג השלישי של המתמודדים עם הסתירות, פותרים אותן באמצעות עצימת עיניים. הם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם, ויתעקשו על נכונות "המסקנות הדתיות" אל מול טעויותיה של השיטה המדעית. "המהדרין" גם יגרדו כל מיני טיעוני נגד שנשמעו במהלך ההיסטוריה המדעית, במהלך תהליכי ביסוסן של תיאוריות מדעיות, וישתמשו בהם - תוך חוסר ידע - כאילו היו סוג של "קלף מנצח".

"המהדרין שבמהדרין" בוחרים לעתים פשוט בהתקפה ישירה על מצטטי המסקנות המדעיות. ללא התייחסות כלשהי לעובדות עצמן, יזכו החוקרים והטוענים לכינויים כגון "מיעוט", "הזויים", "חדורי שנאה עצמית", "אנטישמיים" ושאר ירקות שהקשר ביניהן לבין השיטה המדעית הוא כמו הקשר בין מאיץ חלקיקים לבישול סיני עתיק.