|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אינדקס המאמרים
במהלכה של המאה ה-19 התגבשה התודעה החילונית הנאורה לכלל אפוס היסטורי רחב ידיים, בספרים שהעמידו במרכז עניינם את סיפור תולדות התרבות המערבית כסיפור של שחרור באמצעות המדע מכוחה המדכא של הדת. ספרו של דרייפר The Conflict Between Religion and Science, שיצא לאור ב-1875, ולאחר מכן הספר של וייט The Warfare of Science and Theology מ-1896, הסיקו מפרשת גליליאו ומקומץ אפיזודות דומות מסקנות מבניות לגבי "סיפור של קונפליקט בין שני כוחות הנאבקים ביניהם, הכוח מרחיב הדעת של האינטלקט האנושי מחד, והצרות העולה מן הדת המסורתית ומאינטרסים אנושיים מאידך". בסיפור זה מתוארת הדת כשיטה סמכותנית-מדכאת המזוהה עם בורות וריאקציה ואילו המדע מזוהה עם האמת ועם הטוהר המוסרי. "מעצם טבעה האמונה בלתי ניתנת לשינוי וסטטית," כותב דרייפר, ומוסיף: "המדע, מטבעו הוא פרוגרסיבי." אין תימה שהוא סיים את דבריו בשיפוט מוסרי קשה של הוותיקן שידיו, כך טען, "טבולות בדם". הרטוריקה המתלהמת שבה נכתבו תולדות היחסים בין דת למדע במאה ה-19 מעידה יותר מכול על ההקשר המיידי של הכותבים שהזין את דימויי הדת והמדע שלהם, כמו גם את האינטרסים שייצגו. הערצת המדע של התקופה, שהפכה אמת מידה להערכת כל הישג רוחני ואינטלקטואלי, ומאבקים על חילונה של מערכת החינוך במדינות המערב השונות, הפעילו מנגנוני השלכה של ענייני השעה על העבר, והולידו סיפור שכוחו בהסתרת התמונה ההיסטורית המורכבת גדול מכוחו המבאר. תולדות המהפכה המדעית כולה נוצקו לתוך התבנית הסיפורית של מאבק הכרחי בין דת למדע, מאבק אשר הסיח את הדעת מן האופנים המגוונים שבהם רעיונות מכוננים של המדע המודרני צמחו מלב ליבה של השקפת העולם הדתית, ומודלים דתיים הזינו את הפנטזיות האוטופיות של אנשים כמו פרנסיס בייקון ואטלנטיס החדשה שלו. בהשראת הסיפור הזה נשכח הדמיון המדהים בין האתוס הפוריטני לאתוס המדעי, והודחקו מן השיח עוד אופנים רבים אחרים של מעורבות השיח המדעי בשיח הדתי, לא רק במאה ה-17 אלא גם דורות רבים לאחר מכן.
דת ומדע - יחסים מורכבים כוחו הרטורי של סיפור הקונפליקט הבלתי נמנע בין גליליאו לכנסיה - אשר סיפק את התבנית לתולדות המהפכה המדעית כסיפור המלחמה בין מדע לדת - נובע במידה רבה מן הסוף המר והחד משמעי של הפרשה: הכנסייה הפעילה כוח כפייה והשתיקה את גליליאו. אולם סיום טרגי זה מטעין את הפרשה כולה, ואף את תולדות המדע האירופי מקופרניקוס עד ניוטון, במשמעות שלא נמצאה בה מראשיתה. כדרכם של נרטיבים, אם במערכה האחרונה נשמעת ירייה, האקדח חייב להימצא אי שם על הקיר כבר במערכה הראשונה. גם במקרה של הפרשה הגליליאנית, בסיפור ההיסטורי הסוף קובע במידה רבה את ההתחלה. אלא שמוסכמה נרטיבית זו, על פיה נכתבה במאה ה-19 - ונכתבת עד היום - ההיסטוריה של הפרשה, נוצלה באורח בלתי ביקורתי לצורך הבניית סיפור הזהות של התרבות המודרנית כדרמת מוסר של שחרור מן הדת באמצעות המדע. לעומת זאת, חזרה ביקורתית למקורות מאפשרת להתבונן בפרשה באורח מורכב, נאמן יותר לאמת ההיסטורית, ואולי אף רלוונטי יותר למציאות הרב-תרבותית המורכבת של המאה ה-21, שבה התברר כי המדע לא ניצח את הדת - כפי שהניחו ליברלים אנגלים ואמריקאים במאה ה-19 - וגם אינו יכול - ואולי לא צריך - לתפוס את מקומה. הצעתי לדמיין סוף אפשרי אחר לפרשת גליליאו נבעה מן השכנוע העמוק שלי - שהתגבש במהלכן של שנים ארוכות של מחקר - כי הסיום האמיתי שלה לא היה הכרחי כפי שהניחו דרייפר ווייט במאה ה-19, ואחרים מניחים עד היום. ההיסטוריה של תנועת הרפורמה הקתולית היא בעצם היסטוריה של מאבק בין שתי תפיסות חלופיות של התמודדות עם הרפורמה הפרוטסטנטית: דרך התמודדות אחת, בה דגלו בעיקר הישועים אשר הקרדינל בלרמין נמנה עליהם, הייתה באמצעות החינוך והמיסיון. לשם כך הם ביקשו להטמיע את כל הידע החדש שנצבר במהלך המאה ה-16 ולהפיצו. דרך אחרת הייתה באמצעות המבנים המסורתיים של הקתוליות, ביניהם האינקוויזיציה. את הפער בין נוסח האזהרה של בלרמין את גליליאו - לא להחזיק ולהגן על הקופרניקניזם - לבין צו המניעה של האינקוויזיציה - לא ללמד את הקופרניקניזם בשום צורה שהיא - אני מפרשת כחלק מאותו מאבק כולל יותר על דמותה של הקונטרה-רפורמציה. האינטרס של הישועים הכתיב מודרניזציה זהירה והדרגתית, אשר בהקשר הקופרניקאי התבטאה בעמדה ספקנית מתונה שהתאימה למעמד הבלתי ברור עדיין של אותה תאוריה, אך גם לא דחתה אותה כליל. עמדה כזו גם התאימה לבעיית הפרשנות של כתבי הקודש, שלא יכלה להיפתח ברגע מתוח זה בהיסטוריה של הכנסייה. אולם עמדתם זו של הישועים גררה אותם לעימות קשה עם השמרנים של הכנסייה שהחזיקו בעמדות המפתח באינקוויזיציה, לא רק בשאלה הקופרניקאית, אלא גם בשאלות תאולוגיות מהותיות יותר. מכל מקום, במהלך המשפט של 1633 שחשף את צו המניעה, התברר שגליליאו ניצל את פרשנותו לעמדה הזהירה של בלרמין לצורך שיווק אגרסיבי בהרבה של התורה בה האמין. בכך הוא חשף את החולשה הטמונה תמיד בעמדות הניתנות לפרשנויות מנוגדות. מה שנראה כיתרון ב-1616 - השעיה של הבעיה הקופרניקאית עד שיתייצב המאבק על זהותה של הקונטרה-רפורמציה - הפך, אם כן, לאסון ב-1633.
האסטרטגיה הפרשנית של גליליאו, כך הסתבר, סיכנה לא רק את עצמו, אלא אף את הישועים שהעניקו לו לפני כן תמיכה זהירה. כתב האישום במשפט של 1633 - אשר טשטש את ההבדלים בין אזהרת בלרמין לצו המניעה - נראה לי כפרי של שיתוף פעולה כוחני, אך לא מהותי בין שני הצדדים למאבק הפנימי בתוך הכנסייה, שהפכו את גליליאו לקורבן כדי להגן על זהותם, ואף להסתיר את חילוקי הדעות ביניהם. מכל מקום, מה שחשוב בפרשנות זו אינם הפרטים, אלא המודעות לכך שבשעה שגליליאו נאבק על האמת המדעית, התרחש גם מאבק על זהותה התרבותית של הכנסייה. אין בהערה זו משום הצדקה של מדיניות הכוח שלה; ההשתקה של קולו של גליליאו בוויכוח על הקופרניקניזם הייתה השתקה בכוח, ומבחינה זו לא רק שהייתה מוטעית מבחינה תוכנית, אלא היא אף ראויה לגינוי מנקודת מבט אתית אוניברסלית. אולם זוהי כבר ראייה מודרנית, שלא יכלה להיות חלק מן התודעה של התקופה הפרה-מודרנית בה אנו עוסקים. יחד עם זאת, הלקח העכשווי מפרשת גליליאו, מבחינתי, תהיה ההכרה כי סיפורי זהות באשר הם, לעולם אינם סיפורים תמימים. בדרך כלל הם סיפורים ההופכים את ה"סובייקט" לגיבור - או מלאך - ואת ה"אחר" לשטן. סיפור הזהות של התרבות המערבית הנאורה, הרציונלית, המדעית, קשור בקשר אמיץ עם הטראומה התרבותית שחולל משפט גליליאו. אולם עם ההמרה של הטראומה בסיפור זהות, התכוננה דמותו של הקורבן בדמות של גיבור - ואילו מורכבותו של ה"אחר" - במקרה זה הכנסייה - הושכחה והומרה בדמוניזציה שלו. כך נוצרה התבנית של מלחמת בני אור בבני חושך, שהשכיחה את הקשר ההיסטורי הסבוך, הדיאלקטי, המורכב בין דת לדעת. מן הראוי היה, שהזדהותנו עם ה"גיבור" לא תשבש את היכולת שלנו להתבונן באורח מושכל, מאוזן ושלם ביחס ההיסטורי בין דת למדע - המעצב, מטבע הדברים, גם את האופק התרבותי שלנו.
פברואר 2002 |
|||||||||
לגירסת הדפסה
| חברים ב- |  |
עוצב על ידי |  |
|||