טיעונים בריאתניים
אל מול מציאות ועובדות מדעיות

המאמר התפרסם גם ב-"הארץ" מיום 8.11.2004
ומובא כאן בהיתר אדיב של המחבר ושל מערכת "הארץ"

בסוף אוקטובר 2004 דיווח העיתון המדעי Nature על ממצא מרעיש: אנשים זעירים - כל גובהם כמטר אחד - התקיימו, במונחים אבולוציוניים עד כמעט להווה, על אחד האיים הנידחים של אינדונזיה. יצורי אנוש אלו חיו בקרבו של עולם חי מרתק לא פחות: חולדות-יער גדולות, כמעט כגודל אותם אנשים, ומנגד: פילים זעירים הגדולים אך במקצת מאותן חולדות. אכן, נשמע כסיפור דמיוני, אך מדובר בממצא ממשי - גולגולת ועצמות שלד.

אקזוטי ככל שייראה, השינוי שהתחולל בעולם החי של האי אינו מפתיע. התופעה של הקטנה או הגדלה דרמטית בממדי גוף החיות המאכלסות איים היא תופעה ידועה ומתועדת למכביר. ואולם המפתיע כאן הייתה העובדה, שגם האדם, הנחשב כשולט בזכות מוחו על סביבתו, והמחוסן במידה רבה בפני תהליכים המשפיעים על חיות-השדה, היה נתון גם הוא להשפעתם של תהליכים אלו, ובצורה נחרצת. אך הרבה מעבר לכך: העניין הממשי טמון מבחינתנו בעובדה כי למרות גילו הצעיר יחסית - 18 אלף שנים - אין מדובר בגרסה קיצונית הרבה מזו המוכרת לנו של אוכלוסיה פיגמאית של הומו-סאפיינס, אלא גירסה פיגמאית של מין קדום לנו.

השוואה בין גולוגלת ההומו-פלורסיאנזיס - האדם הקטן מאינדונזיה (משמאל) - וההומו-סאפיינס בן-זמננו (מימין)

מיננו - ההומו-סאפיינס - הופיע על פני האדמה כבר לפני כ-200 אלף שנים. לו היה ההומו- סאפיינס - על סממניו האנטומיים המובהקים - מקורה האבולוציוני של האוכלוסייה שנחשפה כאן, הרי בדרך הטבע ניתן היה לצפות כי תכונותיו הייחודיות של מיננו יימצאו גם על שלדם של מי שאמורים להיות צאצאיו. כך אכן קורה עם הפיגמאים החיים כיום ביערות אפריקה המשוונית. הם, אגב, גם גבוהים בהרבה מאלו שנמצאו באינדונזיה, כולם בעלי סנטר בקדמת הלסת, נפח מוחם גדול למדי - פרופורציוני לממדי גופם - אגנם זהה בצורתו לאגנן של כל האוכלוסיות החיות כיום. במילים פשוטות - אוכלוסיית הומו-סאפיינס לכל דבר.

אולם אין זה המקרה כאן. היצור הזעיר, למרות גילו הגיאולוגי הצעיר, מקורו מאותם הומינידים שקדמו לזמן הופעת תכונותיו הייחודיות של הומו-סאפיינס. חסרונם של אלו משלדו הוא העדות למוצאו הגינאולוגי הקדום, ולכך יש כמובן השלכות מרחיקות לכת.

העוסקים בחקר האבולוציה של האדם מחולקים לשניים: מיעוט מבוטל רואים את תהליך התפתחותנו כקורה לאורכו של ענף, כשמין אחד (מין האב) משתנה למין הבן, וזה בתורו יתפתח בהמשך הענף למין הנכד, וכך הלאה. השינוי לאורך הענף קורה בקצב אחיד ומתמשך, ולפיכך קשה להצביע על נקודת המעבר ממין אחד למשנהו. הפערים המלאכותיים שבתיעוד המאובנים מסייעים לנו בהפרדה. על פי גישה זו, מין אחד בלבד צפוי שיימצא בכל זמן נתון.

ואולם חוקרים אחרים רואים - בעקבות מה שהולך ומסתבר כדגם פיזורם של המאובנים בשכבות הגיאולוגיות - את גיאומטריית התפתחותנו כדמוית שיח רב-ענפים. בגיאומטריה כזו מין הבן מתפצל לו מענף האב (בדרך כלל תוצר בידודה של אוכלוסיה קטנה ופריפרית), ובהמשך יתפצל גם ממנו ענף נוסף, וכך הלאה. כל ענף מייצג מין. ולמרות שגם כאן אין כל ספק שהמעבר ממין אחד למשנהו לא קרה באחת, הרי שהמינים במציאות הזו הם ישויות מוגדרות יותר. בקרבת הפיצול יתרכז מרבית השוני בין המינים, ולאחר מכן מתיישר הענף, כלומר - שינויים מועטים יאפיינו את המשכו. מודל כזה מכונה קלידוגנזיס - מלשון ענף.

הקלידוגנזיס = התפתחותם המפוצלת של ההומינדים מהשימפנזה ועד לאדם בן-זמננו

את התהליך האבולוציוני בגיאומטריה כזו ניתן להמשיל למרוץ שליחים: המקל נמסר במרוץ כזה מרץ אחד למשנהו. המקל במקרה הזה מייצג את קורותיו ההיסטוריים של המין שמענייננו. תשומת לבנו נתונה אז רק למקל. הרץ - מרגע שמסר את המקל חדל לעניין אותנו: הוא יכול להפסיק את מירוצו מתי שיחפוץ, או להמשיכו עד קו הסיום - ההווה במשל זה. לא נופתע כאן כלל אם נמצא את האב, את בנו ואף את נכדו בנקודת זמן אחת. יתרה מזו: לא מן הנמנע כי מין הבן, במקרים מסוימים, אינו מצליח להגיע להווה ("נכחד" בלשון הפליאונטולוגים), בעוד שסבו עדין חי ונושם בקו הסיום. ואולם, ענפים נוספים עשויים להתפצל, כאלו אין להם דבר עם האבולוציה שלנו - המקל שלנו כלל לא עבר דרכם; כלל לא שהינו עליהם במהלך התפתחותנו. גם הם יכולים להמשיך בעקרון את קיומם במקביל עד להווה. כאמור - אין להם ולא כלום עם האבולוציה שלנו. אך אולי דווקא משום כך הם כה אקזוטיים בעינינו. שוכני ענפים אלו מסעירים את הדמיון בעיקר נוכח העובדה שכה הורגלנו אליה (מציאות נדירה בעולם החי של היום) כי רק מין אחד - נציג בודד לשיח רב-ענפים - נותר לייצג כיום את משפחת ההומינידים - משפחת דמויי האדם.

דוגמה דרמטית לתרחיש כזה מיוצגת בממצא החדש: יצור זה שהתפצל כמין מאבינו הקדום (מין הקרוי הומו-ארקטוס) כמעט והגיע לקו הסיום! העצמות שנחשפו אפילו לא הספיקו להתאבן. יש אף אלו המעיזים להציע, כי אולי נציגיו של המין שאת עצמותיו מצאנו עדיין חיים בעולמנו. צריך רק להתמיד במאמץ לחפשם.

חוקריה הראשונים של אבולוציית האדם (ולא רק הם) היו כה נלהבים מהשלכותיה של תאוריית האבולוציה על מקור האדם, וכה להוטים לתעד אבולוציה זו ולהוכיחה, עד שעל רבים מהמאובנים נכפה - פשוטו כמשמעו - השיבוץ על קו התפתחותו של האדם, שניתפס בתחילה, כאמור, כענף אחד שלאורכו מתחוללת האבולוציה, גם מבלי שיתאימו בתכונות גופם התאמה מלאה לאותו הרצף.

מודל השיח הוא זה שיכול להסביר נוכחותם של מאובנים שאינם מתאימים לרצף הסטריאוטיפי. אנטומיית גופם של היצורים שנתגלו, השונה כל כך מזו שלנו, ועובדת קיומם במקביל לנו היא אישוש חד משמעי למודל השיח.

בקרוב בחופש מאמר מס' 4:
האש עשתה אותנו לבני אנוש מאת פרופ' אברהם רונן