אקוספרה

פרק רביעי: העבר (ג)
ראה הפרק הקודם

הניסיון להבין את היקום הינו אחד הדברים המועטים המעלה את חיי האדם במעט מעל לרמת הפארסה, ומעניק להם מעט מנופך הטרגדיה ס' ויינברג

4. אבולוציה ביולוגית וטבע האדם

התגלית על האבולוציה של האדם מאבות המוצא-הקופיים הנה התרומה הגדולה של מדעי הטבע להבנת טבע האדם. האדם יודע כיום שעבר שינויים אבולוציוניים, וטבעו הביולוגי השתנה דרמטית מאז היווצרות השושלת האנושית לפני כ-4 מיליון שנים. האדם נגזר מהחיה: כל מערכותיו הגנטיות, המורפולוגיות, הפיזיולוגיות וההתנהגותיות נגזרו מהפרימטים, שהינה סדרת יונקים הכוללת את הקופים. ואולם מוחו המפותח של האדם הביא להכרתו העצמית, כושרו לחשוב, לתקשר בשפה סמלית ולבנות מערכת תרבותית עצומה. האדפטציה המרכזית של האדם, התרבות הינה ברובה אנושית, ואולם ניצני תרבות, מוסר ואסתטיקה מוכרים בחיות, ובמיוחד במפותחות שבהן (Wilson, 1975).

התרבות מושתתת על מוח האדם המפותח, שהנו נגזרת ביולוגית ברורה. התרבות מתבססת על השפה הסמלית, המייחדת את האדם מכל עולם החי. השפה הסמלית קשורה קשר אמיץ לשורת תכונות שהתפתחו ביותר באדם ובתרבותו, כגון האינטליגנציה, היצירתיות, הרציונאליות, המוסר, ההכרה, הזהות האישית והזהות החברתית-תרבותית.

כיצד מוסברת האבולוציה של מכלול תכונות אלו? מי מהתפיסות על טבע האדם (למשל תורת הבריאה, אבולוציה דארווינית, מרכסיזם, פרוידיאניזם, אקזיסטנציאליזם) תואמת את העובדות מחד, ומתקרבת יותר לאמת, מאידך? להערכתי, התפיסה הקרובה יותר לאמת היא התפיסה הדארווינית, הרואה באדם נגזרת היסטורית של החיים כולם: מין ביולוגי ייחודי, בעל חשיבות עליונה עבורנו, כמובן.

השאלה המרכזית ביחס לטבע האדם, כפי שניסח הפילוסוף David Hume בספרו - An Inquiry Concerning Human Understanding (1748) היא כיצד פועלת ההכרה, מדוע היא פועלת בצורה זו ולא אחרת, לבסוף - מהו טבעו של האדם? למרות אין-ספור דיונים בנושא זה בכל שטחי מדעי החברה והרוח, האמנות, הדת והפילוסופיה - הפרספקטיבה הביולוגית חיונית ומרכזית להבנתו בשילוב עם השאר. אם האדם אכן עבר אבולוציה דארווינית, ואם גופו אכן פועל כמכונה מורכבת, הרי חיוני וניתן בעקרון להבין את טבעו על רקע ההיסטוריה הביולוגית כולה מחד, ועל בסיס מטריאליסטי-מכניסטי, ביוכימי או נוירופיזיולוגי מאידך, ללא כל צורך בהתערבות על-טבעית, ותהיה מורכבת ככל שתהיה.

אין תכלית עליונה לא רק לקוסמוס אלא גם לעולם הביולוגי כולל האדם, להוציא את הקיום בלבד. תכליות ומשמעויות בחיי האדם מעבר לקיום הביולוגי נקבעות על ידו בלבד. לקיום האדם אין תכלית אלא בקיומו.

יתר על כן: טבע האדם מושרש בביולוגיה שלו, והוא אינו חופשי ובלתי מוגבל. הוא כבול, לפחות חלקית, לעברו בהווה ובעתיד, ויכולתו לשחק את הכול-יכול מוגבלת. הבנת טבע האדם והתנהגותו אינה ניתנת להשגה באמצעות מדעי הרוח והחברה בלבד. מדעי הטבע - ובמיוחד מדעי החיים - הופכים למרכזיים בהבנתו, וזאת במיוחד לאור הצטברות המידע הרב על ההיבטים הביולוגיים והגנטיים של פעולת המוח. מחלות הנפש והשפעתן, בשילוב עם המרכיבים החברתיים, התרבותיים והפסיכולוגיים על התנהגותו.

לתפיסה זו, אם היא נכונה, משמעויות פילוסופיות עמוקות. אין תכלית עליונה לא רק לקוסמוס - כפי שטען כבר Heraclitus ביוון (סוף המאה ה-6 - תחילת ה-5 לפנה"ס) - אלא גם לעולם הביולוגי כולל האדם, להוציא את הקיום בלבד. תכליות ומשמעויות בחיי האדם מעבר לקיום הביולוגי נקבעות על ידו בלבד. כל תרבות האדם ועולמו המוסרי הינם פועל יוצא של עברו הביולוגי כחיה בעלת הכרה. לצורך ולכושר לבחור אמונות דתיות, תורות מוסר, אסתטיקה, סביבה תרבותית זו או אחרת, חייב להיות בסיס ביולוגי. המדובר אינו בבחירה כזאת או אחרת, אלא בכושרו הגנטי לדבר בשפה סמלית, להיות מוסרי ואסתטי, מבלי שנקבע מראש האם ידבר עברית, יאמץ את ערכי היהדות, ויאהב את ציורי שאגאל, פיקאסו, מירו או קנדינסקי, או את המוסיקה של מאהלר וסטרווינסקי (Waddington, 1961) .

הראקליטוס
פילוסוף יווני, 480-540 לפני הספירה
ציור מימי הביניים

לפי המרכיבים האנושיים הללו חייב להיות בסיס ביולוגי, המעניק לאדם יתרון אדפטיבי לקיומו כחיה בעלת הכרה (Richards, 1987). המוח, שהינו הבסיס החומרי לתרבות האדם וחייו הרוחניים, עבר אבולוציה ביולוגית. למרות מורכבותו הפנומנאלית, שרובה עדיין נסתרת מאתנו, מקורו בברירה טבעית על ידי הסביבה והתאמתו לאתגריה. האבולוציה של המוח נעשתה באמצעות מערכת הצופן הגנטי הכתובה בשפת ה-DNA , מיליארדי (10¹¹) התאים המרכיבים אותו, והאינטראקציה המורכבת ביניהם. ההכרה האנושית הרציונאלית בלוויית עולמנו הרגשי, הנפשי והרוחני, תורמים ככל אברי האדם לקיומו כפרט, ומהווים אדפטציה מרכזית של מין האדם הביולוגי.

יצרי האדם ומכלול התכונות המאפיינות אותו, כגון: האהבה, הכבוד, הפחד, הכוח, התחרות, התוקפנות, הזעם, התקווה, ההתרגשות, האינטליגנציה, המוסד וההכרה, תורמים לקיומו כפרט, ולקיום המין הביולוגי שלו כמרכיבים אנושיים במחזור החיים הביולוגי. רעיון הישארות הנפש וגלגול הנשמות אינו תואם את תפיסתנו המדעית את החומר, האנרגיה וגלגוליהם. לקיום האדם אין תכלית אלא בקיומו. החיים מושתתים על ארגון פיזי, כימי וביולוגי מורכב, וכשזה מתפרק הם מתחסלים. זוהי הטרגיקומדיה האנושית במלוא עוצמתה והיא היוותה את הבסיס לפיתוח הדת, האמנות, הפילוסופיה והמדע. כל הללו מחפשים פתרון - ללא מוצא - לתופעת המוות ולחוסר התכלית מעבר לקיומנו הביולוגי ולהיעדר הנצחיות. כאמרתו של האסטרו-פיזיקאי (1977) Weinberg : "הניסיון להבין את היקום הינו אחד הדברים המועטים המעלה את חיי האדם במעט מעל לרמת הפארסה, ומעניק להם מעט מנופך הטרגדיה".

הדילמה, כפי שטען אדוארד וילסון בספרו "טבע האדם" (Wilson, 1978) היא, שאין לנו לאן ללכת. לאדם אין מטרה מעבר לטבעו וצרכיו הביולוגיים. גם אם נצליח להתגבר על כל בעיות ההווה והעתיד, בעיות התפוצצות האוכלוסין והפיקוח על האוכלוסין, הרעב, האנרגיה, האלימות התוך והבין-שבטית, המלחמה הטרמו-גרעינית, הזיהום והרס סביבת החיים, ותיווצר אקו-סיסטמה מאוזנת, ומה אז? הקיימת תכלית לקיום משמעותי, לקיום הביולוגי עצמו?

אדוארד וילסון: הדילמה היא, שאין לנו לאן ללכת. לאדם אין מטרה מעבר לטבעו וצרכיו הביולוגיים.

התנהגות האדם

התנהגות האדם משתנה דרמטית מילדות-לבגרות-לזיקנה. המוטיבציות, האמונות, הריגושים, המיומנות וכישורי הלמידה, משתנים עם הגיל, ותקופות רגישות בחיי הפרט על רקע האינדיבידואליות הגנטית שלו, מטביעות חותמן על חייו. ההשקפה שטופחה על ידי הפילוסוף האנגלי Lock במאה ה-17, והפילוסוף הצרפתי Rousseau במאה ה-18, ולאחר מכן על ידי תורת ההתנהגות והפסיכואנליזה - שהילד הינו תוצר פסיבי של כוחות הסביבה, עדיין מקובלת בחוגים רבים, אך בסיסה הושמט כליל על ידי הפסיכולוג Piaget שהביא לראיית הילד כייצור אקטיבי, וכן על-ידי מחקר הגנטיקה ההתנהגותית של האדם, המשמיטה כליל את ההנחה המוטעית שהאדם נולד כלוח חלק. נהפוך הוא: לכל אחד מאתנו צופן גנטי או תכנית האחראית, באינטראקציה דינאמית ומורכבת עם הסביבה, ליצירת אישיותו.

ז'אן פיאג'ט
מחשובי החוקרים בתחום הפסיכולוגיה של הילד, 1980-1896

תפיסתו של Piaget שהילד עובר תהליך משלב סנסו-מוטורי, המאופיין על ידי קואורדינציה פרימיטיבית של תחושה ותגובה, דרך שלבי חשיבה אופרטיבית לחשיבה מופשטת - אינה מתעלמת מהבסיס הגנטי של התהליך. חיוני לזכור שההתפתחות האונטוגנטית, האמבריולוגית, אנטומית ופיזיולוגית, מתבצעות גם הן בפרט, מפשוט למורכב, מתא הביצה המופרית לעובר רב-תאי פשוט, ועד לאורגניזם המורכב. התפיסה הקוגניטיבית המודרנית רואה בילד אורגניזם מתורבת, הרוכש אמונות ותגובות בהתאם לתרבות שאליה נקלע; והתפתחות אישיותו - סקסואלית, קוגניטיבית, מוסרית, חברתית וכו' - מתרחשת בשלבים, תוך תלות אינטראקטיבית עם הסביבה הפיזית, הביולוגית והתרבותית אליה נקלע. התפתחות המוטיבציות, המוסר, הציפיות, הרגשות, המחשבות, המבנים הקוגניטיביים וכושר החשיבה והפעולה, מתגבשים, אפוא, אונטוגנטית-התפתחותית, בפרט באינטראקציה מתמדת בין שני רקעיו הגנטי והחברתי-תרבותי. הארגון הפסיכולוגי של הילד משתנה עם גידולו תוך התאמתו לסביבתו החברתית. ואולם כאן, כבשאר התחומים, ההבדלים האינדיבידואליים התורשתיים הינם דרסטיים, ואחראים לשוני העצום בין הפרטים באותה חברה, לא רק בצורתם, אלא גם בעולמם הנפשי, הרוחני וההתנהגותי. ההתנהגות המורכבת של האדם, כתכונותיו הגופניות המורכבות, משקפות את ההיזון החוזר בין המערכת הגנטית לסביבתית (Richards, 1987; Darwin, 1871).

תורשת האדם

תורשת האדם התפתחה משדה מחקר ספציפי והרה-קשיים, לשדה מחקר דינאמי וחיוני להבנת האדם והתנהגותו. גורמים רבים עכבו את קידום הבנתה: משך דור אנושי הוא כ-25 שנים; קיים קושי באיסוף דגימות ממשפחות לניתוח גנטי, וחוסר אפשרות לערוך הכלאות מתוכננות; השיטות הביוכימיות היו מועטות, מורכבות והרות קשיים טכניים; הכרומוזומים הקטנים של האדם, מספרם הרב - 46 - ודמיונם זה לזה, מנעו אנליזה בהירה; היו קשיים בגידול תאי האדם ברקמה; מעט גנים אנושיים היו מוכרים ומיפויים הכרומוזומלי נתקל בקושי לא רק לגבי המיקום על הכרומוזום, אלא לאיזה כרומוזום הם שייכים. שנים רבות היו בקטריות, וירוסים, זבובי תסיסה ועכברים - החומר הנבחר למחקר גנטי. מצב זה השתנה לחלוטין במיוחד עקב המהפכה בביולוגיה המולקולרית כתוצאה משורת התפתחויות טכנולוגיות מודרניות בשדה המחקר וההנדסה הגנטית, האימונולוגיה, תרביות רקמה, ציטו-גנטיקה, השימוש במחשב ועוד.

תורשת האדם הפכה לשדה מחקר דינאמי בהבנת המבנה, התפקוד וההתנהגות האנושית ולא כל שכן בקליניקה הרפואית. למעלה מ-1,000 גנים, מתוך 100,000 הגנים הסטרוקטורליים באדם - מופו, ורצפי נוקליאוטידים של DNA נחשפו בשורת גנים הכוללים גנים הקשורים למחלות גנטיות באדם - (Mckusid, 1987; Hartl, 1983; Bodmer and Cavalli-Sforza, 1976; Vogal and Sperling, 1987) הפרוייקט האוניברסלי הגדול ביותר בתולדות מדעי החיים עומד להתבצע בעשור הקרוב (*): מיפוי גנטי מלא, Genomics של הגנום האנושי, תחילה על ידי סמנים גנטיים ואחר כך על ידי מיפוי הרצף של 3 זוגות מיליארד נוקלואוטידים. מיפוי זה הינו בעל חשיבות אדירה - עיונית ומעשית.

הרעיון הוא, שבאמצעות ה-Geonomics ייווצר מכשיר, שמעבר לערך העיוני הבלתי משוער בהבנת האבולוציה של האדם הכתובה בשפת ה-DNA יוכל לפתור בעיות רבות בביולוגיה וברפואה האנושית. חיוני לזכור שהעברת גנים בצמחים ובחיות למטרות שיבוח, ריפוי ומניעה, מקבלות כיום מומנטום עצום וחשיבות בלתי משוערת בפיתוח החקלאות, הרפואה והתעשייה המודרנית.

(*) מאז פורסם מאמר זה, באוקטובר 1989, פוענח הגנום. ראה הסבר בהקדמה לסדרה כולה. כל מה שייאמר להלן בהקשר זה יש לראות מבעד למשקפי הזמן, שלשמחתנו הרבה השתנה, השתפר והתקדם.

הגנום - המיפוי הגנטי של האדם
מתוך:
http://genetics.gsk.com/overview.htm

גנטיקה התנהגותית

הספרות על הגנטיקה ההתנהגותית עשירה ביותר, וכוללת מחקרים על התנהגות בקטריות, חד-תאיים, תולעים, חרקים, דגים, דו-חיים, זוחלים, עופות ויונקים - (Ehrman and Parsons, 1981). במרבית המחקרים הגנום של אורגניזמים אלו אינו ידוע, אם גם ההתנהגות הפנוטיפית מוכרת במקרים רבים, וכוללת התנהגות משיכה כימית, (בקטריות, חד-תאיים, תולעים), חיזור, רבייה, פעילות, חיפוש, לימוד ועוד. במקרים רבים נחקרו המרכיבים הגנטיים של ההתנהגות ונקבע המרכיב התורשתי: גן אחד, שנים, או רבים. מחקרים רבים נעשו בגנטיקה ההתנהגותית של חיות מבוייתות, שהתנהגותן שונה מאד מזו של אבות המוצא שלהן בהרבה תכונות, כולל לרוב ירידה ניכרת בתוקפנותן.

ההתנהגות המורכבת ביותר בין בעלי החיים היא זו של האדם. הבנת התנהגות האדם קשה לאין שיעור מאשר של בעלי חיים עקב אי היכולת לבצע ניסויים מתוכננים ומבוקרים, להפקת מקסימום אינפורמציה גנטית, אם על ידי הכלאות או על ידי ברירה מכוונת לתכונה מסויימת, בסביבות מוגדרות. למרות מגבלות אלה ניתן לאבחן תכונות התנהגותיות שבסיסן גנטי, גם אם מתקשים בהשערה הגנטית.
האבולוציה החברתית מקורה במשפחה הקטנה ובשלוחותיה, היחידות החברתיות הגדולות. ההישרדות הגנטית אינה רק ברמת הפרט, אלא זו של המשפחה והדמיון הגנטי השבטי והאתני. ה"התאמה הפרטית" מתרחבת לתחום המשפחה הקרובה והרחוקה ולשבט האתני, כשמדובר בהישרדות גנטית המתבצעת לא רק באמצעות הפרט אלא גם באמצעות קרוביו הגנטיים. מכאן המעבר ממלחמת הקיום הפרטית, למשפחתית ולחברתית. תורת ברירת השארים (Kin selection theory) הינה בסיס להתנהגות האלטרואיסטית בחיה ובאדם (Hamilton, 1964). זו מוליכה לרעיון ההתאמה הכוללת (Inclusive fitness): הפרט עוזר לקרוביו הגנטיים ועל ידי כך עוזר למעשה לעצמו. הסוציוביולוגיה חוקרת את הסיבות ההיסטוריות-אבולוציוניות להיווצרות המבנה וההתנהגות החברתית (Ultimate) (Wilson, 1975); ואילו הפסיכולוגיה הסוציולוגיה והאטולוגיה עוסקות בסיבות המיידיות (Proximate).

מכלול התכונות ההתנהגותיות ניתן להסברה בפרספקטיבה סוציוביולוגית, כולל ביולוגית, כולל תוקפנות על כל גווניה (טריטוריאלית, דומיננטית, סקסואלית, הורית, טריפתית, מוסרית או תחרות בכלל), מונוגמיות ופוליגמיות, מיניות, אלטרואיזם, אתיקה וכו' (Wilson, 1975). אלטרואיזם קיצוני לפי הסוציוביולוגיה, מקורו בברירת שארים, בברירה בין קבוצות, בהדדיות או בפתולוגיה. במילים אחרות מרבית התופעות האלטרואיסטיות הנן אינטרסנטיות, לפרט או לקרוביו הקרובים והרחוקים. תורות המוסר למיניהן מעניקות למערכת הגנטית ולמכניזם ההכפלה שלה תוקף חברתי-תרבותי. התרבות עצמה משרתת בסופו של דבר את המערכת הגנטית: את קיומה בהווה ובעתיד. חיוני לזכור, שלגבי מרבית תופעות ההתנהגות המוסברות על ידי הסוציוביולוגיה, הבסיס הגנטי עדיין אינו מוכר.

5. האם עדיין פועלת אבולוציה ביולוגית על האדם?

האבולוציה הביולוגית של האדם עדיין נמשכת גם כיום, למרות התעצמותה האדירה של האבולוציה התרבותית, ואולי זו האחרונה תרמה משמעותית לדינאמיקה נמרצת של האבולוציה הביולוגית היום יותר מכל גורם פיזיקאלי בעבר. התרבות מושתתת על המערכת הגנטית האנושית, ומשפיעה עליה דרמטית. שפע עצום של שונות גנטית קיים באדם. אם לאדם כ-100,000 גנים, הרי כ-6,700 מהם הינם הטרוזיגוטיים (תרומות שונות משני ההורים). אדם כזה יכול פוטנציאלית ליצור 2⁶⁷⁰⁰ תאי מין שונים גנטית - 10²⁰⁰⁰ !. זהו מספר אדיר בהשוואה לכך שמספר האטומים בקוסמוס הוא 10⁷⁰ !.

מכאן, שלהוציא תאומים זהים, אין סיכוי ששני אנשים החיים כיום, בעבר או בעתיד, יהיו זהים. זהו הבסיס הביולוגי לאינדיבידואליות בטבע ובאדם. הברירה הטבעית הינה למעשה תמותה ורבייה דיפרנציאלית של פרטים שונים, והיא תתרחש אם מספר הצאצאים השורד יהיה שונה בפרטים שונים. תמותה דיפרנציאלית מוכרת לפני (עוברית) ולאחר הלידה. מרבית המחלות הגנטיות, למעלה מ-3,000, נמצאות בשכיחות נמוכה עקב הברירה הטבעית. עקב השונות במספר הצאצאים גם הרבייה הדיפרנציאלית באדם משקפת ברירה טבעית גבוהה ביותר. אורבניזציה, זיהום הסביבה, ניידות, צפיפות אוכלוסין וגורמים אחרים מגבירים כיום כוחות ברירה טבעית חזקים. התפוצצות האוכלוסין הנוכחית ושינוי הסביבה הדרסטי הינם מנוע אדיר למימוש נמרץ של הברירה הטבעית באדם.

6. אבולוציה תרבותית - המקור, הייחודיות והדינאמיקה

אבולוציה תרבותית מקורה בחיות, והיא הוכחה ניסיונית באמצעות העברת מסורות תרבותיות בקופים (ראה דוגמאות ב-Wilson, 1975). ואולם התפתחותה העיקרית הינה באדם. התרבות האנושית הינה האדפטציה המהותית והחשובה ביותר באבולוציה של האדם. ייחודה בכך, שהשונות שלה מורכבת מרעיונות, מושגים, אמונות, ערכים, מוסדות, טקסים ותורות, כגון תורות מוסר או אידיאולוגיות. הללו עברו אבולוציה למארקית - סביבתית ונרכשת, ומכאן הקצב המהיר ביותר שלהן, וזאת בניגוד לאבולוציה הדארווינית - שעיקרה ברירה סביבתית גנטית. ואולם הדגמים והתהליכים של האבולוציה התרבותית מקורם גם כן בשונות, ברירה ואדפטציה לסביבות החיים האנושיות, ובחלקן הם מחזקים את התהליכים באבולוציה הביולוגית, אנכית ואופקית כאחד, דהיינו מדור לדור ובתוך כל דור עצמו (Hull, 1988).

חוקי חמורבי, 1700 לערך לפני הספירה, בכתב יתדות אכדי

כתב היארוגליפי (כתב חרטומים) מצרי

כתב מאוגרית משנת 1400 לפנה"ס - הכתב האלפביתי הראשון בעולם
ראה כאן

ניתן לראות רעיונות ויחידות תרבותיות כמקבילות למוטציות הגנטיות. הללו עוברות שינוי בזמן ובמרחב כיחידות הגנטיות המרוכזות בגנום, אך כאמור באמצעות המנגנון המהיר של תורשה נרכשת, בניגוד לתורשה הביולוגית שהינה איטית לאין שיעור. המוח האנושי הינו כמובן הבסיס לתרבות כולה: אמנות, אסתטיקה, אתיקה, אמונה, עמדות ומנהגים, מדע וטכנולוגיה, חקלאות, רפואה ותעשייה. חיוני לזכור, שהמערכת התרבותית מעוגנת בביולוגיה, נמצאת באינטראקציה מתמדת אתה ואינה מערכת עצמאית ומנותקת אלא משולבת בעולם הביולוגי. החינוך, התעמולה, הרכילות, ההטפה, השכנוע, האינדוקטרינציה, מוכפלים באמצעות אמצעי הקומוניקציה המסורתית והמודרנית: באמצעות בתי ספר, עיתונות, ספרות, רדיו, טלביזיה וכו'. הדמיון היוצר, הזיכרון , הפריית ושילוב רעיונות (ר-קומבינציה), אינטואיציה השערות, חישובים, אקראיות וכוחם של משטרים חברתיים, טוטליטאריים ודמוקרטיים - כל אלה הינם שחקנים ראשיים באבולוציה התרבותית.

התרבות האנושית הינה האדפטציה המהותית והחשובה ביותר באבולוציה של האדם

הכתב והתיעוד הספרותי של רעיונות האדם אנלוגיים לאינפורמציה הגנטית המתועדת בשפה הכימית של ה-DNA. ההיסטוריה של התרבות כולה מרוכזת בספריות האדם, ואילו ההיסטוריה הגנטית בספריות הגנטיות של הצופן הגנטי. מהירות העברת הרעיונות בזמן ובמרחב, בייחוד בעולם התקשורת המודרני, מעניקה להם את הדינאמיות הייחודית שלהם. השונות הביולוגית האנושית בין פרטים מכתיבה גם את אופי האבולוציה התרבותית ואת הישרדותם של רעיונות בדומה להישרדות הגנים. יוצרים גדולים באמנות, מדע, דת, טכנולוגיה - משנים את הסביבה במהירות רבה על ידי יצירותיהם, וזו פועלת על המערכת הגנטית.

האבולוציה של המוסר

המוסר הינו אדפטציה חברתית קיומית מרכזית באבולוציה של האדם, המתבססת על תשתית ביולוגית, שניצניה מוכרים במינים חברתיים אחרים של חיות במיוחד ביונקים טורפים חברתיים. הבנת טבע האדם בפרספקטיבה אבולוציונית, מסבירה את סיבת עיצובו הנוכחי ומגבלותיו. האדם הינה חיה אתית - (Waddington, 1961) לפוטנציאל המוסרי שלו בסיס גנטי, המשתנה בהתאם לסביבה התרבותית וערכי החברה בה חי הפרט, דהיינו במרחב ובזמן. ניתן, בעקבות Piaget ואחרים, להצביע גם על התפתחות מוסרית בשלבים אונטוגנטיים - ולא רק פילוגנטיים - של הילד המתפתח, כחלק מהתפתחותו המנטאלית. שלבים אלו מתפתחים מקבלת מוסכמות מוסריות חיצוניות והפנמתן. הכושר לבחירה מוסרית בין טוב לרע נורש כמו הכושר לקומוניקציה סמלית ולדיבור, ואולם לא הבחירה הספציפית. זבח אדם, עבדות ופרמטרים אחרים, נדחו בתרבויות העכשוויות, אך היוו בסיס לחברות רבות בעבר. השבטיות והאנוכיות מושרשות כנראה ביולוגית באדם, ואולם גם לגביהן קיימת שונות רבה, אינדיבידואלית והיסטורית. מקור המוסר בחיים חברתיים, אך ביטויו משתנה עם התפתחות הציביליזציה.

קורבן אדם בתרבות האצטקית

האבולוציה של השפה האנושית

השפה הסמלית המדוברת הינה ייחודית לאדם, ועושרה הבלתי נדלה הינו הבסיס לתרבות האנושית. ואולם, גם היא עברה אבולוציה משמעותית (1976 Harnad et al,). המחשבה קדמה לשפה, כפי שמעידים שימפנזים המסוגלים לבנות משפטים ולחשוב ללא כושר דיבור. שפת האותות-הסיגנלים קדמה לשפה הסמלית, וזו האחרונה דירבנה את פיתוח המחשבה. שפה בעלת מבנה (סינטקס) מאפשרת אין סוף ריקומבינציות, גיוון ועושר במסרים. בעקבות חומסקי ניתן לראות את השפה כמכשיר קוגניטיבי תורשתי וייחודי לאדם. הכושר של התינוק לרכוש כל שפה ולארגנה בגיוון תוך שינוי משמעויות ומסרים, מעיד, לפי חומסקי, על תבניות תורשתיות של התחביר. הללו נבנות אונטוגנטית בהתפתחות העוברית על בסיס תכנית גנטית מוגדרת. לכל השפות הטבעיות תחביר אוניברסאלי - והוא המורש לתינוק, היכול לבנות את התחביר האוניברסאלי הנכון. התחביר התפתח אבולוציונית במבנה הירארכי כעץ מסתעף, תוך מערכת קומבינטורית של חלקים ותת-חלקים שלו. התפתחות השפה האונטוגנטית בילד מפשוטה למורכבת, עשויה לרמוז על האבולוציה הפילוגנטית של השפה. הבעיה המרכזית בחשיפת האבולוציה של השפה היא חוסר התאבנותה. האמצעים לחשיפת אבולוציה זו הינם על כן עקיפים, וכוללים את מבנה המוח, ייצור כלים ויצירות אמנות. הללו רומזים על הכישורים הקוגניטיביים הדרושים לשפה מדוברת.

ניצני מחשבה, אינטליגנציה, הכוללת תת-מטרות ואסטרטגיות חלקיות, תפיסת מושג הסיבתיות ותחושת המוטיבציה של הזולת, מתגלה בהתנהגות קופי האדם, כולל סימני הכרה עצמית (Wilson, 1975; Suarez and Gallup, 1981). מחקרים רצנטיים מראים שלשימפנזים ניצני איזור ברוקה (Brocas area) בקדמת המוח הקורטיקלי השמאלי, וכן גם אזור Wernicke בצד המוח השמאלי, האחראים על המבנה הקואורדינציה של שרירי הגרון והפה המאפשרים את הדיבור והבנתו. אך הללו לא הביאו עדיין, כידוע, לכושר דיבור אצלם. האדם והשימפנזה משתפים קריאות התרגשות דומות שמקורן במערכת הלימבית - הוא "המוח הרגשי". לגבי שאר מרכיבי השפה הסמלית, האבולוציה הנוירלית האדירה, במספר (10¹¹ תאי עצב במוח האדם) ובהסתעפות וקשרי התאים בניאוקורטקס האנושי, הייתה חיונית עם עדות למרכז הדיבור במוח השמאלי. הדיבור התפתח כנראה מהתנועה, בהבעות פנים, גוף ובעיקר ידיים, לאחר התפתחות מספקת של אנטומיית הגרון. קיימת סינכרוניזציה בין תנועות הידיים לחלקי הדיבור.

מרכזי ברוקה וורניקה במוח
ראה כאן

פאול ברוקה
1880-1824

האבולוציה של האנטומיה של הגרון, המאפשרת דיבור, החלה כנראה לפני כמיליון וחצי שנים בשלב Homo erectus, ואולם המצב האנטומי של האדם המודרני התפתח יחד עם הופעת Homo sapiens הארכאי, לפני כ-300,000 שנים (ראה Tobias, 1985; Laitman). לאחרונה נתגלה שלאדם הניאנדרטלי, בן 60,000 השנים ממערת כברה בכרמל, היה מבנה גרון, ועל-כן כושר דיבורו כלאדם המודרני. מכאן, שכושר הדיבור האנושי היה מפותח במלואו בפליאולית האמצעי (Arensburg et al., 1989).

השפה וכושר הדיבור עברו ללא ספק אבולוציה. קולות ותנועות אצל חיות חברתיות היוו את חומר הגלם. חיות אלה שעברו את האבולוציה הלשונית היו בעלות כושר תפיסתי (Perception), אמונות, רצונות ונטיות, לפני אבולוציית השפה וכושר הדיבור. שפת קופי האדם הפרימיטיבית עברה אבולוציה לשפה הסמלית התחבירית, בעלת עושר יצירתי עצום. השפה החיה טומנת בחובה את עברה הפוסילי, הפילוגנטי. שפה זו התפתחה בקנה אחד עם התרבות הקואופרטיבית, שיתוף המזון, עשיית כלים, בנייה וצייד כמעגל סגור. דגמי ייצור הכלים ב-2.5 מיליון השנים האחרונות, מצביעים, לפי הארכיאולוג המנוח Glen Isack על מספר שלבים מכריעים בשכלול כלים: לפני 1.5 מיליון, 150,000 ו-40,000 שנים. תאריכים אלה מקבילים להופעת מיני האדם Homo erectus (archaic), Homo sapiens ו-Homo sapiens sapiens, ורומזים על ארגון חברתי וניצול סביבתי משוכללים יותר ויותר, תוך ביטוי מתעצם של הזהות הקבוצתית. כל הללו מצביעים בעקיפין על התפתחות שפה מדוברת מורכבת יותר. סביר להניח שתנועות הלשון, הפה והידיים קשורות לדיוק בעשיית כלים. מכאן שהתפתחות השפה ועשיית הכלים התקדמו כנראה בד בבד. חיוני לזכור שתנועות גופניות (הבעות פנים, ידיים וכו') משחקות עד היום תפקיד משמעותי בתקשורת האנושית.

ציור בן 30,000 שנה, מערת שובט, צרפת

ציור מהתקופה הפליאוליטית, מערת ניוקס, צרפת

יצירות אמנות סימבוליות עשויות לשקף קיום שפה סמלית. הממצא המופשט הקדום ביותר הידוע היום הינו צלע שור, שגילה 300,00 שנים ועליה חרוטות שורת קשתות כפולות. דגם זה נפוץ מהפליאולית העליון והלאה (לפני 40,000 שנים) ובין שני תאריכים אלה אין עדיין תיעוד. אוכרה אדומה ששמשה לקישוט בטקס סימבולי עשויה גם כן להוות, בלוויית העדויות מהתקופה המוסטרית כגון גילוי קבורה לפני 70,000 שנה - עדות להתפתחות האבסטרקט והשפה. לבסוף, הנוירוביולוג Jerison הציע שהשפה תרמה לבניית תמונות העולם של האדם והפוטנציאל התקשורתי שלה התפתח כפועל יוצא. לדעתו, תפקיד השפה המרכזי הינו בניית דימוי מנטלי של העולם. השפה תורמת, להערכתו, לסיפור סיפורים יותר מאשר לנתינת פקודות. ברור שאין כל צורך להפריד שני מרכיבים אלה היכולים להתפתח תוך חיזוק הדדי בהיזון חוזר.