איך התפילין קושרים את המאמין

מאת: אהוד אמיר

לפני כמה שנים ביקרתי בשוק מחנה יהודה. בכניסה לשוק עמד דוכן של מיסיונרים יהודים. נחה עלי רוח הקודש, ניגשתי לדוכן והסכמתי להניח תפילין. לא עשיתי את זה כי התחלתי להאמין באלוהים, אלא כדי לעבור חוויה אנתרופולוגית: ללמוד מה מרגישים כשאומרים את התפילה ומה בעצם אומרים בה.

שני חרדים, בחור צעיר וילד כבן 13, קשרו בנעימות ובחביבות את רצועות העור של הפרה המתה על זרועי ועל מצחי. אחד מהם הושיט לי כרטיס מנוילן ועליו נוסח התפילה. לקחתי את הכרטיס והתחלתי לדקלם. איפשהו לקראת סוף הדקלום, עיניי נפערו. פתאום הבנתי משהו.

אל דאגה, לא הבנתי שיש אלוהים. הבנתי משהו חשוב יותר: איך התפילה מחוללת מניפולציה על נפש האדם; מה מקור כוחה.

התפילה היומיומית בעת הנחת התפילין לוחצת על שלושת הכפתורים האפקטיביים ביותר במוחנו: פיתוי, איום וציווי. היא מתחילה בפיתוי, בתיאור כל הטוב שאלוהים יעשה למתפלל אם יקיים מצוות: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת אֲדנָֹי אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירׂשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָֹדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, וְאָכַלְתָּ וְשָֹבָעְתָּ."

היא ממשיכה באיום, בתיאור העונשים הנוראים שבהם אלוהים יעניש את המתפלל אם לא יעבוד אותו: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף אֲדנָֹי בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר אֲדנָֹי נֹתֵן לָכֶם."

והיא מסתיימת בציווי על הדרך המדוקדקת שבה צריך לעבוד את האל - באינטנסיביות כפייתית עד לרמה של הפרעה נפשית: "וְשַֹמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם, וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע אֲדנָֹי לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם, כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ."

מה חסר בתפילה הזו? הלכות מוסר. אין בה מצוות שנוגעות להתנהגות מוסרית, אין התייחסות לחובת האדם לכבד את רעיו, את סביבתו ואת בעלי החיים והצומח שמהם הוא ניזון. בתפילה היומיומית, שכל יהודי מאמין מתפלל באופן האינטנסיבי ביותר, אלוהים מלמד אותו רק שלושה דברים: "ראשית, תקשיב לי. זה יעשה לך טוב. שנית, אם לא תקשיב לי, אסונות נוראים יפקדו אותך. ושלישית, כך עליך להקשיב לי." ואם לקצר אף יותר, בתפילה הזו אלוהים מלמד את המאמין רק דבר אחד: "תקשיב לי."

החזרה הכפייתית הזו היא התהליך שבו משכנע כל סוחר סמים את הלקוח שלו להתמכר לסם, שבו משכנע כל דיקטטור את חסידיו השוטים, ושבו גורם כל חוטף לַחַטוּף לאהוב אותו, מה שידוע בשם "תסמונת שטוקהולם".

"ברכת הנחת התפילין" הופכת את האדם לרובוט שהמשימה היחידה שלו היא ליצור עוד עותקים של עצמו. אפשר לכעוס על המניפולציה הרגשית הזו, אבל קשה שלא להתפעל מהאפקטיביות שלה. היא לוחצת על הכפתורים האפקטיביים ביותר שמפעילים אותנו: כפתור הפיתוי, כפתור ההפחדה וכפתור הציווי. מאותה סיבה קשה לנו לעזוב את הרשתות החברתיות: הן מפעילות עלינו פיתוי (סרטוני בידור), הפחדה (מפני האויב הפוליטי או הלאומי) וציווי (גיוס לפעולה במסגרת הקבוצה הפוליטית, הדתית או הלאומית שלנו, נגד אויב כלשהו) וכך מכוונות אותנו להישאר בהן כמה שיותר זמן, כפי שעושה הדת למאמיניה בתפילות. הרשתות החברתיות למדו מהדת איך להחזיק את הקשב שלנו זמן רב ככל האפשר, ואיך לפתות אותנו, להפחיד אותנו ולצוות עלינו.

הסרתי מעל ראשי וזרועי את רצועות העור של הפרה המתה והחזרתי אותן לצעיר הדתי ולילד. הם חייכו אלי ושבו להביט סביב, מחפשים את הנפש האבודה הבאה. אחרי ההתנסות החד-פעמית הזו, לא הנחתי תפילין מעולם. אבל - איך אומרים? אין לדעת. אלוהים גדול. אחרי הכול, זה מה שכתוב, לא?