מיהו יהודי? אני?!

מאת גדעון ברוידא

כל אחד מאתנו נתקל, מדי פעם, במצב הזה: חסר אחד ל"מניין" ומבקשים אותו להשלים, כדי שאפשר יהיה לקיים תפילה. ואז אתה (לא את!) שואל את עצמך: להיות נחמד, לעזור לחבר'ה האלה, להצטרף לתפילה, למרות שאתה אתאיסט, או לעמוד על שלך ועל עקרונותיך, להיות "נאחס", ולקלקל להם את ההצגה?

וזה שוב קרה לי לפני כמה ימים בכנס מסויים שבו השתתפתי. והצטרפתי, בתנאי שאהיה נטול-כיפה, והסכימו! ותוך כדי צפייתי באנשים המתפללים, ממלמלים, מתנועעים, חשבתי לעצמי: מה הולך כאן? במאה העשרים ואחת עומדת לה קבוצה של אנשים נאורים, שפויים, רציונליים, ועדיין לכודים בתוך הריטואלים האלה. אבל יותר חמור: במה אני יותר יהודי מאישה דתיה שהייתה בכנס ולא הוזמנה להיות חלק ב"מניין"? ובמה מותר לי להיות חלק ב"מניין" ובלב-לבה של תפילה כאשר אינני מאמין בכל הדבר הזה? איפה מתחיל ונגמר המשחק? ובעוד איזה אזורים בחיים משחקים אנשים אלה משחקים של "נדמה לי"?

נכון, חילצתי את החבורה הנחמדה של האנשים הטובים האלה ממצוקה, אבל נשארתי עם תחושות כבדות.

(*) גדעון ברוידא הוא יו"ר תחיל"ה (תנועה חילונית ישראלית ליהדות הומניסטית) בעת כתיבת המאמר.