כי עוד אאמין בתפילה *

מאת: ניצן

ירושלמים סבלו במהלך השבועות האחרונים משני אסונות שקרו בקרבת זמן זה לזה. באחד מהם התפוצץ בניין כתוצאה מדליפת גז. משפחה שלמה - אם, אב ותינוק בני משפחת טופאן, ושכנתם לינדה שוורץ - נהרגו באירוע זה. האסון האחר קרה, כידוע, מביצוע רשלני של פעולת הדברת מזיקים בדירה, והביא לידי הרעלתן למוות של שתי תינוקות קטנות בני משפחת גרוס. שני אחיהן המבוגרים מעט אושפזו במצב קשה עם סיכון גדול לחייהם.

כמו כולנו, לבי יוצא אל ההורים המסכנים. יחד עם זאת, מספר דברים שנאמרו על ידם מעל גבי המדיה גרמו לי לתהות.

בשעה בה עסקו כולם בחיפוש האשמים, כמו גם בנהלים הנדרשים כדי למנוע מאסונות כאלה לקרות שוב בעתיד, התייצבו ההורים המסכנים אל מול המצלמות, תוך הבהרה שמבחינתם שום גורם אנושי לא טעה. "אלוהים רצה אותן לידו," היה ההסבר שניתן לאירוע המחריד. יתר על כן, על מנת להציל את האחים שנותרו בחיים, לא פנו ההורים מעל גבי המרקע אל הצוות הרפואי. במקום זאת הם ביקשו מהצופים להתפלל חזק ככל שיוכלו עבור ילדיהם הקטנים.

כבר כתבו חז"ל, ובחכמה, כי אין אדם נתפס בשעת צערו. אנשים העוברים טרגדיות כה קשות זכאים במפורש להביע את עצמם בכל דרך אפשרית, רציונלית או לא. הדבר הראוי לביקורת הוא המערכת "החינוכית" האדירה, המגדלת דורות שלמים תוך אמונה אמיתית שתפילותיהם של אחרים הינה, כביכול, המענה הטוב ביותר לבעיותיהם.

הגישה המיסטית למציאות - היא היא בבסיסן של הבעיות, ולא הפתרון להן. אם טכנאי הגז והמדבירים למיניהם היו עוסקים יותר בעניינים "ארציים", רבים מהאסונות הקורים אותנו היו נמנעים מלכתחילה.

* בפרפרזה על מילותיו של שאול טשרניחובסקי:
   כי עוד נפשי דרור שואפת,
   לא מכרתיה לעגל פז,
   כי עוד אאמין באדם,
   גם ברוחו, רוח עז.