ביליארד

היה מוצ"ש. ערב חם ויפהפה, ואני סבבתי וחילקתי חוברות של "דע מה שתשיב למוכרי הדת", והיא היתה עוד אחת מתוך ההמון, וצעירה מאד, ונמוכה ממני בראש, ולא פניתי אליה כי היתה בשמלה ארוכה. אבל היא פנתה אלי.

"למה? למה אתם עושים את זה?" שאלה אותי, ופניה נבונות. שישה אברכים היו מפזזים ברקע, על מדרכת הקניון, לקולה של מוסיקה חסידית שבקעה מדלתותיה הפתוחות של המיסחרית שלהם, החונה.

"האחים שלי, עם ישראל, משתטים. אני חושב שחובתי היא לנסות להציל אותם".

"משתטים?" היתה תמהה באמת. "איך?"

"משתטים! באמת!" אמרתי. "מדברים אל חלל האויר. שמים קופסאות קטנות ושחורות על הראש. בחיי! אם לא הייתי רואה בעצמי לא הייתי מאמין!"

"די! תהיה רציני!"

"בחיי! לא עובד עלייך! במו עיני ראיתי! קשה להאמין, אה?"

"אויש," פטרה את נסיונות החידוד שלי בהינף יד. "זוהי הדת!"

הבטתי, רציני הפעם, אל תוך עיניה החומות. "מכירה את סיפור הביליארד? - סנוקר," פירשתי, כי היתה צעירה מדי.

"מוישה ויענקל מהכפר הקטן מגיעים לעיר הגדולה. ורואים בית קפה ועליו שלט: קפה, תה, ביליארד. והם מתבוננים אחד בשני. "תה כבר שתינו. קפה טעמנו. מה זה ביליארד?" ונכנסים פנימה ומבקשים מהמלצר שתי כוסות ביליארד.

המלצר מתאפק בקושי, ומצליח להישאר רציני. והולך למטבח וחושב מה יעשה איתם. בסוף הוא מחליט ועושה מה שעושה וחוזר אליהם עם שתי כוסות מהבילות.

וטועמים יענקל ומוישה, ושוב טועמים, ומביטים זה בזה. "האמת," אומר יענקל, "לא רע. אבל אם לא הייתי יודע שזה ביליארד, יכולתי להישבע..."

רגע אחד היתה דומיה. לפחות עוד שישה אנשים סביבנו עמדו והקשיבו.

"ביליארד," אמרה חרש.

"ביליארד." חזרתי. "אנשים מדברים אל חלל האוויר. אנשים מניחים קופסאות קטנות על הראש. אנשים לובשים מעילים עבים בעיצומו של קיץ. באמת, אלמלא היינו יודעים שזה 'דת'..."

מעין קצה קצהו של צל צילו של הינהון היה בתנועה האיטית מאד של ראשה, עת השפילה לאט את מבטה והייתה מתבוננת, בוהה, בנקודה עלומה במדרכה. כמו בתיזמון מראש נפנינו שנינו משם לאט, ללא מלה נוספת, להמשיך בחיים. ולא ציפיתי שבאחת תקום ותיטוש הכל, וגם לא ידעתי אל תוך מה, בעצם, יש לה לבוא, אבל לא היה לי ספק שעכשיו היא מהרהרת שאולי יתכן ויש יותר מאמת אחת.