ציות ללא מחשבה

אהוד אמיר

למה לדת יש יתרון על פני ההיגיון כשמבקשים ליצור ציות בקרב קבוצה חברתית? איך, במהלך האבולוציה החברתית של המין האנושי באלפי השנים האחרונות, החל האדם להעדיף את הדת על פני ההיגיון?

הדת מספקת קיצור דרך מהיר, יעיל ומוחלט לשם השגת ציות. כשמטילים חובת ציות לא על סמך טיעון לוגי שאפשר להתווכח עימו אלא על סמך איום בענישה שאי אפשר להתנגד לה, יותר אנשים יצייתו. אדגים זאת עם האיסור המוסלמי והיהודי על אכילת חזיר. במזרח התיכון, בתקופה בה התגבש התנ"ך, החל מהמאה השמינית לפני הספירה, ובראשית האסלאם, במאה השביעית לספירה ואילך, החזירים אכלו את המשאבים שנדרשו לבני הקבוצות השבטיות. [1] היה צורך למנוע מצב שבו כל אחד יעשה דין לעצמו. מצב כזה נקרא "הטרגדיה של הרכוש המשותף": אם יש קיצוב אבל כל אחד משתמט ממנו במחשבה שממילא צריכתו קטנה ובלתי מורגשת בהשוואה לצריכת הקבוצה כולה, כך כולם ישתמטו, הקיצוב לא ישיג את מטרתו - חיסכון במזון - והקהילה כולה תסבול ממחסור. על כן הוטל איסור דתי באיומי ענישה של אל כל-יכול ורואה-כל. עם אל כזה אי אפשר להתווכח בטיעונים לוגיים ואי אפשר לשכנע אותו לבטל את האיסור. כך צייתו כולם וכך הושגה המטרה של חסכון במשאבים, במהירות וללא משתמטים. המחיר היה הפחד המתמיד שחשו בני הקהילה מאל כביר ונוכח-בכול, ותחושת אי-ההבנה המתמדת שאפפה את כל קיומם מאז ואילך. אבל מכיוון שהציות לאל מתיישב על תכונת הציות להורינו - תכונה שהתפתחה בנו באופן אבולוציוני, כי מי שלא הקשיב להוריו עשה טעויות שהובילו למותו - אימץ אותה רוב המין האנושי בחדווה, בלי לחשוב על חוסר ההיגיון שבה.

למה נוצרה עדיפות לאיסור דתי ולא להסבר הגיוני? כי להסבר הגיוני אין כוח אכיפה, והוא לא תמיד משכנע, אבל איסור דתי - במקרה של החזיר, בדמות דיני טהרה וטומאה - גורם לציות מהיר ואחיד. אם כוהן הדת מסביר בהיגיון או מנסה לשכנע, המאזין עלול לסרב, לערער על דברי הכוהן - או להנהן בהסכמה לכאורה, אך לנהוג בסתר כרצונו, בניגוד לבקשת הכוהן. אבל אם כוהן הדת טוען שדבריו הם צו של אל שרואה את בן הקהילה בכל מקום והוא בעל כוח מוחלט וכך יכול לפגוע בסרבן, בן הקהילה לא יהמר ויציית מייד ותמיד. כך, במקום שבו נדרשו לפני כן הסברים אישיים לכל אחד ואחד בקבוצה, הסברים שלא תמיד שכנעו, יצרה האמונה הדתית קיצור דרך אוטומטי ומיידי לציות, בין אם הייתה זו אמונה דתית אנימיסטית, פוליתאיסטית או מונותאיסטית.

דוגמה נוספת היא שבט הצמבגה (Tsembaga) באיי גינאה החדשה. בני השבט מגדלים חזירים למאכל. כשהחזירים מתרבים יותר מדי וצורכים משאבי טבע שנדרשים לקיומם של בני הצמבגה, בני הצמבגה הורגים מספר חזירים. [2] איך מחליטים איזה חזיר להרוג? זו "הטרגדיה של הרכוש המשותף". כל אחד עשוי לחשוב: "אם אשמור חזיר אחד, זה לא ישנה לכלל השבט, אבל בשבילי, החזיר הוא רווח עצום." אם כולם יחשבו כך, אף אחד לא יהרוג את החזיר שלו, והחזירים יתרבו וישמידו את שדות השבט. לחלופין, כל אדם שיקריב חזיר, יחוש טינה כלפי זה שלא הקריב.

כדי לפתור את הבעיה, הציגו כוהני הדת את סדר הקרבת החזירים בתור רצון של רוחות האבות ולא עניין של שיקולים אישיים. כך איש לא יכול היה להתווכח עימם. כך נשמרו הסדר החברתי, הקיום הכלכלי והאיזון האקולוגי. רוחות האבות הסדירו את הקורבנות וכך חיזקו את הרקמה החברתית ומנעו את "הטרגדיה של הרכוש המשותף".

הדת הפעילה סמכות מלמעלה כדי לגרום למסה של אנשים לציית מייד, במקום שיהיה צורך לשכנע כל אחד בנפרד. הדת היא קיצור דרך שמגבש קבוצה ומביא אנשים לציות. הדת החלה באנימיזם: האדם עבד עצמים בטבע, כפי ששבטים רבים באפריקה, דרום וצפון אמריקה ודרום-מזרח אסיה עושים עד היום. כוהן הדת היה מסביר את הלוגיקה של עבודת עץ התפוח: "רוח עץ התפוח תזעם אם לא נקריב לה משהו". ואז הוא היה מנהיג את הפולחן: "עלינו להביא לרוח עץ התפוח מעשר מפירותינו". עם השנים התפתחה הדינמיקה הזו למארג של שליטה טוטלית בציבור, מארג שכולל לבוש, טקסים, כתבי קודש, לוחות זמנים לתפילות, פולחנים, חיתוך אברי גוף ועוד, אבל ההסבר והלוגיקה נשארו כשהיו: רצון האל. גם המקור המתווך בין מארג הצווים לבין הקבוצה או השבט, נשאר אותו מקור: כוהן הדת.

לציוויים שמקורם דתי יש שימוש נוסף: הם מקצרים את הלמידה של התנהגות מצילת חיים. בשנות ה-60 החל האנתרופולוג רוג'ר קיסינג (Keesing) לחקור את בני שבט הקוואיו (Kwaio) באיי שלמה שבאוקיינוס השקט. יום אחד יצא קיסינג מהכפר אל היער. ליווה אותו נער מבני השבט, שביקש שיפסיק לשרוק כי השריקות מרגיזות את רוח היער.

קיסינג גיחך: "זה בסדר, אני נושא מקל גדול. אוכל להגן על עצמי".

הנער הפטיר שהמקל לא יעזור לקיסינג מול רוח היער. האמונה ברוח היער גרמה לנער להיזהר תמיד. לו היה מנסה לשער בכל רגע מחדש אם יש טורף בסביבה, היה עשוי להיזהר פחות וכך אולי היה נטרף.

למה שבני השבט יקשיבו לכוהן שאומר להם להקריב קורבנות, אם ההקרבה לא מגדילה את הפוריות של העץ?

כי ההקרבה מגדילה את הפוריות של העץ.

כשהחקלאים הראשונים קברו את מתיהם, החיידקים שבקרקע פירקו את החנקן שבגופה. החנקן היה זמין לצמחים וכך התבואה שגשגה במקום של הקבורה. עמי המזרח התיכון הקדום לא ידעו על חנקן. הם הניחו שהאליל גמל ביבול נדיב על קורבן האדם. כדי לשפר את היבול, החלו לערבב את הזרעים בדמו של הקורבן לפני הזריעה, ולפעמים ביתרו את הקורבן לבתרים שמספרם כמספר ראשי המשפחות וקברו את הבתרים עם הזרעים. [3] הם החלו להקריב חלקים מהיבול ועברו להקרבת חיות ובהמשך גם ילדים. ככל הידוע החל האדם להקריב קורבנות אדם, או לדַמוֹת הקרבה, עשרות אלפי שנים לפני המהפכה החקלאית. בצ'כיה התגלו צלמיות נשים וחיות מלפני שלושים אלף שנה שנוצרו בחמר ונשברו, כנראה בכוונה, בעת פולחן שנקשר עם בניית בית. [4] יש סברה שמקור השם "פורום", כיכר העיר ברומא, הוא "פורה" (Fora), "קבר" בלטינית. ייתכן שהקמת רומא העתיקה החלה בקורבן אדם. מנהג הקרבת הקורבנות כדי לרַצות את האלים נמשך בסקנדינביה ובאנגליה עד המאה ה-19 ובהודו - עד ימינו: סאטי, שריפת האלמנות. גם השקת ספינה על ידי ניפוץ בקבוק יין על דופן הספינה הוא שריד למנהג של החלקת הספינה מהמספנה אל המים על גופו של אדם שהוקרב כדי לרַצות את האלים. חרטום הספינה היה מבתר את גופו, ודמו השפוך היה מִנחַה לשם ריצוי האלים, כדי שיברכו את הספינה.

האם אלה שמבצעים פולחן חושבים שהוא דרך לשכנע את האלים, או שהם חושבים שזו דרך לגיבוש הקבוצה החברתית? גם וגם. לאותו נוהג עשויים להיות שימושים שונים. לדוגמה, ה"ספנדרל".

האדריכלים באירופה של ימי הביניים בנו כנסיות וקתדרלות לגבהים חסרי תקדים. כדי שהמבנים לא יתמוטטו, הם היו חייבים לבנות עמודי תמיכה חיצוניים, קשתות. בפינה העליונה של כל קשת נותר משולש ריק. עם הזמן החלו האדריכלים לקשט אותו בעיטורי צמחים, תבליטים של בעלי חיים ופסלוני שדים ומלאכים. השארית הזו, הספנדרל, הפכה לחלק בלתי נפרד מאדריכלות ימי הביניים והרנסנס. [5] כך משטח שהיה ריק וחסר שימוש, הפך לאזור שוקק אומנות. כך אזור ששימש למטרה אחת, החל לשמש למטרה אחרת - מטרה שונה בתכלית.

גם בביולוגיה יש ספנדרלים, איברים שהיה בהם יתרון במצב מסוים ולאחר מכן התלבש עליהם שימוש נוסף. ציפורים עפות מעל האוורסט, בגובה כתשעה קילומטרים, בזכות ריאות ושקי אוויר שמסייעים להן להטמיע חמצן. השקים האלה מפוזרים בכל גופן ומערכת הנשימה שלהן מתפרשת עד עצמותיהן ובתוכן. ציפורים הן הענף היחיד של דינוזאורים ששרד את ההכחדה הגדולה של לפני כשבעים מיליון שנה, הכחדת קרטיקון-פלאוגן, אך גם לדינוזאורים אחרים היו ריאות ושקי אוויר. הפלאונטולוג פיטר וורד שאל את עצמו למה דינוזאור במשקל עשרים טון היה צריך מערכת נשימה כזו. הוא שיער שהריאות האלה התפתחו לא בשביל מעוף מעל האוורסט אלא כדי לאפשר הישרדות בעולם שבו יש רמת חמצן נמוכה באטמוספרה.

ואכן, הדינוזאורים הקדמונים התפתחו מהארכאוזאורים לפני כ-250 מיליון שנה, כשרמות החמצן באטמוספרה היו נמוכות. מביניהם, שרדו בעיקר אלה שריאותיהם עיבדו חמצן בצורה מפותחת יותר. לפני כ-200 עד 150 מיליון שנים שב וצנח שיעור החמצן באטמוספרה. מבנה העצמות הקל של הדינוזאורים והחללים הפנימיים תמכו במערכת נשימה שאפשרה ניצול מיטבי של חמצן בעידן דל בחמצן.

בתקופה זו החלו להופיע הדינוזאורים שהיו אבות הציפורים - הארכאופטריקס ודומיו. הם הוסיפו שימוש לשלד הקל ולמערכת החללים הפנימיים: בהדרגה החלו התכונות האלה לשמש לא רק לנשימה אלא גם למעוף. כשאצל דינוזאור התפתחו מוטציות של שרירי בית חזה שתמכו בגפיים הקדמיות, הוא עף בקלות רבה יותר ומערכת הנשימה שלו אפשרה לו לשרוד גם בשחקים דלי-החמצן. הוא הרוויח נישת מחיה ריקה ששום חיה אחרת לא שרדה בה, וניצל לבדו את המזון שבה, את המגורים שהיא סיפקה ואת ההגנה שהקנתה הבדידות ששררה בה. חרקים התעופפו מאות מיליוני שנים לפני כן, אבל הדינוזאור היה הראשון שהגיע לגבהים האלה, ואלה מצאצאיו שהלכו וקטנו, עקב מוטציות שהקטינו אותם, הגיעו גבוה יותר. ריאות ומבנה גוף שסייעו להישרדותו של הדינוזאור באקלים מעוט חמצן, שיפרו את יכולתם של צאצאיו, הציפורים, לשרוד בגבהים שבהם שום יונק לא שורד. [6]

בהכחדה ההמונית לפני כשבעים מיליון שנה, הקטנים והקלים שבין הדינוזאורים הרקיעו לשחקים בזכות השלד הקל והריאות המפותחות. הגפיים הקדמיות התכסו בנוצות ופיתחו קרומים ששיפרו את קליטת חום השמש. היה זה יתרון עבור בעל חיים קר-דם, שתלוי בחום הסביבה. הנוצות שיפרו את בידוד הגוף וכך את חימומו בחורף ובלילה. תכונות אלה, שהתפתחו לשם חימום, החלו לשמש לתעופה.

איברים נוספים שהשימוש הנלווה בהם הפך לשימוש עיקרי הם משטחים נוקשים על ראשיהם וגבם של הדינוזאורים. טריצרטופס ודינוזאורים צמחוניים אחרים הגדילו את שטח הפנים של גופם וכך שיפרו את יכולתם לקלוט את חום השמש. המשטחים האלה שימשו אותם גם לניגוח בקרב או להפגנת עוצמה בעת החיזור. הזנב שימש את הלוויתן לא רק לתנועה אלא גם לפיזור חום הגוף וקירורו. [7] אוזניו של שועל הפֶנֶק, שאורכן כמחצית מגופו, עוזרות לו לשמוע ובמקביל מפזרות את חום גופו ומקררות אותו במדבר הלוהט. כל יונק זכר מחונן באיבר ידוע בעל תועלת משולשת - הפרשת שתן, התרבות ועינוג. [8]

כפי שספנדרל רווח באבולוציה בעולם החי, הוא רווח באבולוציה החברתית: מנהג שהחל מצורך ביולוגי, לובש פנים של ציווי דתי. הדת היא קיצור דרך שנועד להביא את כלל חברי הקבוצה החברתית לציות, במקרים שבהם שכנוע כל אחד מהם בנפרד היה ממושך יותר ויקר יותר מבחינת השקעת זמן ומאמץ, מה שעלול היה לעלות בקורבנות כשגורם הזמן הוא קריטי, למשל אם רוצים להכין אוכלוסייה לקרב או להעביר לחברי הקבוצה הוראות התגוננות מפני מגפה וגם להבטיח שיצייתו. לכן כל כך רווח לי כשרבנים חרדים ציוו על נוהגי בריאות בימי הקורונה: ידעתי שהציבור שלהם יציית, גם אם חלק מהמצייתים לרבנים צייתו מהסיבות הלא נכונות.

האנתרופולוגיה רווייה במחקרי שדה המביאים דוגמאות לציוויים שמשמשים קיצורי דרך למטרות חברתיות או כלכליות:

אם משקים את האורז בגבעות באלי שבאינדונזיה במים רבים מדי, טפילים ומזיקים מתרבים. אם משקים מעט מדי, היבול נובל. איך פותרים את הבעיה? בהוראת כוהני הדת, בני באלי הקימו מקדשים בשדות האורז. ניתוח ממוחשב הראה שהמקומות שבהם הכוהנים הורו לבנות את המקדשים הם צמתי מפתח, שההשקיה מהם היא היעילה ביותר. [9] המסורת שהכתיבה את המקומות שבהם יוקמו מקדשים לא הייתה אקראית - היא נבנתה על סמך אלפי שנות ניסיון והיכרות עם הטבע. אבל בלי העובדה שהמסורת הדתית כוללת גם חובת ציות אוטומטית של בני הקהילה, ללא התחשבות בקשים ובקורבנות אישיים, לא היה אפשרי לבצע את המפעל הגדול הזה.

מסורות עממיות ושבטיות בדבר כוחות ויכולות של חי, צומח ודומם בטבע נחשבו באנתרופולוגיה נושא אקזוטי, חסר משמעות מעשית. בשנות ה-80 בוצע מחקר שתוצאותיו שינו את הגישה הזו. הבנק העולמי ביקש לסייע לחברות מסורתיות במרכז אמריקה, ולשם כך ביקש לבדוק איזה חברה משמרת את סביבתה הטבעית בצורה הטובה ביותר. צוות של פסיכולוגים, ביולוגים ובלשנים בראשות האנתרופולוג סקוט אטראן בחן במשך למעלה מעשר שנים שלוש חברות מרכז אמריקאיות מסורתיות שאורח חייהן מבוסס על חקלאות יער: איצה מאיה, קקצ'י מאיה ולאדינו. החוקרים בדקו את ההרכב הכימי של הקרקעות, את סוגי הגידולים החקלאיים ואת הרכב הצמחיה, ושאלו את הגברים איך הם מחליטים על עיבוד הקרקע והציד. הגברים סיפרו איך רוחות היער תובעות מהם להתנהג ועל איזה מינים של חי וצומח הן דורשות לשמור. הגברים לא תמיד הסכימו עם הרוחות, אבל צייתו להן.

בשנת 1999 הגיעו החוקרים למסקנה שהשבטים משמרים את הסביבה האקולוגית של יערות צפון גואטמלה בהתנהגות שמכתיבות רוחות היער, וששבט האיצה עושה זאת בצורה הטובה ביותר. בני האיצה פעלו לפי צו רוחות היער, ולעתים בניגוד לאינטואיציות שלהם-עצמם. צווי רוחות היעד הועברו בין דורות של כוהנים ושיקפו ידע שהצטבר במשך אלפי שנות ציד, לקט וחקלאות בסביבה מיוערת. [10] אם בני האיצה או בני באלי היו מנסים לחשוב בהיגיון ולעשות דברים מנקודת האפס, להמציא את הגלגל מחדש, החקלאות הייתה מתפוררת ועימה החברה, הרבה לפני שהיו מסכימים מה לעשות.

אטראן מביא משל: במשחק כדורגל, כדי להבקיע גול מעבר לחומה בבעיטה חופשית, אפשר לגייס צוות מטאורולוגים, פיזיקאים וביולוגים שימדוד את כיוון הרוח וחוזקה, את מידת החיכוך של הכדור עם הדשא והרוח, את זווית הבעיטה הנדרשת כדי לעקוף את החומה, את מסת השריר של הכדורגלן, את המהירות שבה עליו לרוץ ואת מידת הכוח שעליו להפעיל בבעיטה. מדידה כזו היא הליך ארוך, יקר, מסובך ולא בהכרח יעיל, כי יש משתנים שמתעדכנים כל העת, למשל גובהם של השחקנים שעומדים בחומה, מידת הלחות של הדשא ומהירות הרוח. לחלופין, אפשר לסמוך על האינטואיציה והכישורים של כדורגלן שהתאמן במשך שנים ובעט מאות בעיטות. אם היינו רוצים להבקיע שער בניסיון הראשון, האם היינו מהמרים על המדענים או על רונאלדו?

אם מדען טועה אפשר לערוך מחקר חדש, אבל אם שבט שוגה, הוא עלול להיכחד. לשבט שצריך להחליט מתי לעבד את הקרקע או איזה בעלי חיים צריך להפסיק לצוד לתקופת מה כדי שלא ייכחד, אין מועד ב'. הניסיון והאינטואיציה של שבט האיצה הביאו לתוצאות הטובות ביותר. אנשי הבנק העולמי היססו לקבל החלטה על מימון פרויקט לשימור קרקע בהתבסס על אמונה ברוחות, אבל מסקנות החוקרים שכנעו אותם. [11]

הדת נותנת יתרון לאדם שצריך לפעול בתנאים של אי-ודאות. בתרבויות המערב, החוק הוא מורה דרך בשאלות של בעלות על רכוש, קביעת טריטוריה, ניהול מסחר ודרכי התנהגות. בחברות מסורתיות, ולא רק בהן, הדת היא מורת הדרך, בזכות הוותק שלה, בזכות ההתחלה המוקדמת שלה, שאפשרה לה אלפי שנים של הסתגלות אבולוציונית, משך זמן שהחברות המודרניות לא זכו לו.

אבל האדם החופשי יכול לנטרל את היתרון של הדת.

ראשית, הוא מנסה להחליף אותה בממסדים אחרים, למשל חברות הלאום.

ושנית, הוא מנסה ללמוד כל חייו.

בימי קדם, הציות היה מציל חיים, גם אם לא הבין האדם למה הוא מציית. כיום, ציות אוטומטי ללא הבנה מנוגד לכל מהותה של החשיבה החופשית. לכן, לפי האתיקה החילונית, החופשית, על כל אדם להשכיל, ללמוד כל חייו, כדי שכאשר הוא מציית לבעלי הידע, לא יעשה זאת כמו שאדם דתי מציית לרבניו, כלומר ללא ידיעה וללא מחשבה. זה ההבדל בין החירות של האדם החופשי לבין השעבוד של האדם הדתי: עם חירות באה אחריות, ועלינו, החופשיים, לא להקל ראש בחירות שאנו זוכים לה. כדי שנהיה ראויים לחירות הזו, היא חייבת לכלול גם את החובה ללמוד. כך נוכל להבין מה מקור פעולותינו ולהיות אחראים עליהן, במקום לציית בעיוורון, כמו הציבור הדתי שמציית באופן קולקטיבי ואוכף על כלל חבריו אחידות חסרת בינה.

¹ מרווין האריס, פרות קדושות וחזירים משוקצים: חידות של מזון ותרבות, מודן 2001.

² Segal, Robert. 2009. Religion as ritual, in Michael Stausberg‏ (ed.) Contemporary Theories of Religion: A Critical Companion. Oxfordshire: Routledge.

³ טאג', קולין. 1996. מהנדס הגן. תרגום: עמנואל לוטם. תל אביב: מעריב, ע' 232.

⁴ טטרסל, איאן. 2004. היעשות אדם. תרגום: מנחם ראב. ירושלים: מאגנס, ע' 14.

⁵ Gould, S. J. 1997. The exaptive excellence of spandrels as a term and prototype. PNAS 94, 10750-10755; Williams, George. 1966. Adaptation and Natural Selection. New Jersey: Princeton University Press.1966, 14-15.

⁶ Ward, Peter. 2004. Gorgon: Obsession, Paleontology, and the Greatest Catastrophe in Earth's History. Solvang, CA: Viking Press, 227.

⁷ Bateson, Gregory. 2002. Mind and Nature. New York: Hampton Press, ch. 2.

⁸ בן-דוד, מישקה. 2011. החיים, האהבה, המוות. ראשון לציון: ידיעות אחרונות, ע' 86; רידלי, מאט. 2009. האב, הבן והגן. תרגום: אוריאל גבעון. שוהם: זמורה ביתן, 79-83.

⁹ Shermer, Michael. 2004. The Science of Good and Evil. New York: Holt & co., 54-56; Sousa, Paulo, Scott Atran and Douglas Medin. 2002. Essentialism and Folkbiology: Evidence from Brazil, Journal of Cognition and Culture 2.3, 205.

¹⁰ Boyer, Pascal. 2001. Religion Explained. New York: Basic Books, 68-70.

¹¹ Atran, Scott. 1999. Itzaj Maya folkbiological taxonomy: cognitive universals and cultural particulars, in D. L. Medin & Scott Atran (eds.), Folkbiology, ch. 6; Atran, Scott. 2006. Edge discussion of Beyond Belief: Science, Religion, Reason and Survival. Salk Institute, November 5-7.