התפתחות תודעתו של ג'יהאדיסט

מאת תאופיק חמיד

פורסם בתקשורת הבינלאומית באפריל 2007 - תורגם ברשות

מה הדבר הממלא את תודעתו של מוסלמי המונע על ידי ג'יהאד? כיצד להט כזה ניטע במוחותיהם של מאמינים צעירים הניתנים בקלות להשפעה? כיצד אני - לשעבר ילד מתמרד שגדל בבית ליברלי, מתון ומחנך - מוצא את עצמי חבר בקבוצה איסלאמית קיצונית? שאלות אלה מצויות בליבה של האלימות האיסלאמית, וחובה להתייחס אליהן אם חברות חופשיות רוצות להיאבק באיסלאם הקיצוני. על מנת לסייע במטרה זו, אחקור את ההתפתחות הפסיכולוגית של תודעתו של ג'יהאדיסט - דרך הנסיון האישי שלי, כחבר לשעבר בארגון טרור מוסלמי.

נולדתי בקהיר למשפחה מוסלמית חילונית. אבי היה מנתח אורתופדי ובעל השקפה "אגנוסטית" בליבו. אמי הייתה מורה לצרפתית וליברלית בהשקפתה. שניהם החשיבו את האיסלאם בראש וראשונה כחלק אינטגרלי של תרבותנו. למעט אבי, היינו צמים ברמדאן. למרות שאבי לא היה דתי, הוא הבין את הצורך שלנו להשתלב בחברה, ואף פעם לא כפה את השקפותיו החילוניות עלינו. הוא דגל במיגוון רעיונות פילוסופיים, אך עודד אותנו לתמוך בדיעותינו הפרטיות. חשוב יותר, הוא לימד את אחי ואותי לחשוב באופן ביקורתי במקום ללמוד דברים מכך שחוזרים עליהם. עם זאת, מעולם לא היה לי כל ספק שהיינו מוסלמים - שאללה היה הבורא שלנו, מוחמד שליחו והקוראן הספר שלנו. האמנתי שאם אבצע מעשים טובים, אזכה לגן עדן בו אוכל לספק את כל תשוקותיי האישיות. לחלופין, ידעתי שהעבירות שלי תיענשנה באמצעות עינויים לנצח בגיהנום. ספגתי אמונות אלה בחלקן הגדול מסביבתי הקרובה ולא מהוריי, הן היו נפוצות בקרב רוב הילדים סביבי.

כשהייתי בגיל שש, התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי הפרטי אל רהיבאת במחוז דמיאט, כ-200 ק"מ מצפון לקהיר. למרות שנוהל על ידי נזירות נוצריות, בית הספר היה תחת השגחה של הממשלה המצרית ודרש מתלמידיו המוסלמים להשתתף בשיעורים על איסלאם. לפני שהתחיל כל שיעור על איסלאם, המורה היה משחרר את התלמידים הנוצרים, שחוייבו לשהות מחוץ לחדר עד שנגמר השיעור. כדי לזרות מלח על פצעיהם של הילדים הנוצרים, תלמידים מוסלמים רבים היו מתגרים בהם בשל אמונתם - ואומרים להם שהם יישרפו לנצח בגיהנום בגלל שהם אוכלים חזיר ושהם "כופרים".

דבר זה הותיר עליי רושם עז. ריחמתי על הנוצרים שחשתי כי הם בוודאי פגועים מהיחס אליהם כמיעוט נחות בחברה איסלאמית. בחיי הקצרים עד אז, זו הייתה הפעם הראשונה בה תפסתי שחבריי הנוצרים אינם שווים לי. הוריי מעולם לא רמזו שהיינו נעלים מהנוצרים, והיו רבים כאלה בין חבריי. נהגנו לשחק מחבואים ומשחקים אחרים ביחד.

עם זאת, לא רק חבריי הנוצרים בבית הספר נרדפו. מוסלמים לא-אדוקים זכו גם הם ללעג ובוז. ילדים מוסלמים אדוקים היו מתאספים סביב אלה שלא צמו ברמדאן ושרים "אתם שאוכלים ושותים ברמדאן הנכם ה'לוזרים' של הדת שלנו ... הכלב השחור [השטן] יקרע לגזרים את בטנכם." טיפול זה בנוצרים ובמוסלמים לא-אדוקים עודד אותנו לחשוב שלא-מאמינים הם יצורים נחותים ושזה בסדר לשנוא אותם - הם לא ממלאים את חוקי האיסלאם והנביא מוחמד ולכן מגיע להם להתענות בגיהנום לנצח. למרות שהחינוך החילוני שלי מנע ממחשבות אלה מלהשתלט לגמרי על תודעתי, ילדים אחרים הושפעו אפילו יותר.

תחילתו של חלום

כשהייתי בן תשע, למדתי את הפסוק הבא מהקוראן במהלך אחד משיעורי הערבית שלנו: "ואל תחשבו את הנופלים במלחמת אללה למתים. לא כי חיים הם! את אללה מחייתם. ששים באשר האציל להם אללה מחסדו (על שמתו מות "שהיד") ושמחים באלה אשר לא השיגום עדנה אשר יבואו אחריהם (כלומר, עדיין לא מתו עבור אללה)." (הקוראן סורה 3)

הייתה זו הפעם הראשונה בה נחשפתי למושג ה"שהיד", ובאופן טבעי התחלתי לחלום להיות כזה. המחשבה על כניסה לגן עדן קסמה לי מאוד. שם אוכל לאכול את כל הסוכריות והשוקולד שאחפוץ בהם, או לשחק כל היום מבלי שמישהו יגיד לי ללמוד. מה שהפך את המושג "שהיד" אפילו למושך יותר, היה הכוח שלו להרגיע את הפחד בו התנסיתי כילד צעיר - כי חונכנו שאם לא נהיה מוסלמים טובים (ובמיוחד אם לא נתפלל חמש פעמים ביום), "נחש קירח" יתקוף אותנו בקבר. הרעיון של למות כקדוש מעונה סיפק מפלט מושלם מהייסורים המפחידים של עונש נצחי. למות כ"שהיד", למעשה, היה המעשה היחיד שהבטיח במלואו גן עדן לאחר המוות.

בחטיבת הביניים צפיתי בסרטים שתיארו את הכיבוש האיסלאמי המוקדם. סרטים אלה קידמו את התפיסה לפיה מוסלמים "אמיתיים" מסורים לג'יהאד מיליטנטי. אמנם זרעים של ג'יהאד ניטעו בתודעתי, אך הם לא השפיעו עדיין ברצינות על האישיות שלי או על התנהגותי. הייתי בעיקר עסוק בנושאי בית הספר, ובתחביבים כגון ספורט, איסוף בולים, שחמט ומוסיקה. אבי עודד באופן פעיל את אחי ואותי להשתתף בפעילויות רגילות. למעשה, היינו חברים במועדון פרטי ייחודי, בו עסקנו בתחביבינו ובענפי הספורט האהודים עלינו. בשנותיי המוקדמות בבית הספר התיכון הייתי גם - כמו בני נוער רבים - עסוק בנושאי מין ותחביבים. אלא שמיגוון של אילוצים תרבותיים ודתיים הפכו התנסות בפעילות מינית לכמעט בלתי אפשרית.

במשך שנתי האחרונה בתיכון התחלתי לתהות ברצינות על מושג האלוהים, כשקראתי על המבנה המולקולרי של דנ"א בספר ביולוגיה. מחשבות אלה הניעו אותי ללמוד עוד על איסלאם ולהקדיש את זמני לעבוד את אללה. אני זוכר רגע אחד שהיה מכונן במיוחד, בשיעור בשפה הערבית, כשישבתי ליד חבר נוצרי בשם נאג'י אנטון. קראתי ספר בשם "אלשייחאן" ["שני השייחים"] של טאהא חוסיין, שציטט מדברי הנביא מוחמד: "צווייתי בידי אללה להילחם ולהרוג את האנשים (הלא-מוסלמים) עד שיאמרו 'אין אלוהים מבלעדי אללה'." (סחיח אל-בוחארי וסחיח מוסלם) - בעקבות קריאת החדית' [הלכת מוחמד] הזאת, פניתי בהחלטיות אל עבר נאג'י ואמרתי לו: "אם ניישם את האיסלאם כהילכתו, עלינו ליישם חדית' זאת עליך." - ברגע ההוא התחלתי לפתע להחשיב את נאג'י כאויב במקום החבר הוותיק שהיה.

מה שהקשיח יותר את גישתי בנושא הייתה העיצה שקיבלתי מחברים מוסלמים אדוקים רבים לספסל הלימודים, שהזהירו אותי לא להתיידד עם נוצרים. הם ביססו את עצתם על הפסוק הבא: "הוי המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית. בעלי ברית הם זה לזה. ואשר יתחבר מכם אליהם [לחברות], מהם הוא [כופר]. כי אללה לא ינחה את האנשים הפושעים." (הקוראן סורה 5)

לאור פסוק זה והקודם, חשתי מחוייב כמוסלמי להגביל את קשריי עם חברים נוצרים. האהבה והחברות שפעם חשתי כלפיהם הפכו לחוסר כבוד, רק משום שרציתי לציית למצוות דתי. הרעיונות המפתים של לימודי הדת שלי החלישו את ההשפעה של חינוכי החילוני מבית. בהגבילי את קשריי עם נוצרים, חשתי שאני עושה דבר גדול לריצוי אללה.

מפגשים ראשונים עם ג'מאעה אסלאמיה

ציוניי הגבוהים איפשרו לי להתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטת קהיר בשנות השבעים המאוחרות. באותה תקופה עלתה במהירות קרנו של האיסלאמיזם [האיסלאם הפוליטי]. זה קרה, בין השאר, בגלל הכסף וספרי הלימוד שתרם הזרם הווהבאי של ערב הסעודית על מנת לקדם את האיסלאם הסלפי, אבל בעיקר זכה האיסלאמיזם לתומכים כי המצרים ייחסו את עושרה הגדל של ערב הסעודית להחלתו הקפדנית של הסלפיזם. אנו קוננו בקינאה: "ראה כיצד אללה בירך את הסעודים בכסף ונפט, כי הם מיישמים את ה'שריעה' [הדין האיסלאמי]." אנו האמנו שהבעיות הכלכליות שלנו תיפתרנה אם נעשה אותו הדבר - בדיוק כפי שאללה בירך את הסעודים, הוא יברך אותנו.

בבית הספר לרפואה פגשתי חברים מ"ג'מאעה אסלאמיה", ארגון איסלאמי שבאותה תקופה פעל באישור של הממשלה המצרית וגם של האוניברסיטה, למרות שמאוחר יותר סווג כארגון טרור. הארגון בנה חדר תפילה קטן בבית הספר לרפואה שלנו - חדר שהתפתח בהמשך למסגד עם ספריה צמודה. המסגד ניצב מאחרי המחלקות לפיזיולוגיה וביוכימיה, וחברי הארגון באו לשם על בסיס יומי לפני שיעורי המדע, כדי להרצות לנו על איסלאם. הם הזהירו אותנו מפני העונשים הצפויים לנו לאחר מותנו אם לא נקיים בקפדנות את חוקי האיסלאם, וקידמו ביעילות איסלאמיזם בקרב סטודנטים רבים, כולל אני עצמי. הפחד שלנו מעונש לאחר המוות החריף עקב עבודתנו בחדר המתים, מקום בו ניתחנו גופות. צפייה במוות על בסיס קבוע במהלך שיעורי אנטומיה ופיזיולוגיה - גרמה לנו לחוש שהחיים בעולם זה הם חסרי משמעות בהשוואה לחיים "האמיתיים" שלאחר המוות. ג'מאעה אסלאמיה טבעו בנו רעיון זה באמצעות ציטוט הפסוק הבא מהקוראן: "החפצים חיי העולם הזה ותפארתם, נשלם להם (מחיר) מעשיהם בו, ולא יחסרו... (עדיין) אלה הם אשר אין להם בעולם הבא בלתי אם אש (גיהנום) - כי לשוא יהיה פעלם בו (בעולם הזה) ושוא מעשיהם." (הקוראן סורה 11)

ואכן המטיפים השתמשו במיגוון פסוקים כדי להזהיר את מי שלא ימלאו את חוקי מוחמד והאיסלאם בקפדנות - שהם יסבלו בגיהנום לנצח.

לימודי האנטומיה והפיזיולוגיה של גוף האדם חיזקו את אמונתי בבורא והגבירו את התלהבותי באמונתי. הכוח העולה של ג'מאעה אסלאמיה בתוך בית הספר לרפואה היה עוד גורם קריטי בקידום הקנאות הדתית שלי ושל חבריי הסטודנטים. ברגע בו ג'מאעה אסלאמיה תפס עמדת השפעה, הוא אסר אירועים חברתיים כגון האזנה למוסיקה שהגדיר לא-איסלאמית. סטודנטיות הופרדו ונאסר עליהן לשבת ליד גברים. סטודנטים פחדו להפר את הגזירות המחמירות של הארגון. השליטה שלו הגיעה לנקודה בה פרופסורים נוצריים אוימו. לעולם לא אשכח כיצד הם תקפו פרופסור לאנטומיה, ד"ר אדוארד, כי הוא ביקש מראשי הארגון להפסיק את דרשת "החובה" היומית שלהם, כדי שיוכל להתחיל בשיעור האנטומיה שלו. השליטה של ג'מאעה אסלאמיה בבית הספר לרפואה שלנו הגבילה בהדרגה את זכויותינו. חבריה ניצלו את העדר ההגבלות על התנהגותם על מנת למנוע את החופש מכל האחרים.

בתוך ג'מאעה אסלאמיה

במשך שנתי הראשונה בבית הספר לרפואה, חבר הארגון בשם מוכתר מוכתר הזמין אותי להצטרף לארגון. מוכתר היה בשנתו הרביעית, והארגון העניק לו את התואר "אמיר" (נסיך, שליט מוסלמי) - תואר שנלקח מכתבים איסלאמיים עתיקים ומשוייך ל"חליפות האיסלאמית" או ל"אמיר אלמומנין" (נסיך המאמינים). קיבלתי את הזמנתו וצעדנו יחדיו למסגד הג'מאעה לתפילות הצהריים. בדרך לשם מוכתר הדגיש את החשיבות המרכזית שיש באיסלאם למושג ה"פיקר-כופר", הרעיון לפיו עצם פעולת החשיבה ("פיקר") הופכת את האדם לכופר (בערבית, שתי המילים נגזרות מאותו שורש בן שלוש אותיות, אבל עם משמעויות שונות). הוא אמר לי: "המוח שלך הוא בדיוק כמו חמור (סמל לנחיתות בתרבות הערבית) שיכול להביא אותך רק עד דלת ארמון המלך (אללה). כדי להיכנס לארמון ברגע שהגעת לדלת, עליך להשאיר את החמור (תודעתך הנחותה) בחוץ." - במשל זה התכוון מוכתר שמוסלמי אדוק באמת לא חושב עוד, אלא מציית אוטומטית להוראות האיסלאם.

בתחילה חשבתי שזו תהיה תפילה רגילה כמו אלה שבמסגדים אחרים. אבל לפני שהתחילה התפילה נדרשו המשתתפים לעמוד כתף אל כתף וכף רגל אל כף רגל. איש הדת המוביל, מוחמד עומר, בדק באופן אישי את סידורנו במשך כחמש עשרה דקות, לוודא שאין רווחים בין כתפינו או כפות רגלינו. הסיבה לתרגיל הזה התבהרה כשעומר ציטט את הפסוק הבא: "אכן אוהב אללה את הנלחמים בשבילו במערכה כמו היו בניין יצוק." (הקוראן סורה 61) - גישה מיליטריסטית זו במהלך תפילות הייתה הצעד הראשון בהכנתי לקראת המושג של ג'יהאד נגד "אויבי אללה", הלא-מוסלמים.

לאחר התפילות, חברי הארגון קידמו את פניי והציגו אותי בפני "אח" בשם מאג'די אל-מהדי, שייעץ לי להתחיל לקרוא ספרים סלפיים. שמעתי לעצתו ושקעתי בטקסטים הללו. לאחר מספר חודשים של הקשבה לדרשות הדתיות הלוחמניות של הארגון וקריאה של החומרים עליהם המליצו, אישיותי השתנתה לחלוטין. התחלתי לגדל זקן. הפסקתי לחייך ולספר בדיחות. אימצתי מראה רציני תמידי והפכתי לשיפוטי מאוד כלפי אחרים. ויכוחים מרים עם משפחתי התעוררו. התנהגותי והשינוי האינטלקטואלי שעברתי הבהילו את אבי. גם אמי הייתה מודאגת, אמרה שאת הקוראן יש להבין באופן מתון יותר, וייעצה לי להפסיק לקרוא חומרים סלפיים.

ההוראות הסלפיות אוסרות במפורש על תשוקה מינית. הן אוסרות על גבר לגעת באישה או אפילו להסתכל עליה. נאסר לשוחח עם אישה באופן אישי. להיות לבד עם אישה ללא נוכחות קרובים נחשב על פי האמונה ל"הזמנת השטן להיות האדם השלישי". לפיכך הפכו הנשים לייצורים אסורים עבור חברי הארגון. אך בה בעת שייחסים עם נשים היו אסורים לחלוטין, הקטעים הארוטיים בכתבים הסלפיים עוררו בנו תשוקה מינית חזקה. דילמה זו הובילה אותנו למסקנה שמוות עבור אללה הוא תקוותנו היחידה לסיפוק תאוותנו, כי תאווה זו תוכל להיות מסופקת רק בגן עדן. אין זה מפתיע שבין לאדן ומנהיגים טרוריסטים אחרים שלחו מכתבים למחבלים המתאבדים שלהם, ובהם תיארו את ה"חוּר" - הנשים בעלות העור הלבן המחכות להם בגן עדן.

בנוסף לאיסורים החמורים המכתיבים התנהגות מינית, האיסלאם הסלפי גם מאוד מגביל ביטוי אמנותי שאותו הוא מחשיב כשטני. מוסיקה המערבת כלי מיתר היא "חראם" (אסורה). שירים, במיוחד רומנטיים, אסורים גם הם. זה נחשב "חראם" להקשיב לקולה של אישה שרה. אפילו הציור מוגבל. איסורים נוקשים שכאלה דיכאו את יכולתי להעריך יופי, והכינו את תודעתי לקבל את המרכיבים הבלתי-אנושיים בתורה הסלפית. מעניין לציין לעומת זאת שמוסלמים סוּפיים נהנים ממוסיקה, שירה וריקוד, והם לעתים רחוקות, אם בכלל, מעורבים בטרור.

לרוע המזל אני הלכתי בדרכו של האיסלאם הסלפי. שנאתי כלפי לא-מוסלמים התגברה באופן דרמטי, וההשקפה הג'יהאדיסטית הפכה לי לטבע שני. מטרתי להפוך לרופא ולרפא חולים הפכה לנגועה בשאיפתי החזקה להכניע לא-מוסלמים ולכפות את ה"שריעה".

פגישה עם איימן אל-זוואהירי

בתפילה אחת של אחר-הצהריים נשא דרשה אימאם שמעולם לא פגשתי קודם לכן. הוא היה אחד מהנואמים הנלהבים ביותר ששמעתי מעודי. הלהט שלו לג'יהאד היה מדהים. הוא דגל בשליטה איסלאמית מלאה, ודחק בנו לקדם ג'יהאד כנגד לא-מוסלמים ולכפות עליהם את חוקי ה"שריעה" - חובתו של כל מוסלמי אמיתי. סגנון הדיבור שלו השפיע עלינו לדבוק במלחמה נגד הכופרים, אויבי אללה. באופן מיוחד הוא גינה את תרבות המערב בשל החופש הניתן בה לנשים. הוא שנא את העובדה שנשים מערביות הורשו ללבוש כל דבר שרצו, לעבוד ולזכות באותן הזדמנויות כמו גברים. הוא חלם לכפות על המערב לציית לשיטה בסגנון טליבאני, בה נשים חויבו לחבוש "חיג'אב" [כיסוי ראש] איסלאמי, הוכו באופן חוקי על ידי גברים כדי להעמידן על מקומן, ונסקלו למוות על קיום יחסי מין מחוץ לנישואין. לאחר נאום האימאם שאל אותי חברי, טארק עבדול-מוחסין, אם אני מכיר את הדובר. כשאמרתי שלא, טארק סיפר לי שמדובר בד"ר איימן אל-זוואהירי, ובגלל שהייתי חבר חדש בג'מאעה - הוא הציע להכיר בינינו.

אל-זוואהירי היה מבריק באופן יוצא דופן, אחד מהבוגרים המצטיינים בבית הספר לרפואה. קראנו לו תוך שימוש בתוארו ובשמו הפרטי - ד"ר איימן. הוא הגיע ממשפחה עשירה, משכילה מאוד ומפורסמת. כנהוג בקרב חברי הג'מאעה, הוא גידל זקן והתלבש מדי פעם בסגנון הפקיסטני של הטליבאן. הוא הסתייג מהממשלה החילונית של מצריים - הוא רצה שמצריים תאמץ את חוקי השריעה, ושהנוצרים הקופטים יהפכו ל"ד'ימים" - אזרחים מדרגה שניה הכפופים לאיסלאם. כדי להדגים את זלזולו במשטרים ערבים חילוניים, הוא ציטט את הפסוק הבא: "ואשר לא ישפטו על פי הדבר אשר הוריד אללה ממרומים, אלה הם הכופרים." (הקוראן סורה 5)

זוואהירי קיבל את פניי בחיבה. הוא דיבר בשקט, כשהוא נועץ בי מבטים מכוונים מבעד למשקפיו העבים. עם מבט רציני הוא שם את ידו על כתפי ואמר: "מוסלמים צעירים כמוך הם התקווה לחזרתה העתידית של 'חאליפה' (חליפות איסלאמית, שליטה איסלאמית על הכול)." - הרגשתי תחושה עזה של הכרת תודה וכבוד. שאפתי לרצות אותו באמצעות תרומה למטרתו "הנאצלת". במהלך חברותי בג'מאעה פגשתי את זוואהירי בשש הזדמנויות נוספות. עם זאת, לא היה לו זמן מיותר, כי הוא היה מעורב מאוד בכמה ארגונים איסלאמיים.

אחד מהשגיו המשמעותיים של זוואהירי היה הפיכתו של הג'יהאד לעניין אישי - כלומר, הפיכתו מאחריות של ה"אומה", כלל המוסלמים, לחובתם של מוסלמים פרטיים. מטרתו היא לגרום לאימפריית האיסלאם להתפשט באמצעות פעולותיהם של מוסלמים קיצוניים יחידים, שכל אחד מהם מוסת לקדם ג'יהאד פרטי. זה מאפשר למוסלמים צעירים לבצע פיגועי התאבדות מבלי לקבל את אישור הכלל. זוואהירי וחבריו הג'יהאדיסטים מבססים את תורתם של הפסוק הקובע: "ונלחמת למען אללה, ולא הוטלה (חובת המלחמה) בלתי אם עליך, ועורר את המאמינים." (הקוראן סורה 4)

העיוות של תודעתי

בתוך מספר חדשים הוזמנתי לנסוע לאפגניסטן, להצטרף למוסלמים צעירים אחרים באימונים לקראת ג'יהאד. זה היה די מקובל לגייס אנשים לאחר שהסתיימו תפילות יום השישי. התנדבות לאימונים באפגניסטן הייתה פשוטה מאוד: הייתי צריך רק לרשום את שמי במסגדים מסוימים, והמארגנים יטפלו הכל הסידורים הלוגיסטיים והכספיים. הייתי נלהב לצאת כי האמנתי שאמלא את "פקודתו של אללה" לצאת לג'יהאד. זו נראתה הדרך הקלה ביותר להבטיח את ישועתי בעולם הבא ולהשיג את מטרתי בחיי העולם הזה.

החשבנו גם את הסובייטים וגם את האמריקנים כאויבים. הסובייטים נחשבו כופרים היות שלא האמינו בקיומו של אלוהים, בעוד האמריקנים לא נהגו על פי האיסלאם. למרות שתיכננו להילחם ראשדית בסובייטים, מטרתנו הסופית הייתה להרוס את ארצות הברית - הסמל הגדול של חופש הכופרים. חלומי האישי היה להיות לוחם איסלאמי, להרוג את אויבי האיסלאם, להכותם בצווארם בהתאם לפסוק מהקוראן: "ובפגשכם את הכופרים והיכיתם (אותם) על צוואר." (הקוראן סורה 47)

החשבנו את הנביא מוחמד כמודל שלנו לחיקוי. הקוראן ציווה עלינו ללכת בעקבותיו: "אכן יש לכם בשליח אללה דוגמה יפה (להתנהגות) לכל המייחל לאללה ליום האחרון, והמרבה להלל את אללה." (הקוראן סורה 33)

טקסטים איסלאמיים סלפיים ממחישים את אופיו הבלתי-מתפשר של מוחמד. הם מעודדים מוסלמים אדוקים לחקות את מעשי הנביא, לקבל את מעשיו ולהגן עליהם - אפילו את אלה המתוארים בסיפורים הקשים ביותר. בעימות עם אנשים מבחוץ, מכל מקום, יתעקשו אותם מוסלמים שסיפורים כאלה אינם מובנים כהלכה, כי הם מוצאים מחוץ להקשרם - למרות שלעתים רחוקות, אם בכלל, יספקו את ההקשר. ההכחשה המתגוננת הזו משתקת באופן יעיל כל ביקורת נוספת מהמערב. ובינתיים, טקסטים אלה נלמדים ומובנים באופן מילולי מאוד על ידי חברים צעירים בג'מאעה כמו גם על ידי מוסלמים אחרים. אני לא הורשיתי לפקפק באף דבר שלימודו התבסס באידיאולוגיה הסלפית. הסלפיסטים מחשיבים כל ביקורת של טקסטים איסלאמיים כ"רדה" (כפירה) שעונשה מוות וקללה נצחית. מתוך פחד פשוט, אפוא, התאמצתי להעריץ את מוחמד ולחקותו באופן בו הוא מתואר ב"סוּנה" [מנהגי וחוקי מוחמד, על פי האיסלאם]. הפחד מעונש כה קשה מרתיע גם את רוב המוסלמים האחרים מלהביע ביקורת על העקרונות שהסלפים מלמדים.

בהדרגה חשתי נוח יותר ויותר עם המוות, היות שהאמנתי כי אביס את הכופרים על פני האדמה או שאהנה בגן עדן בעולם הבא. הג'יהאד נגד הלא-מוסלמים נראה לי כדבר שלא ניתן להפסיד בו. הפסוק הבא, המצוטט רבות על ידי חברי הג'מאעה, נתן תוקף לחובתי למות עבור אללה: "אכן קנה לו אללה מן המאמינים את נפשותם ואת הונם באשר (יתן) להם (בתמורה) גן עדן. (כי) ילחמו מלחמת אללה והרגו ונהרגו. הבטחת אמת לו על הדבר הזה (גן עדן) ..." (הקוראן סורה 9)

עברתי שלושה שלבים פסיכולוגיים בדרך לשלב בו חשתי נוח עם המוות: שנאה של לא-מוסלמים או מוסלמים מתנגדים, דיכוי המצפון שלי, וקבלת דרך האלימות בשירותו של אללה. שטיפת המוח הדתית-סלפית מילאה תפקיד מרכזי בתהליך זה. הסלפיסטים קידמו את שנאתנו כלפי לא-מוסלמים בהדגישם את הפסוק בקוראן שאומר: "לא תמצא אנשים המאמינים באללה וביום האחרון אוהבים את המתנגדים לאללה ושליחו." (הקוראן סורה 58)

כתבים סלפיים עזרו לי גם לדכא את מצפוני, בקביעה שפעולות רבות אשר החשבתי כבלתי מוסריות הן, בעצם, "חלאל" - כלומר, מותרות בידי אללה והנביא. המצפון שלי, לדוגמה, היה דוחה פוליגמיה (ריבוי נשים) באופן נורמלי, בגלל הכאב הפסיכולוגי הקשה שייגרם לאשתי העתידית. אבל העקרונות הסלפיים מעודדים פוליגמיה, ומרשים עד ארבע נשים כדבר שהוא "חלאל": "ולקחתם לכם נשים מאשר ייטב בעיניכם שתיים ושלוש וארבע." (הקוראן סורה 4) - השלמתי עם רעיונות כאלה - רעיונות שנוגדים את עמדתי המוסרית - כי הפנמתי את האמונה שאיננו יכולים להתפשר עם אלוהים על ציוויו: "לא ישאלו אותו (את אללה) על פעלו, אך אותם ישאלו (על שלהם)." (הקוראן סורה 21)

לאחר שהצלחתי לדכא את מצפוני, נפתחתי להשלים עם אלימות ללא אשמה - השלב הפסיכולוגי השלישי. שיטה סלפית אחת לעורר גישה מכריעה זו היא לעודד אלימות כלפי נשים - צעד ראשון בפיתוח חשיבה אכזרית. הסלפיסטים מדגישים את הטקסט הבא: "לגברים יתרון על הנשים באשר ביכר אללה איש על רעותו, ובאשר פיזרו מהונם. והנשים הישרות נכנעות (לבעליהן), שומרות בעת היפקד (בעליהן) באשר שמר אללה (אותן). אך הנשים אשר תפחדו פן תמרינה והזהרתם אותן, והרחקתם אותן (מעליכם) בחדרי המשכב (כעונש), והכיתם אותן, והיה כי תשמענה לקולכם - לא תבקשו תואנה (לענותן), כי אללה עליון וגדול (מכם)." (הקוראן סורה 4)

תודעה המקבלת אלימות כלפי נשים - יקל עליה הרבה יותר להשלים עם רצח כופרים שנואים, ולהגיב בפסוק האומר: "הוי הנביא, הילחם בחרף נפש בכופרים ובמתחסדים, והכבד ידך עליהם. ומגוריהם גיהנום ורעה הדרך שמה." (הקוראן סורה 9) - ברור כי שלושת השלבים הפסיכולוגיים שתיארתי בסלפיזם - קשורים באופן מעמיק ביניהם.

היסוס ותובנה חדשה

עם זאת, בעודי שוקל הצטרפות למחנה אימונים לטרוריסטים, מצפוני התעורר שוב. ההרגל של חשיבה ביקורתית אותו החדירו בי הוריי בילדותי - החל לערער את שטיפת המוח לאלימות לה נחשפתי. לו הייתי לוקח צעד נוסף לקראת הג'יהאד, סביר בהחלט שהייתי הופך לרוצח-טרוריסט. במקום זאת, חוויתי מאבק פנימי עז שהרגיש כמו רעידת אדמה המזעזעת את עקרונותיי. חילחלה בי ההבנה שפגיעה באנשים חפים מפשע אינה מוסרית, ושהאידיאולוגיה הדתית המכריזה מלחמה על לא-מאמינים חייבת לפשוט רגל.

מצער והרה אסון שהעקרונות הדתיים של הסלפיזם הם בו-זמנית עוצמתיים וגם כה נפוצים בספרים האיסלאמיים המסורתיים והמקובלים. יתר על כן, טקסטים אלה מלמדים שהקטעים המאוחרים, האלימים יותר של הקוראן - מבטלים את קודמיהם שוחרי השלום. עקרון זה, הנקרא בערבית "אל נסיח וואל מנסוח" [המבטל והמבוטל], הצליח למעשה לצמצם את השפעת הקטעים שוחרי השלום.

כאשר שוחחתי עם מספר אנשי דת של האיסלאם הסוּפי על ההשלכות של הקטעים האלימים, הם טענו שעל האדם "להיות טוב ושוחר שלום כלפי כל בני המין האנושי" וש"כוונת הקטעים האלימים תתבהר ביום הדין." השקפות אלה לא התבססו, מכל מקום, על חזון אחרית הימים האיסלאמי הקשוח, או על ניתוח אובייקטיבי של ספרי הדת. הן פשוט גילמו בתוכן שאיפה לתפיסה מסוימת באיסלאם. הוריי החילוניים קידמו אותה נקודת מבט סובלנית, בהתעקשם שהאיסלאם הוא דת של שלום. אך עבורי שתי התגובות היו בלתי מספקות, כיוון שהן סבלו מאותה בעייה - הן לא היו מבוססות מבחינה דתית. הקושי שלי לא נפתר, והמשכתי לחיות עם דילמה מורכבת.

המשבר המצפוני שלי היה בעיקר פנימי, אך שיתפתי כמה מספקותיי עם אמי. בהזדמנות אחת, סטודנט לרפואה בשם עבדול לאטיף חאסיב, פתח עמי בדיון אותו הדת. דנו האם זה צודק להרוג כופרים או לסקול נשים למוות, כמו גם האם ניתן להחשיב את מוחמד לפדופיל על כך שנשא לאישה את עאישה בת השבע. שקלנו את היתרונות של הכרזת מלחמה על לא-מוסלמים כדי להפיץ את האיסלאם, והגענו למסקנה שיש להתנגד לה כיוון שהיא נדונה בהרחבה רק בספרים סלפיים משלימים ולא בקוראן עצמו.

חאסיב השתייך לפלג המכונה "קוראניסטים", שדבקו בקפידה בעקרונות הקוראן אך דחו כתבים אחרים. דבר זה פקח את עיניי. התרשמתי מכך שחברי החדש חלק על עקרונות סלפיים רבים. הבנתי גם שחאסיב אינו לבד באמונותיו - אביו ועוד כמה מכרים משותפים אחזו באותם רעיונות. הם הסתמכו על פרשנויות חדשות של הקוראן ודחו בבוז את הספרים הסלפיים המסורתיים. הם קיבלנו בסובלנות השקפות שונות בתוך האיסלאם, וברוב הנסיבות היו להם ניתוחים שוחרי שלום לפסוקים.

חאסיב הזמין אותי להצטרף לאותו פלג, ואני קיבלתי את הזמנתו כדי לבחון את רעיונותיהם של הקוראניסטים יותר לעומק. גם אם סבלו ממספר בעיות, הפלג נקט לפחות בקפדנות מסוימת והיה מתון יותר מהסלפיזם. הוא סיפק לי מפלט מוגן שאיפשר לי לשמור על זהותי כמוסלמי תוך מתן הגמישות לפרש פסוקים מהקוראן באופן לא אלים. בין חברי הקבוצה נמנה פעיל השלום הליברלי מחמוד מוחמד טאהא, אותו פגשתי בהזדמנות אחת. מחמוד נרצח מאוחר יותר בסודן על ידי נציגים של הזרם הסלפי על פשע "כפירה", הואיל ומשנתו סתרה את זו שלהם. בסופו של דבר נצמדתי לרעיונות הקוראניסטים לצורך פיתוח הבנה חדשה של הקוראן שעלתה בקנה אחד עם ערכי זכויות האדם והעולם המודרני.

המאבק באיסלאם הסלפי

באמצעות השתקעותי באידיאולוגיה הסלפית, יכולתי לשפוט טוב יותר את ההשפעה של עקרונותיה האלימים על תודעתם של חסידיה. בין רעיונותיה המחרידים יותר היו התמיכה בשעבוד ואונס של נשים שבויות מלחמה, והכאתן של נשים לצורך חינוכן למשמעת. היא מתירה פוליגמיה ופדופיליה. היא מתייחסת ליהודים כ"חזירים וקופים" ודוחקת במאמינים להרוג אותם לפני אחרית הימים: "אמור: האגיד לכם רעה מזאת באשר לגמול (המוכן לכם) את אללה? כל אלה (היהודים) אשר אררם אללה, ויחר בם אפו, ויהפוך מהם לקופים וחזירים, ויעבדו את הטעות (הרוע) - מקום אלה הוא הרע, והם התועים מכל (הלועגים) מן הדרך הישר." (הקוראן סורה 5)

הומוסקסואלים - דינם גם מוות, ונצטט דוגמה אחת מני רבות: ב-19 ביולי 2000, שני בני נוער הומואים ניתלו באירן, כשפשעם היחיד היה היותם הומואים.

עקרונות אלה לא נלקחים "מחוץ להקשרם", כפי שטוענים רבים מסנגורי האיסלאמיזם: הם רעיונות מרכזיים באמונה ובמוסר של מיליוני מוסלמים, ונלמדים בימים אלה כחלק מתכנית הלימודים הרגילה במערכות חינוך איסלאמיות רבות במזרח התיכון כמו גם במערב. יתר על כן, אין ספר לימוד איסלאמי רשמי אחד הסותר את הקטעים שציטטתי, או מספק להם חלופה כלשהי. לפיכך התבהר לי כי האידיאולוגיה הסלפית היא האחראית העיקרית על מה שמכונה "התנגשות התרבויות". כתוצאה מכך, בחרתי להיאבק בסלפיזם באמצעות חשיפתו ומתן חלופה שוחרת שלום ופרשנות מחמירה לא פחות של הקוראן.

באופן טבעי, גישתי הרפורמיסטית מאתגרת עקרונות סלפיים מבוססים היטב, ומובילה את חסידי האיסלאם הסלפי לדחות אותי. מדוע? לא שיניתי את הקוראן עצמו. שיטתי היא פשוט של פרשנות בגוף הטקסט, ולפיה קטעים מסוכנים מסומנים ומפורשים מחדש באופן בלתי אלים. הוספתי פרשנויות אלה לקטעי מפתח בקוראן, וניתן להשיג דוגמאות להן בחינם ובקלות. למעלה מחמש-עשרה שנים אני מנסה להציג את השקפותיי במסגדים במזרח התיכון, כמו גם בקהילתי המקומית במערב, אך נתקלתי בעוינות בלתי מתפשרת של רוב המוסלמים הסלפיים בשני האזורים. מוסלמים החיים במערב - המתעקשים כלפי אנשים זרים שהאיסלאם היא "דת של שלום" והנהנים מחופש הביטוי אותו הם דורשים ממארחיהם המערביים - איימו עליי ברצח ושריפה. היה עליי לבחור בין קבלת ההשקפות האלימות הסלפיות לבין דחייתי על ידי הרוב המכריע של אחיי המוסלמים. בחרתי באפשרות השנייה.

למרות שהאיסלאם הקיצוני התחיל להתחזק בשנות השבעים, הוא לא חדר כה חזק עד לאחרונה. בשנות התשעים המוקדמות הסתקרנו אנשים רבים מרעיונותיי, ורק מיליטנטים ספורים איימו עלי באלימות. יום אחד, לאחר שנשאתי דרשת יום שישי שלווה, צעדתי לכיוון הבית עם חבר. להפתעתי, מספר אנשים רצו אחריי וזרקו עלינו אבנים מאחור, על מנת להרתיע אותי מלחזור ולדבר באותם מסגדים. עם חלוף הזמן, התנהגות אלימה ומאיימת זו הפכה לנפוצה יותר. ד"ר וואפה סולטן בארה"ב, עבדול פתאח במצריים, ורבים אחרים קיבלו וממשיכים לקבל איומים ברצח. לאחרונה, ד"ר נוואל אל-סעדאווי, הוגת דיעות מוסלמית ליברלית ופעילת זכויות נשים במצריים - נאלצה לברוח ממצריים בגלל הצהרותיה הפומביות. ד"ר רשאד ח'ליפה נרצח בארה"ב לאחר שפירסם את פרשנותו שלו לקוראן, שהייתה פחות אלימה מזו המסורתית. במצריים, ד"ר פרג' פודה נורה למוות לאחר שפירסם גינויים לג'יהאדיסטים. זוכה פרס נובל המצרי נג'יב מחפוז נדקר בצווארו עקב כתיבת ספרו "אוולאד הרטנה" ("בני שכונתנו"), שנתפס בידי הסלפיסטים כחילול הקודש. והרשימה ממשיכה עוד ועוד. ובכל זאת, רוב החברים בקהילות מוסלמיות רבות מאמצים את העקרונות האלימים של האיסלאמיסטים.

שטיפת המוח הסלפית פועלת באמצעות המילה הכתובה בשילוב הנחייה קפדנית. היא מפתה בצורה אדירה. היא שינתה אותי במהירות לג'יהאדיסט. לטקסטים סלפיים מקודשים יש השפעה חזקה על מיליונים של חסידים מוסלמים ברחבי העולם, והטרור הוא רק תסמין אחד של המחלה הסלפית. התורה הסלפית, הנמצאת בשורש העימות בין המערב לאיסלאם, מציבה איום קיומי לכולנו - כולל מוסלמים. אכן, הסלפיזם שודד ממוסלמים צעירים את נשמתם, הוא מפנה קהילות במערב נגדם, והוא עלול להסתיים במלחמת אזרחים כאשר מוסלמים מנסים לכפות את ה"שריעה" בארצות המארחות אותם. פרשנות שוחרת שלום לאיסלאם אפשרית, אך המימסד הסלפי חוסם כרגע רפורמה דתית מתונה. על העולם התרבותי להכיר בסכנה הכבירה שמציב האיסלאם הסלפי. עליו ללמוד את הנושא, לאזור אומץ ולהתאחד אם ברצונו להגן הן על דור של מוסלמים צעירים והן על שאר האנושות מפני התוצאות ההרסניות של אידיאולוגיה מיליטנטית זו.