כופרים וכפירות (1874)

רוברט גרין אינגרסול

תרגם: שלומי טל

(באדום - הערות של המתרגם, בכחול - טקסט שהודגש על ידי אתר 'חופש')
המקור באנגלית

רוברט גרין אינגרסול נולד בשנת 1833. הוא שירת כקצין בצבא מדינות הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית (המלחמה על שחרור העבדים השחורים - אינגרסול היה בצד שנגד העבדות). הוא עבד כעורך דין ואף היה מועמד למושל מדינת אילינוי בארה"ב. הוא נלחם בדת ובאמונה התפלה בכל כוחו. הוא אמר: "אינני מנסה להרוס עולם אחר, אני מנסה למנוע מאנשי הדת להרוס את העולם הזה." אינגרסול פעל למען חופש המחשבה, שוויון הגזעים וזכויות הנשים. לעניין הנשים הוא אמר: "כמעט כל הדתות תלו את כל הרע בעולם בחטאה של אישה. כמה אצילי הדבר הזה. ואם זה נכון, אני מעדיף לחיות עם האישה שאני אוהב בעולם מלא צרות מאשר לחיות בגן עדן עם גברים בלבד." כאשר ביקשו ממנו לתרום לבנייה מחדש של כנסייה בפטיסטית שנהרסה בסערה, ענה: "עמדתי היא שאם ה' אלוהי ישראל רוצה כנסייה בפטיסטית, עליו לשנות את כיוון הרוח ולהשיב את הכנסייה הקודמת על כנה." הכמרים ניסו להשחיר את דמותו אך לא צלחה ידם, מאחר שחייו היו נקיים לגמרי - הוא היה בעל אוהב ואב מסור לשתי בנות. אמונתו הייתה זו: "האושר הוא הטוב היחיד, התבונה היא הלפיד היחיד, הצדק הוא הפולחן היחיד, האנושיות היא הדת היחידה והאהבה היא הכומר היחיד." אינגרסול נפטר בשנת 1899.

הרקע למאמר מאת המתרגם נכתב בסיועו של ביל שולץ, מאתר Infidels.org‏. (ביל שולץ הוא מזכיר האתר הנ"ל שתרם רבות באיסוף החומר לאתר.) רוברט אינגרסול קרא בעיתון של שיקגו על האשמות כפירה כנגד כומר פרסביטרי ('פרסביטרי' או 'פרסביטריאני' פירושו - של הכנסיה הפרסביטרית/הפרסביטריאנית: זרם פרוטסטנטי בנצרות) בשם דייוויד סווינג (Swing), והחליט להוקיע את מושג הכפירה ולהראות כי אינו אלא רדיפת מיעוטים. שני אנשים מוזכרים כאן בנוסף: רוברטי קולייר היה אוניטרי, נוצרי שהאמין באל אחד ולא בשילוש; סטיוארט מיל פיתח תיאוריה של תועלתנות, שלפיה המושג "טוב" אומר: מה שמביא את האושר הרב ביותר למספר האנשים הגדול ביותר (בניגוד לתנ"ך). לבסוף זיכתה הכנסייה הפריסבטרית את סווינג מאשמה. היהדות, אם אתם שואלים, תפורה מאותה רקמה (הכוונה היא ליהדות האורתודוקסית, החרדית, כמובן). פילוסופיות כמו "תועלתנות" נדחות על הסף משום שהן הומניסטיות, כלומר רואות את האדם ולא את האל כמרכז העולם. וללא ספק ידועה לנו גישתם של החרדים לגבי האבולוציה. חז"ל אמרו: אם הראשונים כמלאכים הרי אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם הרי אנו כחמורים. וכן: דור הולך ופוחת, הדור הזה ננס הרוכב על ראש הענק. בקיצור, ממש כמו בנצרות, תאוריה של דבולוציה, של הידרדרות במהלך הדורות. וכאן עליי לספר לכם אודות חילוף מכתבים עם איזשהו תאיסט. הוא אמר לי: "אנחנו צריכים לשמור מצוות כמו ששמרו אבותינו," ועניתי לו: "הלא שמעת על דבר שנקרא אבולוציה? בגלל שאבי עשה שטויות בחייו, זה אומר שאני צריך לחזור על אותן שטויות? לא! תפקידנו להתפתח, להתעלות על הדורות הקודמים."

חופש - מילה אשר בלעדיה כל המילים הן הבל

כל מי שיש לו דעה משלו והוא מבטא אותה בכנות, יואשם בכפירה. הכפירה היא מה שהמיעוט מאמין בו; זהו השם שנותנים בעלי הכוח לדוקטרינת החלשים. המילה נולדה מהשנאה, מההתנשאות ומהאכזריות של אלה שאוהבים את אויביהם, של אלה אשר בקבלם מכה על הלחי האחת מגישים את הלחי השנייה. המילה הזו נולדה מהעבדות האינטלקטואלית בעידנים הפאודליים של המחשבה. היא הייתה פתגם אשר שימש במקום ויכוח. מתחילת הספירה הנוצרית, כל אומנות נוצלה וכל עונש שאפשר להעלותו על הדעת הונחת כדי לכפות על כל האנשים להחזיק באותן הדעות הדתיות. המאמץ הזה נולד מהרעיון כי אמונה מסוימת הכרחית להצלת הנשמה. ישו לימד, והכנסייה עודנה מלמדת, שחוסר האמונה הוא הפשע החשוך ביותר. אלוהים אמור לשנוא שנאה בלתי מוגבלת ובלתי מעורערת כל כופר על פני הארץ, והכופרים אשר נפטרו נחשבים כסובלים בזה הרגע את סבל הארורים. הכנסייה רודפת את החיים, ואלוהיה שורף לנצח נצחים את המתים.

נטען שאלוהים כתב ספר הקרוי התנ"ך, ובאופן כללי מודים שהספר הזה קצת קשה להבנה. כל עוד לכנסייה היו כל עותקי הספר, והאנשים לא הורשו לקרוא בו, הייתה יחסית כפירה מעטה מאוד בעולם; אך כאשר הודפס ונקרא, אנשים החלו נחלקים בכנות על כוונתו. כמה מהם היו עצמאים ואמיצים דיים לתת לעולם את מחשבותיהם האמיתיות, ולהכחדת האנשים הללו השתמשה הכנסייה בכל כוחה. פרוטסטנטים וקתולים התחרו אלה באלה בפעולת העבדת הדעת האנושית. למשך תקופות הם היו בני פלוגתא במאמץ הידוע לשמצה לנקות את הארץ מאנשים ישרים. הם התנחלו בכל ארץ, בכל עיר, בכל עיירה, בכל בקתה ובכל משפחה. הם פנו לתשוקות הרעות ביותר של לבב אנוש. הם זרעו את זרעי המחלוקת והשנאה בכל ארץ. אח הוקיע אח, נשים הלשינו על בעליהן, אמהות האשימו את ילדיהן, בורות האסורים התמלאו בחפים מפשע; דמם של הטובים והישרים נרקב באחיזת השלשלאות; הלהבות טרפו את האמיצים, ובשם האל הרחמן עד מאוד בניו הודברו ברעב, בחרב ובאש. על פני הגלים הפרועים של הקרב עלה וירד הדגל של ישו הנוצרי. למשך אלף ושש מאות שנה היו בגדי הכנסייה אדומים מדם החפים מפשע. גאונותם של הנוצרים נוצלה להמצאת עונש חמור דיו כדי להטילו על נוצרים אחרים שביושר ובכנות חלקו עליהם בכל נקודה שהיא.

תנו לכל כנסייה אורתודוקסית את העוצמה, והיום הם יענישו על הכפירה באמצעות השוט, השרשרת והאש. כל עוד חושבת כנסייה על אמונה מסוימת כנחוצה לישועה, לאורך כל אותו זמן היא תהרוג ותשרוף אם יש בידיה העוצמה. למה תרחם הכנסייה על אדם אשר אלוהיה שונא אותו? למה תגלה רחמים כלפי כופר טוב לב ואצילי שאותו ישרוף אלוהיה באש הנצח? למה יהיה נוצרי טוב יותר מאלוהיו? בלתי אפשרי לדמיון לדמות אכזריות גדולה יותר ממה שביצעה הכנסייה. כל עצב בגוף האדם היכול לשאת בסבל נמצא ונגע (כלומר, נגעו בו, בכל עצב).

ייזכר נא כי כל הכנסיות רדפו את הכופרים לפי מידת עוצמתן הגדולה ביותר. הסובלנות גדלה רק בזמן ובמקום אשר בו התמעט כוחה של הכנסייה. מאוגוסטינוס ועד עתה נשארה רוח הנוצרים אותו הדבר. קיים אותו חוסר סובלנות, אותה שנאה בלתי נדלית לכל אלה החושבים מחשבה עצמאית (החושבים בעצמם ולא מקבלים דוגמה כנסייתית), ואותה הנחישות לרמוס מן המוח האנושי כל ידע שאינו מתיישב עם אמונה נבערת.

כל כנסייה מתחזה כאילו יש לה התגלות מהאל, ושאותה התגלות חייבת להינתן לאנשים באמצעות הכנסייה; שהכנסייה פועלת באמצעות כמריה, ושעל בני תמותה רגילים להסתפק בהתגלות - לא מאלוהים - אלא מהכנסייה. אילו נכנעו האנשים לטיעון המחוצף הזה, ודאי הייתה רק כנסייה אחת, וכנסייה זו לא הייתה יכולה להתקדם. אולי הייתה נסוגה, מכיוון שאין הכרח לחשוב או לחקור כדי לשכוח. ללא כפירה לא הייתה שום התקדמות.

הסוג הגבוה ביותר מהנוצרים האורתודוקסיים אינו שוכח, וגם אינו לומד. הוא לא מתקדם ולא נסוג. הוא מאובן חי המשובץ בתוך הסלע הזה הקרוי אמונה. הוא אינו משקיע כל מאמץ לשפר את מצבו, משום שכל כוחו מותש ממניעת אחרים מלשפר את מצבם. משאלת ליבו הנעלית היא להכריח את כל האחרים לאמץ את אמונתו, וכדי להשלים את המטרה הזו הוא מוקיע את המחשבה החופשית כפשע, ולפשע הזה הוא קורא כפירה. כשהייתה לו עוצמה, הייתה הכפירה המילה האיומה והמאיימת ביותר. פירושה היה חרם, גלות, מאסר, עינויים ומוות.

בימים הללו היו הצלב ומיטת העינויים בני לוויה אשר לא ניתן להפרידם. לצד ספר התנ"ך הפתוח נעמדו החרב והגחלים. לאחר שלא הסתפקו בשרפת כופרים כאלה בעודם חיים, הם אף שפטו את המתים, כדי שתוכל הכנסייה לשדוד את נשותיהם ואת בניהם. רכושם של כל הכופרים הוחרם, ובגין זאת הם האשימו את המתים בכפירה - בהכתימם כביכול את עפרם - לצורך כך שהכנסייה תוכל לאחוז בלחם היתומים. אנשי דת מלומדים דנו בעקרונות עקירת לשונות הכופרים לפני שרפתם, והדעה הכללית הייתה שכך צריך לעשות כדי שהכופרים, על ידי פליטת דברי כפירה, לא יוכלו לזעזע את הנוצרים אשר שרפו אותם. בתערובת של אימתנות ונצרות התעקשו הכמרים כי על הכופרים להיצלות על אש קטנה, כדי שיינתן להם זמן נוסף לחזור בתשובה.

לא פלא כי ישו הנוצרי אמר: "לא באתי לעשות שלום, כי אם חרב."

כל כומר החשיב את עצמו כסוכן האלוהים. הוא ענה על כל השאלות על דרך הסמכות, ולהתייחס אליו בחוסר כבוד היה עלבון לאלוהים. איש לא נדרש לחשוב, אך הכל נצטוו לציית.

בשנת 1208 נוסדה האינקוויזיציה. אחרי שבע שנים ציוותה המועצה הלטראנית הרביעית על כל המלכים והשליטים להישבע שבועה כי יכחידו את הכופרים ממחוזותיהם. חרב הכנסייה הוצאה מנרתיקה, והעולם היה נתון לרחמיהם של כמרים נבערים ונרגזים, שעיניהם סעדו את המכאובים אשר הם הטילו. בפועלם, כך האמינו או עשו את עצמם מאמינים, תחת צו האל; בגירוי על ידי תקוות הפרס האין-סופי בעולם הבא; בשונאם את הכופרים בכל טיפת דמם הבהמי; פראים מעבר לכל תיאור, נעדרי רחמים מעבר לכל דמיון - הכמרים הללו הידועים לשמצה, במין שמחה משוגעת, עטו על הקורבנות חסרי הישע של זעמם. הם כתשו את עצמותיהם במגפי הברזל שלהם; הם קרעו את בשרם הרועד בקרסים וצבתות ברזל; הם חתכו את שפתיהם ואת תריסי עיניהם; הם עקרו את ציפורניהם, ולתוך בשרם המדמם תקעו מחטים; הם קרעו את לשונותיהם; הם כיבו את עיניהם; הם מתחו את איבריהם; הם ניסרו אותם בעודם חיים; הם צלבו אותם כשראשם כלפי מטה; הם חשפו אותם לבהמות פרא; הם העלו אותם על המוקד; הם לעגו לבכיותיהם ולאנחותיהם; הם שדדו את בניהם, ואחר התפללו לאלוהים שיסיים את המלאכה הקדושה בגיהינום.

מיליונים על גבי מיליונים הוקרבו על מזבח הדעה הקדומה. הקתולי שרף את הלותרני, הלותרני שרף את הקתולי, האפיסקופלי עינה את הפרסביטרי, הפרסביטרי עינה את האפיסקופלי. כל כת הרגה ככל אשר יכלה מהאחר, וכל נוצרי חש חובה להכחיד כל נוצרי אחר שהתכחש לשבריר מאמונתו.

בימיו של הנרי השמיני - המייסד האדוק והמוסרי ההוא של הכנסייה האפיסקופלית - העביר הפרלמנט האנגלי חוק בשם "החוק להסרת ריבוי הדעות". בחוק הזה הוצג מה שחייב הנוצרי הטוב להאמין בו:

ראשית, שהסקרמנט הוא הגוף והדם האמיתיים של ישו הנוצרי. (סקרמנט = טקס דתי נוצרי. הכוונה לאכילת הלחם ושתיית היין. פולחן מיתרא, בקיצור...)

שנית, שגופו ודמו של ישו הנוצרי הוא בלחם, ודמו וגופו של ישו הנוצרי הוא ביין.

שלישית, שאסור לכמרים להתחתן.

רביעית, שנדרי הצניעות מחייבים לתמיד.

חמישית, שהמיסות הפרטיות חייבות להימשך,

ושישית, שחייבים להתוודות לאוזנו של הכומר.

האמונה הזו נעשתה לחוק, כדי שכל האנשים ידעו במה עליהם להאמין בקריאה פשוטה של ספר החוקים. הכנסייה שנאה לראות את האנשים מתישים את מוחם במחשבה על הנושאים הללו. יותר טוב נחשב כי האמונה תיקבע על ידי הפרלמנט, כך שמה שאין לו ראיות ייקבע בכוח. העונש על הכחשת העיקר הראשון היה מוות באש. על הכחשת כל עיקר אחר, מאסר, ועל הפשע השני, מוות.

תשומת לבכם נקראת לששת העיקרים הללו, שנקבעו בימי שלטונו של הנרי השמיני ועל ידי כנסיית אנגליה, פשוט מפני שהכנסייה אינה מאמינה באף אחד מן העיקרים האלו כיום. אילו החוק שקבעה הכנסייה אז היה נאכף היום, כל אפיסקופאלי היה מועלה על המוקד.

חוקים דומים נחקקו ברוב המדינות הנוצריות, שהרי כל הכנסיות האורתודוקסיות האמינו באמונה חזקה כי אפשר לחוקק את האנושות לגן עדן (כלומר, להביא אנשים לגן עדן באמצעות חוקים). לפי אמונת כל הכנסיות, העבדות מובילה לגן עדן, החירות מובילה לגיהינום. נטען שאלוהים ייסד את הכנסייה, וכי הכחשת סמכות הכנסייה היא בגידה באל, ועל כן כריתת ברית עם השטן. עינוי חייל השטן והשמדתו הייתה חובה שלא הזניח אותה שום נוצרי. אין דבר מתוק מקבלת התודה מאלוהים על הריגת אויביך. עירוב כזה של רווח ונקם, של גן עדן לעצמך וגיהינום לשונאיך, הוא פיתוי שהנוצרי הרגיל אינו עומד בו לעולם.

לפי התאולוגים, האל, אבי כולנו, כתב מכתב לבניו. הבנים תמיד נחלקו קצת באשר לכוונת המכתב הזה. כתוצאה מהחלוקות הכנות הללו החלו האחים לשסף אלו את ליבות אלו. בכל ארץ שבה מכתב האלוהים נקרא, הילדים אשר להם ולמענם נכתב - נתמלאו בשנאה ובזדון. הם כלאו ורצחו אלו את אלו, ואלו את הנשים ואת הילדים של אלו. בשם האל בוצע כל פשע אפשרי ונעשתה כל חרפה אשר אפשר להעלות על הדעת. גברים אמיצים, נשים עדינות ואוהבות, נערות יפות ותינוקות צוחקים הודברו בשם ישו הנוצרי. למשך יותר מחמישים דורות נשאה הכנסייה את הנס השחור. נקמתה נמדדה רק לפי עוצמתה. בכל שנות הכלימה הללו לא קיבל שום כופר חנינה. בלב רשע היא שנאה; באחיזה צרת עין היא אחזה; במלתעות דרקון היא טרפה; חסרת רחמים כרעב וכאש, במצפון של נחש: כזו היא ההיסטוריה של כנסיית האלוהים.

אינני אומר, ואינני מאמין, שהנוצרים רעים כאמונותיהם. למרות הכנסייה והדוגמה, היו מיליוני גברים ונשים כנים לצווים הנשגבים והנדיבים ביותר של לבב אנוש. הם היו כנים לדעותיהם, ובביטול ובהתמדה אשר אין עולה עליהם הם עמלו וסבלו לישועת אנשים. חדורי רוח הקרבה, בהאמינם כי במאמץ אישי הם יכולים להציל אף כמה נשמות מהצל האין-סופי של הגיהינום, הם עברו בשמחה כל קושי והקלו ראש בכל סכנה. ועם זאת, למרות זאת, הם האמינו כי הטעות הכנה היא פשע. הם האמינו כי התנ"ך הכריז כך, והם האמינו כי כל חסרי האמונה אבודים לנצח. הם האמינו כי הדת היא מהאל וכל כפירה היא מהשטן. הם הרגו כופרים בהגנה על נשמותיהם ועל נשמות בניהם. הם הרגו אותם מפני שהם, בהתאם לרעיונם, אויבי האל, ומפני שהתנ"ך מלמד שדם הכופר הוא קורבן מקובל ביותר בשמיים.

הטבע מעולם לא פקד אם אוהבת לזרוק את ילדה לגנגס. הטבע מעולם לא פקד על אנשים להדביר זה את זה על חילוקי דעות בנוגע להטבלת פעוטות. את הפשעים האלה יצרו דתות המלאות בכל אשר הוא חסר הגיון, אכזרי ומחריד. הדתות הללו נוצרו לכל היותר על ידי בערות, רודנות וצביעות. תחת הרושם שהשליט והיוצר האין-סופי של היקום ציווה על השמדת הכופרים והמינים ביצעה הכנסייה את כל הפשעים האלו.

גברים ונשים נשרפים בשל מחשבתם שיש רק אל אחד; שאין אלוה כלל; שרוח הקודש צעירה מהאל; שהאל קצת יותר זקן מבנו; בשל דרישתם שמעשים טובים יושיעו אדם ללא אמונה; שהאמונה תועיל ללא מעשים טובים; בשל הצהרתם כי תינוק מתוק לא יישרף לנצח מפני שהוריו לא טרחו שירטיב כומר את ראשו; בשל דיבורם על אלוהים כאילו יש לו אף; בשל הכחשתם כי ישו היה האב של עצמו; בשל אמירתם כי שלוש דמויות, כאשר מחברים אותם נכונה, שוות יותר מאחת; בשל אמונתם בבית הטיהור; בשל הכחשת מציאות הגיהינום; בשל עשייתם כאילו כמרים יכולים למחול על חטאים; בשל הטפתם כי אלוהים הוא תמצית; בשל הכחשתם שמכשפות טסות באוויר על מקלות; בשל הטלת ספק באשר לסטיית הלב האנושי; בשל לעגם על חסד לא עצור, על גורל קבוע מראש ועל ישועה פרטיקולרית (דוקטרינה נוצרית, אינני יודע מהי אומרת בדיוק); בשל הכחשתם שלחם טוב יכול להיעשות מגופו של איש מת; בשל טענתם כאילו האפיפיור אינו מנהל את העולם הזה עבור אלוהים, במקום אלוהים; בשל חילוק דעתם על קבלת סליחות בתיווך (המחלוקת האם ניתן שאדם ימחל על חטאיו של אחר); בשל מחשבתם כי מרים הבתולה נולדה ככל האדם; בשל מחשבתם כי צלעו של אדם לא הספיקה כדי לבנות אשה במידה טבעית; בשל הכחשתם שאלוהים השתמש באצבעו כעט; בשל טיעונם שהתפילות אינן נענות ושהמחלות אינן נשלחות להעניש על כפירה; בשל הכחשת סמכות התנ"ך; בשל החזקת תנ"ך ברשותם; בשל נוכחותם במיסה, ובשל סירובם להיות נוכחים; בשל נשיאת צלב, ובשל סירוב לשאתו; בשל היותם קתולים, ובשל היותם פרוטסטנטים; בשל היותם אפיסקופלים, פרסביטרים, בפטיסטים או קווייקרים. בקיצור, כל מעלה הייתה לפשע, וכל פשע למעלה. הכנסייה שרפה את הכנות ונתנה שכר לצביעות. וכל זאת מפני שכך צווה בספר - ספר שאנשים נצטוו להאמין בו עוד לפני שידעו מילה אחת הכתובה בו. הם למדו כי להטיל ספק באמיתות הספר הזה - אפילו לחקור אותו - הוא פשע עצום כל כך עד כי אי אפשר למחול עליו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

התנ"ך היה הרודף האמיתי. התנ"ך שרף כופרים, בנה בתי אסורים, ייסד את האינקוויזיציה ודרך על כל חירויות האדם.

כמה זמן, הוי כמה זמן יעבוד האדם לספר? כמה זמן ישתטחו על האבק למול האגדות הנבערות של העבר הברברי? כמה זמן, הוי כמה זמן ירדפו אחרי רוחות רפאים בחושך העמוק יותר מן המוות?

לרוע מזלו של העולם, בתחילת המאה השש עשרה איש בשם ז'ראר שובן נשא את ז'אן לפראנק, ועוד לרוע מזלו של העולם, פרי נישואיהם היה בן בשם ז'אן שובן, אשר התפרסם אחר כך בתור ג'ון קלווין, מייסד הכנסייה הפרסביטרית.

האיש הזה טבע חמישה כבלים למוח. לכבלים אלו קרא עיקרים. זאת אומרת, גורל קבוע מראש, ישועה פרטיקולרית, סטייה מוחלטת, חסד לא עצור והישארות הצדיקים. סביב צווארו של כל מאמין הוא הרכיב קולר הנוצץ לאור עקרונות הברזל החיים הללו. נוכחות כל העקרונות האלה בקולר היא עדיין מבחן האורתודוקסיות בכנסייה אשר ייסד. האיש הזה בסערת עלומיו נבחר למשרת המטיף של ז'נווה. מייד, יחד עם פארל, הכין הצהרה דחוסה של הדוקטרינה הפרסביטרית, וכל אזרחי ז'נווה הוכרחו תחת איום הגירוש להישבע על אמונתם בהצהרה זו. על הצעד הזה העיר קלווין בתמימות רבה כי הוא הביא סיפוק רב. לאיש אחד בשם קארולי הייתה התעוזה לחלוק על דעתו של קלווין. בשל החרפה הזו הוא גורש.

כדי להראות לכם אילו נושאים גדולים העסיקו את קלווין, די לציין שהוא דן בהתלהבות רבה בשאלה האם לחם הקודש צריך להיות חמץ או לא. הוא קבע חוקים לגבי סוג תפירתם של בגדי האזרחים וחוקים המסדרים את הרגלי אכילתם, וכל אשר מלבושיהם לא לפי אופנת קלווין לא הורשו להשתתף בסקרמנט. לבסוף עייפו אנשים מרודנותו התאולוגית הקטנונית וגירשו את קלווין. ואולם תוך שנים מעטות הוא נקרא לחזור והתקבל בהתלהבות כבירה. אחרי זה הפך לעליון, ורצונו של קלווין נהיה לחוק של ז'נווה.

תחת שלטונו המיטיב נערף ראשו של ג'יימס גריאה (Gruet) מפני שכתב כמה שירי חול. המילה הקטנה נגד קלווין או נגד הדוקטרינות המגוחכות שלו זיכתה בעונש כפשע.

בשנת 1533 נשפט איש בוויין (בצרפת; ולא וינה שבאוסטריה) על ידי הכנסייה הקתולית בעוון כפירה. הוא הורשע ונידון למוות בשרפה. שפר גורלו וברח. כשרודפים אחריו כלבי המשטרה של חוסר הסובלנות הוא ברח לז'נווה להגנתו. יונה אשר ברחה מניצים ביקשה מקלט בקן של עיט. הפליט הזה מפני אכזריותה של רומא ביקש מקלט מז'אן קלווין, אשר כתב ספר בעד סובלנות דתית. סרבייט (Serviettes) שכח שאת הספר כתב קלווין כשהיה במיעוט; שהוא נכתב בחולשה ויישכח במצב של עוצמה; שהוא נוצר מפחד ולא מעיקרון. הוא לא ידע שקלווין גרם למעצרו בוויין, בצרפת, ושלח עותק של החיבור, שנחשב לכפרני, לארכיבישוף. הוא לא ידע אז כי קלווין הפרוטסטנטי פעל כאחד מבלשי הכנסייה הקתולית והכשיר את האשמתו בכפירה. בלא ידיעה על הכלימה המבעיתה הזו הוא נכנס תחת חסותו של אותו קלווין ממש. יוצר האמונה הפרסביטרית גרם לסרבייט להיעצר על כפירה. הוא נשפט. קלווין היה מאשימו. הוא הורשע ונידון למוות בשרפה. בבוקר היום הגורלי ראה אותו קלווין, וסרבייט, הקורבן, ביקש סליחה מקלווין, הרוצח. סרבייט נקשר למוקד, והגחלים הוצתו. הרוח נשאה את הלהבות קצת הרחק מגופו, כך שהוא נצלה לאיטו למשך שעות. ללא הועיל הוא התחנן למוות מהיר. לבסוף עלו הלהבות סביב גופו; מבעד לעשן ואש ראו רוצחיו פנים לבנות ואמיצות. והם צפו עד שאדם נהיה לגוש מפוחם ומפויח.

החירות גורשה מז'נווה, ודבר מלבד פרסביטריות לא נשאר. הכבוד, הצדק, הרחמים, התבונה והצדקה כולם הוגלו; אך חמשת העיקרים של גורל קבוע מראש, ישועה פרטיקולרית, חסד לא עצור, סטייה מוחלטת וההישארות הבטוחה של הצדיקים נשארו במקום זאת.

קלווין ייסד תאוקרטיה קטנה, על פי דגם התנ"ך, והצליח להעמיד את הממשלה השנואה ביותר שהתקיימה אי פעם, פרט לזו אשר ממנה הועתקה.

כנגד כל חוסר הסובלנות הזה הרים איש אחד, כומר, את קולו. ראוי שלא יישכח שם האיש הזה לעולם. היה זה קסטאליו (Castalio). לאיש האמיץ הזה היה הטוב והאומץ להצהיר על יושרה של השגיאה הכנה. ייתכן כי אין אפשרות להחמיא לו מחמאה גדולה יותר מאשר לומר, שקסטאליו היה הפכו של קלווין בכל הדברים. לבקש את זכות המשפט האישי נחשב לפשע, וקלווין גירש את קסטאליו מז'נווה. הוא הוקיע אותו כבן השטן, ככלבו של השטן, כבהמה מן הגיהינום, כאחד אשר בדבר הכפירה האיום על יושרה של השגיאה הכנה כאילו צלב את ישו מחדש (בכך שהצביע על שגיאה בכתבי הקודש, כאילו צלב את ישו מחדש), והוא רדף אותו עד שהצילו המוות.

על שמו של קסטאליו הכביר קלווין כל פתגם, עד שכמעט השביע את זדונו וכל דמיונו נגמר. אי אפשר להעלות על הדעת כיצד טבע אנוש מסוגל להתעוות עד כדי רדיפת אדם בזדוניות של שטן, רק משום שהוא טוב, ישר ונדיב.

קלווין היה בעל צבע עור חיוור וחסר דם, רזה, חולני, רגזן, דכאוני, חסר סבלנות, שחצן, רודני, חסר לב וידוע לשמצה. הוא היה תרכובת מוזרה של מוסר נקמני, סלחנות זדונית, צדקה אימתנית, צניעות שחצנית ומין צדק של גיהינום. במילים אחרות, הוא היה קרוב להיות כמו האל של התנ"ך עד כמה שבריאותו התירה לו. ברם, הדבר הטוב ביותר בפרסביטרים של ז'נווה היה שהם הכחישו את כוחו של האפיפיור, והדבר הטוב ביותר באפיפיור היה שלא היה פרסביטרי.

הדוקטרינות של קלווין התפשטו במהירות ואומצו בהתלהבות על ידי המונים ביבשת; אך סקוטלנד נהייתה תוך כמה שנים המבצר האמיתי של הפרסביטריות. הסקוטים הצליחו לייסד אותו הסוג של תאוקרטיה שפרחה בז'נווה. הכמורה לקחה על עצמה את הבעלות ואת השליטה על כל אחד וכל דבר. אי אפשר להגזים בתיאור ההשפלה הנפשית והאמונה התפלה של אנשי סקוטלנד במשך שלטון הפרסביטריות. הכופרים ניצודו ונטרפו כאילו היו בהמות פראיות. השיגעון הדכאוני של הפרסביטריות שלט על רוב האנשים. הם התייחסו לכמריהם כיחס היהודים למשה ולאהרון. הם האמינו שהם הנציגים המיוחדים של אלוהים, וכי כל מה שהם קבעו בסקוטלנד נקבע לגן עדן. לא היה חלקיק אחד של חופש אינטלקטואלי. שום איש לא הורשה לחלוק על הכנסייה, או אף לסתור דברי כומר. אילו שמרה הפרסביטריות על עליונותה הייתה סקוטלנד מאוכלסת היום בפראים.

הרוח הנקמנית של קלווין תפסה שליטה על הפוריטנים וגרמה להם להאדים את אדמת העולם החדש בדם האמיץ של אנשים ישרים. בדבקותם לחמשת העיקרים של קלווין, גם הם ייסדו ממשלות לפי לקחיו של התנ"ך. גם הם קבעו עונש מוות על ביטוי המחשבה הכנה. גם הם האמינו בעליונות כנסייתם והשקיעו את כל כוחם לקלל את הארץ בעריצות רוחנית שהייתה ידועה לשמצה ומגוחכת. הם האמינו כמו לותר כי סובלנות אוניברסלית היא שגיאה אוניברסלית, ושגיאה אוניברסלית היא גיהינום אוניברסלי. הסובלנות הוקעה כפשע.

למזלנו הייתה לציוויליזציה השפעה מרככת אף על הכנסייה הפרסביטרית. הרוח הפראית של הקלוויניזם נכנעה במידת מה להשפעה האצילה של האומנויות והמדעים. אמת, האמונה הישנה נשארת באופן כללי כפי שהיא נכתבה, אך בהסכמה שבשתיקה היא נחשבת לשריד מהעבר. צעקת ה"כפירה" הולכת ונחלשת וכתוצאה מכך העזו כומרי הכת הזו מפעם לפעם לבטא ספקות באשר לשילוח הפעוטות לגיהינום ובאשר לדוקטרינת הסטייה המוחלטת. העובדה היא שהרעיונות הישנים נהיו קצת חד-גוניים לאנשים. לחטאו של אדם הראשון ולתוכנית של הישועה ושל החסד הלא עצור החל להיות צליל מוכר. המטיפים סיפרו את הסיפורים הישנים בעוד הקהילות ישנות (בזמן שבאי הכנסייה נרדמים. כמו הרצאות של רבנים, אין הבדל...). חלק מהכמרים התעייפו מהסיפורים האלה בעצמם. חמשת העקרונות נהיו משעממים, והם הרגישו שדבר מלבד חסד לא עצור לא יוכל לסבול את החזרה האין-סופית הזו. העולם החיצוני היה מלא בקידמה ובהתפתחות. ובכל כיוון התקדמו האנשים, בעוד שהכנסייה המעוגנת לאמונה נרקבה בעצלתיים בחוף. כיתות אחרות, חדורות קצת רוח חקירה, צצו בכל מקום, בעוד שהתיבה הפרסביטרית העתיקה נחה על אררט של העבר, גדושה במפלצות התאולוגיות של עידן אחר.

בפיתוי נפלאות העולם החיצון והישגי המידע, בכמיהה אחר הדופק והחום של הצעד העצום של המין האנושי, חלק מהכמרים של הכת השמרנית הזו הוכרחו, על ידי חוש לא עצור, לומר כמה מילים בהרמוניה עם הרעיונות המפוארים של היום.

במקרים רבים כמעט העירו פליטות הפה הללו כמה מהחברים כך שהם, בשפשוף עיניים, שאלו בקול חלוש האם אין הרעיונות המפוארים האלה קצת כפרניים. הכמרים האלו מצאו כי ממש באותה מידה ש... שהאורתודוקסיות שלהם קטנה, כך קהילותיהם גדלו. אלה שעסקו בעיקר הטהור והבתולי מצאו עצמם מראים את חמשת העיקרים לפחות שומעים מאשר עיקרים. האורתודוקסים האמיתיים, שנפגעו עד שיגעון מהאמת המרה הזו, מהניגוד המכעיס הזה, מהעובדה המטרידה, העלו את צעקת הכפירה, והם חושבים שיוכלו בצעקה זו לחתום את שפתיהם של אנשים ישרים. אחד הכמרים הפרסביטרים, אחד אשר נהנה ממותרות המחשבה הישרה ומההתעלות האמיתית של ביטוייה, כבר הואשם, והוא עומד להישפט על ידי הפרסביטר של אילינוי. הוא מואשם:

ראשית, בהזנחת ההטפה של האמת המשביעה נחת והמנחמת, השהייה, ההימצאות הנצחית של הנשמה בגיהינום.

ודאי מפלצת הוא האיש אשר מבקש למחות את הדוקטרינה המבורכת הזו ולגזול מילדי הארץ העלובים את התקווה המרנינה הזאת!

מי יכול להעריך את האומללות שנגרמה על ידי הדוקטרינה הזו הידועה לשמצה של עונש נצחי? חשבו על החיים שהיא השחירה, על הדמעות שהיא גרמה, על הכאב שהיא הכאיבה. חשבו על המיליונים שנטרפה עליהם דעתם בגלל הדוגמה הנוראה הזאת. הדוקטרינה הזאת שמה את האלוהים כישות השפלה והאכזרית ביותר ביקום. בהשוואה אליו האלילים האימתניים ביותר של השבטים הברבריים והנחותים ביותר הם ניסים של טוב ושל רחמים. אין דבר יותר משפיל מאשר לעבוד לאל כזה. יותר נמוך מזה אין הנשמה יכולה לשקוע. אם דוקטרינת השהות הנצחית בגיהינום נכונה, הבה אחלוק את גורלם של אלה שלא המירו את דתם; הבה אקבל את חלקי בגיהינום, ולא בגן עדן יחד עם אל כה שפל שהוא מטיל סבל נצחי על בני אנוש.

שנית, בכך שדיבר מילים טובות על רוברט קולייר (Collyer) וג'ון סטיוארט מיל (Mill).

יש לי הכבוד להכיר במקצת את רוברט קולייר. קראתי בעונג רב חלק מיצירותיו המופלאות. יש לו מוח מלא אורה, ראש של פילוסוף, דמיון של משורר ולב כן כשל ילד.

האם יש להשתיק כומר כי הוא מדבר בהגינות על בר פלוגתא אציל וישר? האם פשע הוא להחמיא לאוהב צדק, לרודף חופש, לאחד שמקדיש את חייו לעילוי האדם ולגילוי האמת ולהפצת הנכון בעיניו?

האם יכול פרסביטר לשתק את הלשון הזו שמהללת חיי אומץ והקרבה? האם חטא הוא לומר מילה צדקנית על קברו של ג'ון סטיוארט מיל? האם כפרני לחלוק כבוד וחסד לאדם בעל ערך אשר נפטר? האם הפרסביטרי האמיתי חייב לחלל את קדושת הקבר, לחפור ולפתוח אותו ולבקש מאלוהיו לקלל את העפר השותק? האם הפרסביטריות כה צרה שהיא אינה מעלה על הדעת כל מצוינות, כל כוונה טהורה וכל פאר רוחני ומוסרי חוץ מאמונתה הברברית? האם היא עדיין שומרת בלב האבן שלה את כל זדון מייסדה? האם היא עדיין מחממת את ידיה חסרות הבשר בלהבות שאכלו את סרבייט? האם היא עדיין מתפארת בשילוח הפעוטות לגיהינום, ועדיין מתעקשת לרוקן את העריסה כך שהאבדון יבוצע? האם היא עדיין מרעיבה את הנשמה ואת הלב? האם היא עדיין רועדת ונחרדת, מתכופפת וזוחלת מול וידוי האמונה הנבער שלה?

אילו נכחו אנשים כמו רוברט קולייר וג'ון סטיוארט מיל בשרפת סרבייט, הם היו מכבים את הלהבות בדמעותיהם. אילו היה שם הפרסביטר של שיקגו, הם היו מסובבים בשקט את גבם, מחלקים את זנבות חליפותיהם ומחממים את עצמם.

שלישית, בדברו בזלזול על דוקטרינת הגורל הקבוע מראש.

אם יש דוגמה שצריכה לזכות להגנת החוק, אזי הגורל הקבוע מראש היא הדוקטרינה הזו. ודאי משמח ומענג לאדם שעמל ונאבק וסובל בזה העולם העייף, לחשוב כי לפני שהיה קיים; לפני שהייתה הארץ; לפני שנצץ כוכב בשמיים; לפני שיצאה קרן אור מן השמש, נקבע גורלו ללא אפשרות שינוי, וכי למשך נצח לפני לידתו נידון לסבול כאב לנצח.

רביעית, בכך שנכשל בהטפת היעילות של "קורבן בתיווך".

נניח שאדם הואשם ברצח, ועמד להיתלות, כשהמושל פועל כתליין; ונניח כי ממש כאשר האיש הארור עומד למות, מישהו מההמון יצעד קדימה ויאמר, "רצוני למות במקום הרוצח הזה. לו יש משפחה ולי אין". ונניח עוד כי המושל יענה, "גש הנה, איש צעיר, הצעתך מתקבלת. בוצע רצח ומישהו חייב להיתלות, ומותך ישביע את רצון החוק כמו מותו של הרוצח". מה תחשבו אז על דוקטרינת הקורבן בתיווך?

הדוקטרינה היא סיכומן של שתי חרפות - הסליחה לפשע אחד וביצוע אחר.

חמישית, ברמיזתו על שלב בדוקטרינה הידועה לכול בתור "אבולוציה", או "התפתחות".

הכנסייה מאמינה בהפך הדוקטרינה הזו ומלמדת כך. לפי פילוסופיית התאולוגיה, האדם ממשיך להידרדר למשך ששת אלפים שנה. ללמד שיש בטבע דחף ליצירת צורות גבוהות יותר ומטרות נעלות יותר, זוהי כפירה, כמובן. האל יחרים את ספנסר וחיבורו "אבולוציה", את דרווין ו"מוצא המינים", את הקסלי (Huxley) ו"פרוטופלזמה", את טינדל (Tyndall) ו"מד התפילה", ויציל רק את אלה שמכריזים כי היקום מקולל, מהאטום הקטן ביותר ועד הכוכב הגדול ביותר; שהכול נוטה לרוע וכי הדבר המושלם היחיד בטבע הוא וידוי האמונה הפרסביטרי.

שישית, בכך שדרש שהקבלה של סוקראטס ופנלופה בשערי גן עדן הייתה, בלשון המעטה, קצת יותר לבבית מזו של קתרינה השנייה.

פנלופה, אשר חיכתה בסבלנות ובנאמנות לשובו של אדונה ועיכבה את מחזריה כשהיא טווה ופורמת בעצב את בגדו של לארטס (Laertes), היא הרעייה והאישה המושלמת ביותר שהייתה קיימת בציוויליזציה היוונית.

סוקראטס, אשר חייו היו מעל לכל ביקורת ומותו מעל לכל שבח, עומד היום, להערכת כל אדם חושב, כשווה לפחות לישו הנוצרי.

קתרינה השנייה רצחה את בעלה. בדורכה על הגווייה היא עלתה על כס המלוכה. היא הייתה הרוצחת של הנסיך איוואן, נכד אחיו של פטר הגדול, שנכלא למשך שמונה עשרה שנה וראה בכל הזמן הזה את השמיים רק פעם אחת. לסיכום, קתרינה הייתה בוודאי הבהמה האינטלקטואלית ביותר אי פעם שחבשה כתר.

ואולם קתרינה הייתה ראש הכנסייה היוונית. סוקראטס היה כופר ופנלופה חיה ומתה בלי לשמוע אפילו פעם אחת על "ישועה פרטיקולרית" או על "חסד לא עצור".

שביעית, בהכחישו את רעיון ה"קריאה" לכמורה, בחושבו כאילו אנשים "נקראו" להטיף כפי שנקראו לתפקידים אחרים בחיים.

אם הדוקטרינה הזאת אמת, אז אלוהים הוא בלשון המעטה שופט עלוב מאוד של הטבע האנושי. כבר יותר ממאה מאז שנמצא אדם בעל גאונות אמיתית על תיבת הדרישה האורתודוקסית. כל כומר הוא כפרני במידה שהאינטלקט שלו מעל לממוצע. האל כנראה שבע רצון מבינוניות; אך האנשים לא.

דיקן זקן, בבקשו להיפטר ממטיף לא פופולרי, יעץ לו לעזוב את הכמורה ולהפנות את תשומת ליבו לדבר אחר. המטיף ענה כי אינו יכול במצפון שקט לעזוב את התיבה, משום שהייתה לו "קריאה" לכמורה. על כך השיב הדיקן: "אולי כך, אך רע מאוד מזלך שכאשר אלוהים קרא לך להטיף הוא שכח לקרוא למישהו להקשיב לך."

אין דבר יותר שחצני מהטענה שהכמורה נבדלת באיזושהי משמעות אלוהית לשירות האל; שהכמרים נבחרו וקודשו; שיש הבדל אין-סופי ביניהם לבין אנשים העוסקים בעניינים חילוניים. הם מלמדים אותנו שכל שאר המקצועות צריכים לדאוג לעצמם; שאלוהים מרשה לכל אחד להיות רופא, עורך דין, מדינאי, חייל או אומן; שהמוטים והקופרים, המנספילדים והמרשלים, הווילברפורסים והסומנרים, האנגלואים והרפאלים (אנשים מפורסמים מאותה תקופה; אינני יודע מי הם) מעולם לא כובדו ב"קריאה". הם בחרו במקצועותיהם וזכו בזרי הדפנה שלהם ללא עזרת האל. כל האנשים הללו נותרו חופשיים לבחור אחר נטיותיהם, בזמן שהאלוהים היה עסוק בבחירה וב"קריאה" של כמרים, רקטורים, זקני כנסייה, ראשי כנסייה ומטיפים.

שמינית, בהטלת ספק כי אלוהים הוא מחברו של מזמור ק"ט בתהילים.

החלק מן המזמור אשר נושא עמו את ראיות ההשראה הברורות והמספקות ביותר, ואשר העניק נחמה כמעט בלתי ניתנת להערכה לכנסייה הפרסביטרית, הוא כלדקמן:

הפקד עליו רשע, ושטן יעמוד על ימינו.
בהישפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה.
יהיו ימיו מעטים, פקודתו ייקח אחר.
יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה.
ונוע ינועו בניו ושיאלו ודרשו מחרבותיהם.
ינקש נושה לכל אשר לו ויבוזו זרים יגיעו.
אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו.
יהי אחריתו להכרית, בדור אחר ימח שמם.
...
ואתה ה' עשה איתי למען שמך כי טוב חסדך, הצילני.
...
אודה ה' מאוד בפי;

חשבו על אל שהוא כה רשע וזדוני עד כי יטיל השראתו על התפילה הזו. חשבו על אחד שהוא כה מביש עד כי יענה לה.

אילו נמצא המזמור המושרה הזה במקדש לעבודת נחשים, או בחזקתו של מלך קניבל, כתוב בדם על גבי עורם המיובש של תינוקות, אז הייתה התאמה מושלמת בין סביבתו לבין רגשותיו.

לא פלא שמחבר המזמור הזה קיבל בקרירות את סוקראטס ואת פנלופה, ושמר את חיוכיו המתוקים ביותר לקתרינה השנייה.

תשיעית, באומרו כי הקרבות שבהם השתתפו בני ישראל, בהסכמתו ובציוויו של ה', עלו באכזריותם על אלו של יוליוס קיסר.

(בחלק הזה מופיעים כמה ציטוטים מהתנ"ך על הקרבות האכזריים של יהושע והשופטים. אילו ידעתי היכן הם בדיוק, הייתי מתרגם.)

חפשו בכתבי כל העולם, מצאו את ההיסטוריה של כל שבט ברברי, ולא תוכלו למצוא שום פשע שהגיע לדרגה שפלה כזו של כלימה כמו אלה שציווה עליהם והסכים להם אלוהי התנ"ך. לאל כזה אין לי מילים להבעת שנאתי ובזיוני, וכל המילים בכל שפות אנוש בקושי יספיקו. הלאה מאל כזה! תנו לי את יופיטר במקומו, עם איו (אלילה רומית) ואירופה, או אפילו את שיווה עם גולגלותיו ונחשיו.

עשירית, בכך שהכחיש את דוקטרינת "הסטייה המוחלטת".

איזו דוקטרינה יקרה היא זו של הסטייה המוחלטת של לבב אנוש! כמה מתוק להאמין שחייהם של כל הטובים והגדולים היו חטאים מתמשכים ופשעים מתמידים; שהאהבה שהאם שומרת לבנה היא בעיני האלוהים חטא; שתודת הלב הטבעי היא נבזות פשוטה; שדמעות הרחמים טמאות; שחיי הלא מומרים ועמלם למען אחרים היא פגיעה בשמיים; שהשאיפות האצילות ביותר של הנשמה נמוכות ושפלות בעיני האל; שהאדם צריך ליפול על אפיו ולבקש סליחה, פשוט על שהוא אוהב את אשתו ואת בנו, ושאפילו מעשה בקשת הסליחה הוא פשע!

ודאי זהו סוג של תענוג להרגיש כי כל אישה וילד בעולם הרחב, פרט לאלה אשר מאמינים בחמשת העיקרים או באמונה אחרת השווה לזה באכזריותה, וילדים אשר נטבלו, חייבים בזה הרגע להיזרק למטה לשקע הבוער הנמוך ביותר בגיהינום.

טלו מהנוצרי את ההיסטוריה של הכנסייה שלו - הוציאו את זה מכלל מחשבה - ולא נשאר לו טיעון התומך בסטייה המוחלטת של האדם.

אחת עשרה, בהטלת ספק ב"הישארות הצדיקים".

אני מניח שהכוונה האמיתית של הדוקטרינה הזאת היא שהפרסביטרים בטוחים בהגיעם לגן עדן ממש כשם שכל שאר האנשים יגיעו לגיהינום. הרעיון האמיתי הוא שהכל תלוי ברצון האל, ולא באישיותו של האדם אשר ייארר או ייוושע; שלאלוהים יש חולשה לשלוח את הפרסביטרים לגן עדן, וצדק לדון את שאר האנושות לאש נצח.

צריך להודות ששום מוח לא-מומר אינו מסוגל לראות אפילו גרגר של היגיון בדוקטרינה הזו; שהיא דוחה לכל מי שלא קיבל "לב חדש"; שרק הטובים באופן מושלם יכולים להצדיק את המרושע באופן מושלם.

נאמר שהצדיקים אינם נשארים מרצונם החופשי - אין להם שום זכות להישאר; אלא שאלוהים מכריח אותם להישאר, בעוד שמאידך גיסא כל פשע מבוצע בהתאם לרצונו הסודי של האל, אשר עושה הכול לתהילתו שלו.

בהשוואה לדוקטרינה זו אין שום רעיון שאנשים האמינו בו אשר יכול באופן נכון להיקרא מגוחך.

שתים עשרה, בדברו ובכותבו בקלות ראש על המרת עובדי האלילים באמצעות דרשות דוקטרינליות.

מכל הכישלונות שיש לנו עליהם היסטוריה או מידע, המאמץ המיסיונרי הוא הבולט ביותר. כל השאלה נקבעה כאן, בארצנו אנו, ונענתה באופן פסקני: כמעט הכחדנו את האינדיאנים, אך לא המרנו מהם איש. מימיו של ג'ון אליוט ועד הוצאתו להורג של המודוק האחרון, שום אינדיאני לא היה נתון לחסד לא עצור או לישועה פרטיקולרית. האנשים האדומים המעטים אשר נודדים במדבר המערבי אינם מקדישים שום מחשבה לחמשת העיקרים של קלווין. הם בורים לחלוטין באשר לאמיתות הגדולות והחיוניות הכלולות בשלושים ותשעת העיקרים, בפלטפורמת סייברוק ובהחלטות הברית האוונגליסטית. שום אינדיאני לא קרקף אחר על אמונתו הדתית. דבר זה כשלעצמו מראה בפסקנות כי לא הייתה למיסיונרים השפעה כלל.

למה שנמיר את עובדי האלילים של סין ונהרוג את שלנו? למה שנשלח מיסיונרים מעבר לים וחיילים על המישורים? למה שנשלח ספרי תנ"ך למזרח ורובים למערב? אם בלתי אפשרי להמיר את האינדיאנים שאין להם דת משלהם, איך נצפה להמיר עובד אלילים שיש לו דת; שיש לו הרבה אלים וספרים ונביאים ומשיחים, ושיש לו ספרות דתית נעלה משלנו? הנוכל לקוות בסיפור דניאל בגוב האריות להתחרות בניסים הנפלאים של הודו? היש בתנ"ך שלנו דבר נשגב או אוהב כתפילת הבודהיסט? השוו את "וידוי האמונה" שלכם עם הבא להלן: "לעולם לא אחפש או אקבל ישועה פרטית ואישית - לעולם לא אכנס לשלווה הסופית לבדי; אלא לעולם ובכל מקום אחיה ואשאף לישועתם האוניברסלית של כל יצור בכל העולמות. עד שהכל נושעים, לעולם לא אעזוב את עולם החטא, הצער והמאבק, אלא אשאר היכן שאני."

חשבו על שילוח פרסביטרי ממוצע להמרת דתו של איש האומר את התפילה העדינה הזו, הנדיבה עד אין קץ, אשר אין שווה לה. חשבו על קריאת מזמור ק"ט לעובד אלילים שיש לו תנ"ך משלו שבו מצוי הכתוב הזה: "ברוך אהוב על כל האלים האדם הזה אשר אינו פוחד מאיש ואיש אינו פוחד ממנו."

למה שתקראו אפילו את הברית החדשה להינדי, אשר קרישנה שלו אמר: "אם יכך איש, ובהכותו יפיל את מקלו, הרם אותו והחזר לו אותו"? למה לשלוח פרסביטרי לצופי (צופים, ניקוד בשורוק: מיסטיקנים מוסלמים, מקבילים לחסידים ביהדות. יש לציין שהם הרבה יותר סובלניים מהמוסלמים הרגילים) אשר אומר: "טוב יותר רגע אחד של הגות שקטה ואהבה פנימית מאשר שבעים אלף שנות פולחן חיצוני"? "מי שדורך בקלות ראש על תולעת אחת הזוחלת על האדמה, חסר הלב הזה נפרד בחשכה מאלוהים; אך אשר בחייו חובק את כל הדברים באהבה, לחיים עימו אלוהים מרסק את כל הגבולות, ממעל ומתחת."

השוו את התפילה הזאת עם הקללות והאכזריות של התנ"ך, עם החרפות שנצטוו וזכו להסכמתו של זה אשר מלמדים אותנו לעבוד אותו בתור אל, ועם היצירה העדינה הבאה של הפרסביטריות: "אומנם נראה מגוחך לחוכמת אנוש כי האל יקשה, יעוור ויביא אנשים לכוונת חטא; שקודם הוא יביאם לידי חטא, ואז יענישם על זה החטא; אך האיש הרוחני המאמין אינו רואה כל אבסורד בכך, ביודעו כי אלוהים לא יהיה פחות טוב אף אם ישמיד את כל האנשים."

מכל הדתות שנוצרו מהשחצנות, מהזדון, מהבערות ומהשאפתנות של האדם, הפרסביטריות היא המחרידה ביותר.

על ההאשמות האלה אמור להישפט כומר, כאן בשיקגו; בעיר הזאת של עשייה ושל קדמה, בפלא הזה של חיוניות, בנס הזה של עצבים. זעקת "כפירה" כאן נשמעת כמו בכייה מעידן החושך, כמו צווחה מהאינקוויזיציה, כמו אנחה מקברו של קלווין.

עוד מאמץ נעשה להעביד את האדם.

נטען כי כל חבר בכנסייה הסכים ביראת כבוד לעולם לא לגדול מעבר לאמונה; שהוא נשבע להישאר גמד אינטלקטואלי. על פי תנאי זה מסכימה הכנסייה להציל את נשמתו, והוא מוסר את מוחו כדי לחתום על העסקה. כי תימצא עובדה שאינה תואמת את האמונה, הוא קושר את עצמו להכחיש את העובדה ולקלל את מוצא העובדה. עם חתיכות של דוגמה ופירורים של דוקטרינה הוא מסכים ואז שנשמתו תהיה שבעת רצון לעד. איזו סעודה אינטלקטואלית צריך וידוי האמונה להיות! זה מזכיר את הארוחה שתיאר סידני סמית', שבה הכל היה קר חוץ מהמים, והכל היה חמוץ חוץ מהחומץ.

כל חבר בכנסייה מבטיח להישאר אורתודוקסי, כלומר דומם. הצמיחה היא כפירה. הרעיונות האורתודוקסיים הם הנוצות אשר נשרו מנשר הקדמה. הם העלים המתים תחת עץ התמר המלכותי, ואילו הכפירה היא הניצנים והפריחה למעלה.

תארו לכם גפן שגדלה בקצה אחד ונרקבת באחר. הקצה הגדל הוא הכפירה, הקצה הנרקב הוא האורתודוקסי. המתים הם אורתודוקסיים, ובית הקברות שלך הוא הסוג המושלם ביותר של כנסייה מוחזקת היטב. אין מחשבה, אין התקדמות ואין כפירה שם. לאט ובשקט, זה לצד זה, נרקבים להם החברים המסופקים. יש רק ההבדל הזה - המתים אינם רודפים.

ומה כוונת משפט על כפירה? הכוונה היא שהכנסייה אומרת לכופר, "האמן כפי שאני מאמינה, או שאחדל מתמיכתי. לא אעסיק אותך. ארדוף אותך עד שבגדיך יתבלו; עד שילדיך יזעקו ללחם; עד שלחייך יהיו חרושות דמעות. אצוד אותך עד לפתח קברך ממש, ואז יעשה אלוהיי את השאר. לא אאסור אותך. לא אשרוף אותך. החוק אוסר עליי לעשות זאת. סייעתי לחוקק את החוק, אך לא כדי להגן עליך, ולא כדי לגזול ממני את הזכות להדביר אותך, אלא כדי למנוע מכנסיות אחרות להדביר אותי".

המשפט על כפירה - כוונתו היא שרוח הרדיפה עדיין שורה על הכנסייה; שהיא עדיין מונעת את זכות המשפט הפרטי; שהיא עדיין מעריכה את האמונה מעל לאמת, ושהיא עדיין נחושה לעכב את הצמיחה האינטלקטואלית של האדם. זה אומר שהכנסיות הן בתי מטבחיים שבהם נקנות ונמכרות נשמות אדם. זה אומר שהכנסייה עדיין אשמה בברבריות של שימוש בכוח כנגד מחשבה. זה אומר שאילו הייתה לה העוצמה היה האופק הנפשי מוגבל על ידי אמונה; שהיא הייתה מביאה שוב את השוטים ואת השלשלאות ואת מפתחות המאסר ואת מיטת העינויים ואת הגחלים של העבר.

אבל הרשו לי לספר כי הכנסייה חסרת כוח. היו ועדיין ישנם יותר מדי אנשים שהם בעלים של עצמם - יותר מדי מחשבה, יותר מדי ידע מכדי שהכנסייה תחזיק שוב את חרב העוצמה. הכנסייה חייבת לפרוש. לעגלון של האמונה התפלה יש למדע מסר מן האמת.

לא חשבו הכופרים וסבלו ומתו לחינם. כל כופר היה, והוא עדיין, קרן אור. לא לחינם הצביע וולטיר, האיש הגדול ההוא, ממרגלות האלפים אצבע של בוז כלפי כל צבוע באירופה. לא לחינם היו פליטות הפה הנפלאות של הכופרים, ומעל לכל ערך הן תגליות המדע.

הכנסייה עיכבה, אך היא לא יכלה ואינה יכולה לעצור את הצעידה קדימה של המין האנושי. הכפירה אינה יכולה להישרף, גם לא להיאסר, וגם לא להיות מורעבת. היא צוחקת על פרסביטרים ועל אספות, על מועצות אקומניות ועל הרעמים האימפוטנטיים של סיני. הכפירה היא השחר הנצחי, כוכב הבוקר, המבשר הנוצץ של היום. הכפירה היא המחשבה האחרונה והטובה ביותר. היא העולם החדש התמידי, הים הלא ידוע שלעברו מפליגים כל האמיצים. היא האופק הנצחי של הקדמה.

הכפירה מרחיבה את אורחותיו של המוח למחשבה חדשה.

הכפירה היא עריסה; האורתודוקסיה היא ארון מתים.

למה יפחד אדם לחשוב, ולמה יפחד לבטא את מחשבותיו?

האם אפשרי שאלוהות אין-סופית אינה רוצה שהאדם יחקור את המאורעות המקיפים אותו? האם אפשרי שאל מתענג באיום על אנשים והפחדתם? איזו תהילה, איזה כבוד ויקר צריך אל לזכות בו בשדה כזה! האוקיינוס המשתגע על טיפה; הכוכב המקנא בנר; השמש המקנאת בגחלילית.

המשיכו, פרסביטרים, המשיכו! השליכו את הכופרים מן הכנסייה - כלומר, השליכו את מוחותיכם - כבו את עיניכם. הכופרים יודו לכם. הם נכונים לאמץ את הגולים שלכם. כל עריק מהמחנה שלכם הוא מגויס חדש לצבא הקדמה. הידבקו לדוגמות הנבערות של העבר; קראו את מזמור ק"ט; עלזו על טבח האמהות והתינוקות; הודו לאל על הסטייה המוחלטת; הכבירו את כבודכם על הצבועים, והשתיקו כל כומר הנגוע בכפירה הזו הקרויה גאונות.

היו כנים להיסטוריה שלכם. גרשו את האסטרונומים, את הגאולוגים, את חוקרי הטבע, את הכימאים ואת כל המדענים הישרים. בעקיצת עקרב גרשו את כולם. אנו רוצים את כולם. השאירו את הבערים, את מאמיני האמונות התפלות, את הגזענים ואת כותבי ההאשמות וההגדרות. השאירו אותם, את כולם. חזרו על דרשותיכם האדוקות באוזניהם הנפולות של הנאמנים, וקראו את ספר התנ"ך שלכם לכופרים כפי שמלכים קוראים איזשהו חוק הפגנות נשכח כדי לעצור בעד גלי המהפכה. אתם חלשים מכדי להכעיס. אנו סולחים על מאמציכם כפי שהשמש סולחת לענן - כפי שהאוויר מוחל לנשימות שאתם מבזבזים.

כמה זמן, הוי כמה זמן יקשיב האדם לאיומי האל ויעצום את עיניו מפני האפשרויות הנהדרות של הטבע? כמה זמן, הוי כמה זמן יישאר האדם עבד רועד לאמונה מוטעית ואכזרית?

עד עתה צריך כל העולם לדעת כי התנ"ך האמיתי עוד לא נכתב, אך הוא בשלב כתיבה, והוא לעולם לא יסתיים עד שיחל המין האנושי את צעידתו למטה או יפסיק להתקיים.

התנ"ך האמיתי איננו יצירתם של אנשים בעלי השראה, או נביאים או שליחים או מבשרים או משיחים. כל אדם המוצא עובדה מוסיף, כאמור, מילה לספר הגדול הזה. הוא אינו מוכח על ידי נבואה או ניסים או סימנים. הוא פונה לאדם בשם ההוכחה. אין לו דבר להסתיר. אין לו חשש מקריאה, ממציאת סתירות, מחקירה ומהבנה. אין הוא מתחזה לקדוש או מקודש; הוא פשוט טוען לאמת. הוא מציב את אתגר הבדיקה של הכול, ומפציר בכל קורא לאשר כל שורה לעצמו. הוא אינו מסוגל להתחלל בדברי כפירה. הספר הזה פונה לכל סביבותיו של האדם. כל דבר קיים מעיד על שלמותו. הארץ, עם לב האש שלה וכתר השלג שלה; עם יערותיה ומישוריה, עם סלעיה וימיה; עם כל גל וענן; עם כל עלה וניצן ופרח שלה, מאשרת כל מילה שלו, והכוכבים כבדי הראש, הזורחים במעמקי אין-סוף, הם העדים הנצחיים של אמיתותו.

 

---

אפריל 2001