מולדתה של הקנאות הרצחנית

משה גרנות

יש בתנ"ך אוצרות ספרותיים, שאיכשהו ניצלו מהעריכה האלימה של הדויטרונומיסט, ואלה בעיקר סיפורי שאול ודויד, וכן, גם חלק מסיפורי האבות (בעיקר על יעקב ובניו). בין האוצרות האחרים - שירי אהבה וטבע נפלאים ("שיר השירים"), ששומרי האמונה מצאו לנכון לדרוש בהם "אמיתות" אלוהיות; יש במקרא מלחמה ראויה לכל שבח של הנביאים למען ניקיון כפיים ומוסר חברתי, אבל תעודות התורה, שנכתבו ללא ספק מאות שנים לאחר המועד הנקוב בהן, גרמו לחורבנה של רוח האדם החופשית. הפרשן הקיצוני של התורה, זה שכתב את ספר דברים, ושיקר למאמינים כאילו הוא מצטט את מה שמשה קיבל מאלוהים - האיש הזה, המכונה במחקר המקרא "הדויטרונומיסט", הוביל לחורבן מוחלט של חופש המחשבה: הוא קבע שיש רק אל אחד שחובה לעבוד, ויש רק מקום אחד שמותר לעבוד אותו, ואילו כל אמונה אחרת, או דרך פולחן אחרת, נדונות לכיליון ולהשמדה. הדויטרונומיסט גרם למאות דורות של קנאות בלתי מתפשרת ולשקיעת האנושות לאפלה של בערות עד שקמו אנשים בעלי רוח חופשית, מרדו בדת, ואפשרו קידמה.

קשה לומר שהייתה חוכמה גדולה באמונה שקדמה לרפורמה של יאשיהו, אבל מה שבטוח - היה בה הרבה פחות נזק מאשר באמונה שכופה הרפורמה הזאת. המהפכה הזאת שינתה את העולם מהקצה עד הקצה: 2.3 מיליארד נוצרים, 1.6 מיליארד מוסלמים ו-16 מיליון יהודים אמורים להאמין באל אחד ובאמת דתית אחת, אבל בפועל מדובר באידיאל חסר כל סיכוי - היות שהאל האחד והיחיד נברא על ידי הדמיון האנושי, הרי שאין סיכוי, שכל המאמינים יעניקו לו את אותן המידות האלוהיות. אנו פוגשים בעם ישראל פרושים, צדוקים, איסיים, קראים ושומרונים, שכל אחד מהפלגים האלה משוכנע שרק הוא יודע את מידות האל; אנו פוגשים שבתאים ופרנקיסטים, חסידים ומתנגדים. בין המתנגדים הליטאים אנו פוגשים את פלג בריסק, פלג החזון אי"ש, פלג זילברמן ותנועת המוסר; אצל החסידים אנחנו מוצאים מעל מאתיים חצרות, שכל אחת בטוחה שרק האדמו"ר שלה יודע איך להגיע לליבו של הקדוש ברוך הוא - בקמיע, במים קדושים, בדולר שהרב חילק, בהשתטחות על קבר הצדיק. מבין מאות חצרות האדמו"רים אזכיר את הידועות ביותר: חב"ד, ברסלב, סאטמר, צאנז, ויז'ניץ, גור, בעלזא, סקווירא, קרלין, שטפנשט, תולדות אהרן, באבא סאלי, רנטגן.

במאה הראשונה לספירה קמה תנועה דתית שהחליטה שהיא יודעת בדיוק איך צריך לעבוד את האל היחיד, והיא גם יודעת מהן תכונות האל, שהן שונות ממה שמפורט בתורה, כולל הייחוס לאל תולדות, כלומר, שהאל הוליד בן האמור להושיע בקורבנו את האנושות. האמונה החדשה הזאת באל אחד ויחיד התפצלה לאינספור פלגים שכל אחד משוכנע שרק הוא עובד את האל כהלכה; ובכן, יש לנו קתולים, אורתודוכסים ופרוטסטנטים, ואלה התפצלו בהתפצלויות משנה: אריאנים, קסטוריאנים, פלגיאנים, מונופזיטים, מונותליתים, מיאפוזיטים, קלוויניסטים, אנגליקנים, אוונגליסטים, פנטקוסטליטים, בפטיסטים, מורמונים, יוונים אורתודוכסים, רומנים אורתודוכסים, אורתודוכסים פרבוסלווים, גיאורגים, אתיופים (הנבדלים מהקופטים), הארמנים, הסורים. איור לפילוג בנצרות ניתן למצוא במדינה שלנו, שבה קהילה נוצרית קטנה - 175,000 איש, שהם 2% מהאוכלוסייה, ויש בה 9 פלגים(!): מזרחית אורתודוכסית, יוונית קתולית, לטינית קתולית, מרונית, גרגוריאנית, ארמנית קתולית, כשדית אוניאטית, סורית קתולית, סורית אורתודוכסית.

במאה השביעית לספירה קם בחצי האי ערב אדם שהודיע לעולם כי רק הוא יודע את אורחותיו של האל האחד והיחיד, ורק הוא יודע מה יהיה שכרם של המאמינים הנאמנים לאחר המוות. הוא יסד את דת האסלאם, שבה מאמינים היום 1.6 מיליארד בני אדם. לא עבר זמן רב אחרי מותו, והאסלאם התפצל לשלושה פלגים עיקריים: הסונה, השיעה והח'וארג' - כל אחד מהפלגים יודע בדיוק מהן דרישות האל האחד והיחיד, וגם המשיכו להתפצל - הסונה לחניפים, שאפעים, מאלכים, חנבלים, ט'אהרים; השיעה התפצלה לתריסריים, איסמעאילים, זיידים, מתאוולים, דארזים (דרוזים); הח'וארג' התפצלה לאיבאדים ומואלים. וכן יש גם אחמדים (יש שכונה שלהם בחיפה), מיזאים, סופים, עלאווים (דתו של שליט לשעבר של שכנתנו מצפון).

הסקירה (החלקית!) הזאת מצביעה על כך שאף אדם לא מסוגל לברוא אל אחד ויחיד שהכול יאמינו בו ויסגדו לו, אבל הוא כן יכול לגרום לקנאות רצחנית כלפי מי שאינו מיישר קו עם האמונה באל האחד והיחיד שהוא ברא מליבו, וההיסטוריה תוכיח כמה דם נשפך במלחמות בין עמים, ובתוך העמים, בין הדתות המכריזות שהן מונותאיסטיות - על מזבח האמונה שאינה מעניקה זכות קיום לשום "סוטה". ו"הסוטה" הגדול ביתר בעיני המאמינים המונותאיסטים הוא דווקא עם ישראל שאחד מבניו הביא לעולם את בשורת קיומו של האל האחד, שהמאפיין העיקרי שלו הוא הקנאות הרצחנית. גורשנו, עונינו, נרצחנו בהמונינו, כי לא התאמנו עצמנו לאמונות "הנכונות" באל האחד והיחיד, אמונות הצצות כל פעם מחדש באתר אחר על הגלובוס.

החורבן בימי המלך צדקיהו לא אירע משום שהוא "עשה הרע בעיני ה'", אלא משום שבטמטומו הוא סמך על עזרת האל ועל העמים הקרובים, ומרד באימפריה הבבלית. בימי בית שני הגיע החורבן כיוון שהקנאים היו בטוחים בעזרת האל ומרדו באימפריה הרומית. אחר כך חווינו גלות של כאלף ותשע מאות שנים משום שהאמנו בשתי אגדות חסרות שחר, שכביכול נשבענו לא למרוד בגויים ולא לעלות בחומה, וגם נתנו אמון בכך שהמשיח יגאל אותנו בדרך נס. חלק קטן מהעם שלנו חש כבר בסוף המאה ה-19 שעול האמונה הוא חסם בפני חיים נורמליים כאומה, והוא חולל מהפכה בחשיבה הלאומית: לא לימוד תורה ועבודת האל כתכלית עליונה, אלא עבודה בכלל ועבודת האדמה בפרט; לא פסיביות בציפייה לעזרת האל, אלא הגנה בנשק. בזכות המהפכנים האלה קם היישוב בארץ ישראל, קם כוח המגן, וקמה מדינת ישראל. והינה, כשנדמה לנו שנושענו מחוליינו, מתרבה כוחם של החרדים הסבורים שלימוד תורה מגן עלינו יותר מהחיילים, ומתרבה כוחם של הדתיים המשיחיים הבטוחים שכל פרובוקציה מבהילה שלהם מוצדקת כי הם הרי יודעים בוודאות מהו רצון האל - ובכן, כששני הזרמים ההזויים האלה הופכים למובילי המדיניות הישראלית - רק נס עשוי להציל אותנו מאובדן עצמאותנו.