"אמנה חברתית בין דתיים לחילונים"

בשנה שנתיים האחרונות - באים אלינו בטרוניה. מדוע עמותת "עם חופשי" אינה מטיפה לדו קיום, לאחווה, לפיוס? מדוע איננו עושים מאמץ כדי לגשר בין דתיים לחילונים? מדוע תמיד אנו מבקשים להראות את הרע ולא את הטוב?

לכאורה - יש לטענות אלה בסיס. רבים וטובים מן המחנה החילוני, הליברלי מסתופפים בחצרות צדיקים. הנה העיתון "יום השישי" של ש"ס, בגיליונו מאתמול, מדווח בגאווה על כך כי לסוכתו של מרן שליט"א הגיע ח"כ חיים רמון. ח"כ דדי צוקר מבקר תדיר אצל ידידו שר החינוך יצחק לוי. חב"ד מטיפים השכם והערב ל"אהבת ישראל" ועוד כהנה וכהנה.

כדי שנוכל לחיות בצוותא במדינת ישראל יחד, חרדים וחילונים, דתיים וחופשיים, חייבת להיות בינינו הסכמה אחת ברורה: כל דרך חיים שהיא שאדם בוחר - היא לגיטימית. עלינו להכיר (כפי שרובנו עושים) בזכותו של האדם החרדי לחיות את חייו כפי הבנתו, לגדל את ילדיו לפי אמונתו, לקיים את פולחנו הדתי והכל כל עוד אין בכך פגיעה של ממש באחר. מנגד יש לנו הזכות המלאה לתבוע ולדרוש מן האדם הדתי להכיר בזכותנו המלאה והבלתי מעורערת לקיים את אורחות חיינו כפי שאנו מוצאים לנכון. אנחנו דורשים כי החרד יכבד את הדרך בה אנו מקיימים את שבתותינו. בל נטעה! אין צורך להסכים לאורחות חייו של האדם הדתי, כפי שאין צורך שאדם דתי יסכים לאורחות חיינו. כל אחד ואחת מאתנו רשאים שלא להסכים לדעותיו, לרעיונותיו, לדרכי חייו של הזולת. אבל כל אחד ואחד מאתנו חייב לתת לגיטימציה מלאה לאורח חייו של הזולת. זה הצווי שלנו כאנשי חופש. זהו הדיבר הראשון שלנו כאנשי תרבות ורק על בסיס הלגיטימציה הזו נוכל לקיים חיים בצוותא. חיים, לאו דווקא מתוך הסכמה, או מתוך פיוס מזויף, או מתיקות מעושה של "עם אחד לב אחד" וכיוצא באלה שטויות. מותר לנו, וכמעט הייתי אומר, חובה עלינו, כבני אדם, לא להסכים עם הזולת, להתווכח עמו, לנסות לשכנע אותו. זהו היופי של חברה מודרנית: חיים ביחד, לא מתוך הסכמה, אבל מתוך כבוד הדדי של אחד למשנהו.

ועכשיו - כדאי לעיין מעט בעיתונות הדתית, או קודם לכן בכמה דברי הלכה כדי להבין שהאדם החרדי אינו מכיר כלל בלגיטימציה של האדם החילוני. השימוש שהחרדים עושים ב"אמנה חברתית" או ב"הסכמה לאומית" אינו שימוש הוגן! אינו שימוש בתום לב! "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה", אומרים הם לעצמם. על מנת להגיע למדינת הלכה - כל האמצעים כשרים. ואם יש כמה פתאים בינינו, בציבור החילוני, שמוכנים להיעתר למלים יפות כגון אמנה חברתית, דו קיום וכיו"ב - למה לא להשתמש בזה?

כמה מאתנו יודעים שעל פי השולחן ערוך, אדם חילוני, המוגדר כ: "אדם שרגיל לעשות עבירה" אין קורעין עליו (שולחן ערוך סימן קצד סעיף ו). כשהרב עובדיה יוסף אומר: "כששולמית אלוני תמות - נעשה משתה", הוא מסתמך על הלכה בשולחן ערוך (סימן רא סעיף ד) שבה נקבע: "כל הפורשים מדרכי הציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשיית המצווה. . . כל אלה אין אוננים (כלומר מן המיתה ועד הקבורה) ואין מתאבלים עליהם אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ואכלים ושותים ושמחים על שאיבדו שונאו של מקום ועליהם הכתוב אומר: באבוד רשעים רנה". עכשיו שאלו את עצמכם אם למי מאתנו יש איזשהו ציווי המחייב אותו לשמוח שעה שאדם אחר הולך לבית עולמו?

הגמרא (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מ"ט עמוד ב) אוסרת על אדם לשאת בת "עמי הארץ". אנחנו, הציבור החופשי, מוגדרים כעם הארץ כי אין ציצית בבגדינו, ואין אנו קוראים קריאת שמע שחרית וערבית ואין אנו מלמדים את ילדנו דרכי תורה. ומדוע אסור לשאת בת עמי הארץ: "מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן אומר הכתוב ארור שוכב עם כל בהמה". ואנחנו, עמי הארץ מותר לנחור אותנו, להרוג אותנו, ביום הקדוש ביותר בשנה - הוא יום הכיפורים שחל בשבת ולא לשחוט. כי שחיטה טעונה ברכה ואנחנו - כשנוחרים אותנו, כפי שנוחרים חזיר - הריגה זו אינה טעונה ברכה.

איזו לגיטימציה יכול חרדי לתת למי שהחינוך שלו מגדיר אדם בצורה כזו? ולכן, אין פלא שהעיתונות החרדית - אשכנזים וספרדים - יום ליום של ש"ס, יחד עם המחנה החרדי של ישראל אייכלר מבעלז, מגדירים אנשים חופשיים בכינויים שהשטירמר לא היה מתבייש בהם והעיתון "אל אהרם" בזמנו של נאסר - היה מקבל אותם בשמחה. אנחנו חברה לא מוסרית, חומרנית, אלימה, נטולת חשיבה, חיים כבהמות, ללא עקרונות, חצי מליון מסוממים, ועוד ועוד. העדינים שבהם - כגון ביטאון חב"ד, סבור שיש תרבות אמיתית ויש תרבות שאינה תרבות אלא: "סוג מסוים של בידור ובילוי. מין שעשוע שמטרתו לפרוק מתחים כשבדרך כלל אין בצידם שום מסר ערכי".

צריך לקרוא לילד בשמו. החרדים לא זו בלבד שאינם מעניקים לנו לגיטימציה אלא יש בהם שנאה איומה כלפינו. השנאה היא בכלל יסוד מוסד בתרבות החרדית. מי שאינו קונפורמיסטי, כמוך, יש לשנוא אותו. יש להדיח אותו "ובערת הרע מקרבך".

אינני מכיר ולו חיבור אחד של מנהיג חפשי, של הוגה דעות ליברלי , של פוליטיקאי חילוני, המטיף להרג חרדים. המתיר להרוג בהם ללא רחם. ח"כ חרדי - שלמה בניזרי, קרא לח"כ יוסי שריד "עמלק" והביטוי עמלק שווה ל"צורר". יש צווי מן התורה להרוג את עמלק ולא להשאיר ממנו זכר. אם זו אינה הסתה לרצח - אינני יודע מהי הסתה.

ועכשיו צריך לשאול - איך אפשר בכלל לקיים "אמנה חברתית" עם מי שהקוד המפעיל אותו הוא שנאה כזו? איך אפשר לחיות בדו קיום עם אדם שמבקש, במקרה הטוב, להפוך אותך ל"חוזר בתשובה" כך שתהיה בתחתית הסולם החברתי שלו, ובמקרה הגרוע ביותר לחסל אותך - פשוטו כמשמעו.

אני עם מי שמבקש להרוג אותי לא מקיים "אמנה חברתית" אלא נלחם! אני לא רוצה מלחמה ואני מבקש להיות מתלמידיו של הלל הזקן "אוהב שלום ורודף שלום". אבל מי שמבקש את נפשי, את ילדי, את תרבותי, את אורחות חיי - יקבל מנה אחת אפיים.