מכתבים לנעמי

הכופרת

שלום נעמי

את חוזרת שוב ושוב לענין היהדות, ושוב כורכת דת, אלוהים, לאום ומבקשת לשרטט את הקו המדויק המבחין בינך ו"היהודים הדתיים" לבין החילוניים. אלא שבעיני הקו אינו עובר דוקא בינינו. נכון שאנחנו מוצאות עצמנו משני עבריו של איזשהו קו, אלא שהיהדות איננה היחידה שנחצית כאן. בצד האחד עומדת אני, בקרב חילוני כל העולם, בלי הבדל לאיזו דת הם משתייכים פורמלית. בצד האחר ניצבות הדתות כולן, ואיתן הכתות הרשמיות כמו הסיינטולוגיה, האימן, ואפילו אנשי ה"ניו אייג'" שסתם מאמינים ב"אור ואהבה".

למרות הויכוחים והתחושה כאילו אנחנו מרכז העולם והיהודים המציאו את השסע הזה, אין הדבר כך. הצעד המשמעותי שהחילוניים אוהבים להתרפק עליו הוא עידן הנאורות, או ההשכלה. זה התרחש במאה השמונה עשרה, כשלפתע שטף את אירופה גל גדול, וכאילו מוחם הואר לפתע, קיבלו אנשי התקופה את מרותה של התבונה. התאור היפה של קאנט, אחד הפילוסופים החשובים. הוא של קטין המתחיל להשתמש בשכלו הוא, במקום להסתמך על מדריך. החידוש אינו בא לומר שלאנשים המאמינים בדעות קדומות ואמונות תפלות אין שכל לחשוב, אלא אין אומץ לנהוג כך. צו ההשכלה הוא "העז לדעת!"

וכאן נטען מושג החופש במשמעות חדשה: החירות לעשות שימוש פומבי בתבונה. כלומר ביקורת וחופש הביטוי בכל מצב, בכל הקשר, גם כשההורים אומרים אחרת, גם כשהרב אומר אחרת, גם כשספר מכתיב אחרת.

וכאן עובר הקו בין שני מחנות, וחוצה את הדתות כולן: לנו, החילוניים, נראים חופש המצפון, הסובלנות וזכויות הפרט כערך מובן מאליו.

מבחינתי, אין הבדל בין אדם הנשמע לרב, לאפיפיור, לגורו, לאב רוחני - במקום להשתמש בשכלו ולקבל את דעותיו בעצמו, ולא מזולתו.

אגב, ההנאה בכתיבת מכתבים אלו גלומה בידיעה שיקרא אותה אדם חושב, המסוגל לבחון בתבונה כל אמירה, ולדחות או לקבל בהסתמך על הבנתו. אינך סבורה ששותפות לדבר מחשבה יוצרת קרבה?

    בחיבה
    אורה לב-רון